ג | לוח ארץ ישראל

לוח ארץ ישראל – נוף גלילי – credit:shutterstock.com

על לוח ארץ ישראל

דיני ומנהגי השנה לפי מנהגי האשכנזים הנהוגים בארץ הקודש בכלל וירושלים בפרט ומולדות ותקופות ושארי דברים השייכים לקביעות ימי השגה והשעות הזמניות.

נערך בעזה״י מאת יחיאל מיכל טוקצינסקי עם הערות הגאון ר׳ אליהו-דוד ראבינוביץ ז״ל, ועוד רבני וגאוני א״י ת״ו. פעה״ק ירושלים תובב״א.


  • מי הם הפרושים בימינו? ומי הם האשכנזים?
  • האם מברכים שהחיינו על מגילת קהלת?
  • האם מניחים תפילין בחול המועד ?
  • האם אומרים בליל שבת ו”שמרו”?
  • במה התנהגו הפרושים כחסידי חב”ד?
  • ירושלים החדשה מתי קוראת את המגילה?

בשתי צורות מופיע הלוח שלפנינו – בדמות חוברת1 ובדמות לוח־קיר. זה של קיר נועד לבתי כנסיות ובתי מדרשות, והחוברת מתאימה לכל בית בישראל (כמובן, בעיקר לאותו בית הכרוך אחרי ״מנהגי האשכנזים הנהוגים באה”ק״). משתקפים בלוח לא בלבד החיים של בית הכנסת, אלא אף ההווי הדתי של הבית היהודי.

זה עשרות בשנים, שמחברנו הדגול, הרי״מ טוקצינסקי, מפרסם את לוחותיו2. ודאי, שבמשך כל אותן השנים הכניס בהם כמה שכלולים ותיקונים, אבל הקו היסודי שבהם נשאר קיים: החיים הדתיים ״לפי מנהגי האשכנזים הנהוגים באה״ק״.

סתם ״אשכנזים״ בארץ ישראל משמעותו: עדת האשכנזים, בניגוד לזו של הספרדים. לא לכך, על כל פנים, לא לכך בלבד נתכוון מחברנו. יש בכלל האשכנזים שבארץ ישראל גם החסידים למיניהם ול”מניניהם”. ומנהגיהם של אלה בכמה דברים משתנים ממנהגי הלוח שלנו.


מי הם הפרושים – אלו אשכנזים הגרים בישראל ומתפללים נוסח אשכנז:

לא נתכוון המחבר אלא ל״אשכנזים״ במובן שרגילים בו בחוץ לארץ, כלומר: המתפללים בנוסח אשכנז. בלשון ארץ ישראל: “פרושים” השינויים העקרים בין מנהגי “הפרושים” שבלוח לאלה של החסידים חלים ביחוד על מנהגי חב״ד. כאן השינויים מרובים. ביחס לחסידי ווהלין, פולין ועוד, השינויים זעירים.

הקדמת “הודו” ל”ברוך שאמר” או להיפך אינה ענין ללוח, כשם שאין לו ענין עצם הנוסח של התפילה בכלל.

אלא שבכל זאת, כשהמחבר זקוק להזכיר בדרך אגב דבר־מה מנוסח התפילה, הריהו מזכירו בנוסח ה”פרושים” כך הוא מזכיר, למשל, במוסף של חול המועד סוכות: “קדושת נעריצך” (ולא ״כתר” כאשכנזים-חסידים).


סדר הברכות על קריאת מגילות:

ודבר שאינו תלוי בנוסח תדירי שבסידור התפילה, הוא קובעו לכתחילה כמנהג ה”פרושים”. קורין קוהלת במגילה כשרה, והקורא מברך תחילה על מקרא מגילה ו”שהחיינו” – כך חותך המחבר בפשיטות בשבת חול המועד סוכות.

בסגנון קצוב כזה הוא מזכיר הברכות על שיר השירים בפסח, רות בשבועות ואיכה בתשעה באב (מלבד, כמובן, ברכת ״שהחיינו״. הנעדרת בתשעה באב). ואין החסידים (ללא הבדל סוגים) נוהגים כך.

