“לעבוד את עבודת המשכן” – ( במדבר ג, ז)
הרב הקדוש ר׳ שלום מבלז ז״ל היה עומד בעצמו עם הפועלים ועובד בחומר ובלבנים בבנין בית־הבנסת.
פעם אחת בא אחיו הגדול, הרב ר׳ ליבוש רוקח, לבקר את אמו, שהיתה דרה בבלז אצל בנה הצדיק, וכשראה את אחיו כשהוא מתעסק בעצמו בעבודה, היה הדבר קשה בעיניו, והוכיחו לאמור:
- הלא חז״ל אמרו (קידושין ע ע״א): כיון שנתמנה אדם פרנס על הציבור אסור לו לעשות מלאכה בפני שלושה, ומדוע אתה עובר על זה?
השיבו אחיו הצדיק:
- ידוע