יתר על כן: אף המתנגדים שבחוץ לארץ אין מברכים על חמש המגילות (מלבד, כמובן, בפורים).

הגר״א ז״ל, הוא שהנהיג בבית הכנסת שלו לברך, אלא שהפרושים הראשונים שעלו לארץ (ר׳ ישראל משקלוב וחבריו) הנהיגו בארץ ישראל מנהגי הגר״א.


המקומות שנהגו בהם כמנהג הגר”א:

ומבחינה זו של מנהגי הגר״א בארץ ישראל, יש ערך מיוחד ללוח של הרב טוקצינסקי. עלולים היו מנהגים הללו להיות פורחים באויר, מבלי אחיזה ממשית.

הרי בחוץ לארץ קיימים מנהגים אלה במקום אחד בלבד: בקלויז של הגר״א בווילנה.

אפילו בווילנה עצמה אין נוהגים כמותם בשאר בתי הכנסיות.

בווילנה אמרו, קל וחומר בערים אחרות.

ואם תלמידי הגר״א הנהיגו סדרי רבם הגדול בארץ ישראל, הרי יש צורך לתת להם קיום ומציאות לא בלבד בחיים אלא אף בהכתב והמכתב.

תורה שבעל־פה זקוקה לזו שבכתב. והרב טוקצינסקי ״הנציח״ את המנהגים בלוחותיו.


הנחת תפילין בחול המועד בארץ ישראל:

ומעניין: כמה דברים המשמשים בחוץ לארץ הבדלים בין ״אשכנזים״ לחסידים, ניטל עוקצם בארץ.

דוקא תלמידי הגר״א הנהיגו כאן מנהג חסידים. שלא במתכוון, כמובן. הגר״א היה נוהג כך והם נמשכו אחריו.

ה״אשכנזים״ שבחוץ לארץ, למשל, מניחים תפילין בחול המועד, אלא שאין מברכים עליהם. כאן, בארץ, נוהגים כהספרדים והחסידים — אין מניחים3.


האם אומרים ו”שמרו” ושאר הפסוקים שבין גאולה לתפילה:

כך הם נוהגים לומר הלל בציבור בליל יום־טוב הראשון של פסח, דבר שבחוץ לארץ נהוג רק אצל החסידים.

וכך פסקו כאן ה״אשכנזים״ מלומר ״ברוך ה׳ לעולם״ בין גאולה לתפילה של ערבית בימות החול. יתר על כן: במנהג זה האחרון עברו מן הקצה אל הקצה והשאירו אף את הספרדים מאחוריהם.

פירוש הדבר: שלשה מנהגים הם. האשכנזים ורוב החסידים (מלבד החב״דיים) שבחוץ לארץ אומרים בחול ״ברוך ה׳ לעולם”, ובשבתות ובימים טובים הפסוקים המיוחדים להם (״ושמרו״, ״וידבר משה״ וכו׳).

חסידי חב״ד, בין בארץ ובין בחוץ לארץ אין אומרים שום פסוקים, לא בחול ולא בשבת ולא ביום טוב, שלא להפסיק בין גאולה לתפילה.

הספרדים, ואחריהם נמשכו חסידי פולין ועוד שעלו לארץ, אין מפסיקים בימות החול, אבל בשבתות וימים טובים אומרים הפסוקים.

מהלוח של הרב טוקצינסקי אנו רואים, שהאשכנזים שעלו לארץ נוהגים בפרט זה כחב״דיים: אין מפסיקים לעולם.

ומעניין: ב״מעשה רב״4 כתוב: ״…והוא עצמו (הגר״א) לא היה אומר כלל לא ברוך ה׳ ולא ושמרו בשבת כדי לסמוך גאולה לתפילה, אבל הציבור שאצלו והש״ץ היו אומרים״. תלמידיו בארץ הנהיגו מה שנהג הגר״א לעצמו.


על טענה לטעות – שלא היתה טעות :

נוהג הרב טוקצינסקי בדרך כלל לבלי לקבוע שום יחם כלפי המנהגים האחרים, שלא של ה״אשכנזים״. אלא שפעם אחת יצא מגדרו – וחבל.

במנהגי יום הכפורים הוא כותב: “לפי גירסתנו בקרבן מוסף ״ושני שעירים לכפר ושני תמידים כהלכתם” אין צריך לומר “מלבד חטאת הכפורים ועולת התמיד” כנדפס בטעות (ההדגשה של הרב טוקצינסקי) בכמה סידורים.

“בטעות”? ונוסח זה הריהו בסדורו של הרב, בעל ה״תניא״. טענתו של הרב טוקצינסקי, כי בשני השעירים כלול גם ״חטאת הכפורים״ ובשני התמידים – “עולת התמיד”, היא אמנם טענה, אבל ראה ב”שער הכולל” להרב מניקלייב, הנספח לסידור ״תורה אור״5, שהאריך ליישב נוסחת הרב.


על שיכחות בתפילה:

מלא וגדוש הוא הלוח שלנו אף בדינים והלכות. כמובן, אלה השכיחים ומצויים ויש להם קשר ליום מימים של השנה. חוש מיוחד דרוש כדי להרגיש איזה דין יש לו ענין ללוח ואיזה אין כאן מקומו. הרב טוקצינסקי שליט בחוש כזה.

התחלתו של הלוח כבר היא בדין. ״א׳ דר״ה יום ה’ שכח להניח עירוב תבשילין בעוד יום…״ וכמה פרטים מבוארים לפנינו במקרה זה.

עוד מקרים של שכחה אנו מוצאים בלוח: בחול־המועד ובראש חודש כששכח לומר ״יעלה ויבוא״ בתפילה, בז׳ במרחשון כששכח להזכיר ״טל ומטר”, בפסח כששכח והזכיר ״טל ומטר” ועוד שכחות כאלו.

לעומת זה אין בלוח דין מי ששכח בשבת והתפלל תפילה של חול. בשלחן ערוך יש במקרה זה פרטי דינים. הרב טוקצינסקי לא הזכירם – ויפה עשה.

תפילות שבת תדירות יותר מתפילת ראש־חודש, למשל, והשכחה מצויה יותר דוקא בראש חודש. כל אותה האוירה של שבת השרויה בשעת התפילה משתרשת בנפשו של המתפלל שלא מדעתו, והטעות משבת לחול בלתי רגילה. מה שאין כן בראש חודש וכדומה מהימים. ואם יש וסוף־סוף טעה מי שהוא בתפילת שבת, הרי זו ״שאלה״ של שלחן ערוך ולא של הלוח.


ירושלים החדשה צפת חיפה ותל אביב – לענין מקרא מגילה :

לא נמנע הרב טוקצינסקי אי־שם מלהכניס קורט של ״פלפלת כל שהיא״. במקום שיש מחלוקת הפוסקים הוא מרמז בקצרה על הדעות השונות ועל נטיית ההכרעה של רוב הפוסקים.

ביחוד מאריך הוא בדיני ערים המוקפות חומה מימות יהושע בן נון לענין קריאת המגילה בפורים. מוקפת חומה ודאית אין לנו אלא ירושלים.

שאר הערים העתיקות (יפו, עכו, עזה, לוד, טבריה, שכם, חברון, צפת, חיפה) בחזקת ספק הן, וקוראים המגילה בשני הימים6.

המחבר מערער על צפת וחיפה. איני יודע מקור לספיקו, שכן אין להם זכר בכלל מזמן בית ראשון, כל־שכן מימות יהושע, אלא ש״מכל מקום הנח להם לישראל״. מערער המחבר – ולחנם!

אף על תל־אביב, ש״מאז נתחברה ליפו החלו לנהוג בה כביפו״, מנהג ש״אינו מחוור״. חסרון ידיעה יש כאן. רוב ככל תל־אביב קורין רק בי״ד, כדין עיר חדשה, ורק ב״מנינים״ אחדים קורין אף בט״ו.

חשוב יותר ערעורו על ירושלים החדשה. כאן רוצה מחברנו להפוך הקערה על פיה. לדעתו כל שכונה הרחוקה יותר ממיל מחומת ירושלים בימי יהושע, אף שמחוברת לישוב החדש של ירושלים המתחבר לעיר העתיקה, קוראת בי״ד.

 אין דין זה דומה, לדעתו, לדין שבת, שכל המתחבר לעיר נחשב כעיר לענין התחום. יש להתפלא על המחבר: כל שנה ושנה הוא חוזר ומפרסם דעתו זו בלוחותיו, בשעה שהוא רואה ויודע, שלמעשה נוהגים אחרת. כל ירושלים החדשה קוראת בט״ו.

המחבר מציין לספרו ״עיר הקודש והמקדש״, ששם האריך לבסס את דעתו. לא נדפס עדיין ספרו זה, אבל ראיתי להגרי״מ חרל״פ7, שהאריך להוכיח ״דכל מה שנחשב עיר אחת לענין שבת הוה נמי ככרך לענין קריאת המגילה״. אף ה״חזון איש״8 כתב כך בפשיטות.


חליצת נעלי הכהנים – בימין תחילה – או ככל חליצה אחרת בשמאל:

וחדשה הכניס המחבר בלוח: הערות והוספות מ״רבני וגאוני ארץ ישראל״ (ר״ש סלנט, האדר״ת, רא״י קוק, רי״ח זוננפלד) שונות הן ההוספות הללו:

א) אלה, שיש בהן משום חידוש.

ב) המובאות בספרים בלתי שכיחים.

ג) המצויות בספרים שהם ביד כל אדם, אלא שרב פלוני הוא שהעיר את המחבר עליהן.

דוגמא לסוג הראשון: בחליצת הנעלים של הכהנים לנשיאת כפים מביא המחבר הערה בשם הגרא״י קוק ז״ל: ״ואחרי שחליצת המנעלים מצוה, חולצים של ימין תחילה״. הערה זו חזר והביאה גם בחליצת הנעלים של כל אדם ביום הכפורים.

החידוש שבדבר הוא, שהרי זה נגד המבואר בגמרא9 ובשלחן ערוך10, שבחליצה שמאל קודמת.

טעמו של הרב, ז״ל, ודאי הוא על־פי הגמרא בברכות11 ובסוכה12 שבמצוה, יש חשיבות לימין. יש אמנם מקום לדון: הרי לא החליצה היא המצוה אלא אי־הנעילה13, וזו, אי־הנעילה, מצותה דוקא בשעת נשיאת הכפים עצמה וביום הכפורים ותוספתו עצמם ולא קודם. אבל כנראה חשב הרב אף ההכנה וההתעסקות במצוה בכלל חשיבות הימין.


דוגמא לסוג השני: “נחוץ להזהיר שלא להחזיק את העוף נגד השוחט (בשחיטת הכפרות) בשעה ששוחט עופות אחרות, כי מלבד צער בעלי חיים יש גם חשש צימוק הריאה…” הערת הרב קאניל היא זו, בשם שו״ת ״בית אפרים״ 14. הערה יפה ומעשית ולא נזכרה ״על אתר” ולכן אולי ראוי הדבר להאמר בשם אומרו.


המקור לעשית הסוכה במוצאי יום הכיפורים :

אבל רושם משונה עושות ההערות “בשם אומרן” מהסוג השלישי. מה טעם, למשל, לההערה בשם גדול פלוני להתחיל במוצאי יום הכפורים בעשיית הסוכה, דבר המפורש ברמ״א בו במקום, בסוף הלכות יום הכפורים? נניח, שמחברנו לא עמד בעצמו על כך ואותו גדול הוא שהעירו על הרמ״א האמור, וכי בשביל כך צריכים ״כל העולם״ בכל שנה ושנה לדעת, שמנהג זה, הידוע, אגב, ומפורסם לכל, לא מחבר הלוח הוא שנזכר בעצמו להכניסו אלא גדול פלוני הוא שהזכירו?


עטיפת טלית – בזמן אמירת קדיש יתום :

מוזרה עוד יותר הערה בשם אחד הרבנים: “ובלחם חמודות כתב שגם האומר קדיש (יתום) יתעטף בטליתו. מגן אברהם סימן י״ח” הלוח צריך לשמש ראי למנהגים הקיימים בהוה ולא לאלה שהתקיימו לפני מאות בשנים.

מי יאבה לו ומי ישמע לו בימינו להתעטף בטלית כשאומרים קדיש יתום? ועוד: לא ראה אותו רב בגוף ה”לחם חמודות” רק מה שהביא ה”מגן אברהם בשמו. שם, במקור, המדובר הוא על קדיש יתום שאחרי תפילת ערבית – והרי בימינו אפילו הש״ץ אינו מתעטף בטלית בערבית15.


מתי זמן הנץ?

מקום חשוב בלוח של הרב טוקצינסקי תופסות הטבלות שלו על זמני עלות השחר ונץ החמה וסוף זמן קריאת שמע. זמנים אלה משתנים, כמובן, מיום ליום והרב טוקצינסקי קבע את טבלותיו על כל יום לחוד.

ויכוח ממושך וחריף עוררו טבלותיו ב”קול ישראל. הרב נאה קטרג נגדו על הכרעתו כשיטת הסוברים, שמעלות השחר עד הנץ החמה שעה וחצי. לדעת הרב נאה שיטת הרמב״ם והרב בעל ה״תניא״ ועוד הוא, שמשך זמן זה הוא שתי שעות.

הרב טוקצינסקי התאמץ להוכיח, שגם הרמב״ם והרב סוברים כמותו16. בלוח של השתא ממשיך, כמובן, הרב טוקצינסקי לקבוע את הזמנים בטבלותיו לפי שיטתו הוא, הבנויה על יסוד ספרו המפורט ״בין השמשות״17.


מה שיש להתפלא על הרב טוקצינסקי הוא: למה לא פרסם את זמני שקיעת החמה וצאת הכוכבים? בטבלא מיוחדת אמנם פרסם את זמני הדלקת הנרות בערבי שבתות ובמוצאי שבתות. אבל זה לא מספיק. מהדלקת הנרות אין לדעת זמני קריאת שמע של ערבית בכל יום.

ועוד: אפילו בנוגע להדלקת הנרות לא יוכלו להשתמש בטבלותיו אלא בני ירושלים בלבד. נהגו בירושלים להדליק הנרות 40 רגעים קודם השקיעה ולפי מנהג זה קבע הרב ט. את הטבלא שלו. אבל בתל אביב, למשל, לא נתקבל כלל מנהג זה (בחוץ לארץ אין מקדימים כל־כך בשום מקום). אילו קבע המחבר את זמן השקיעה, לפחות, של ערבי שבתות, היו יכולים בכל מקום לכוון לפי זמן זה אף זמן הדלקת הנרות.


1. ירושלים, 70 עמודים

2.הראשון הופיע בירושלים תרס״ה.

3.וראה ״מעשה רב”, וורשה תרי״ז, סימן קע״ד.

4.סימן ס״ז.

5.פרק מ’,אות ט’.

6.י״ד וט״ו.

7.בקונטרס אחרון לספר ״ציץ הקודש”, סימן נ״ב.

8.מעשרות, סימן ט״ו,

9.שבת, ס״א א.

10.או״ח, סימן ב.

11.מ״ג, ב׳.

12.ל״ז, ב׳.

13. וראה ביומא, ע״ד ב׳: ״מה מלאכה שב ואל תעשה, אף עינוי שב ואל תעשה״.

14.יורה דעה, סימן כ״ו.

15.וראה ב״ערוך השלחן” י״ח, סעיף ז, וב״קצות השלחן״ להרב נאה, סימן ז,  ב״בדי השלחן”.

16.ראה, אגב, בארוכה על שיטת הרמב״ם והרב בשו״ת ״משנת ר׳ אליעזר״ להר״א ברכהן, אורח חיים, סימן ג’.

17. ירושלים תרפ״ט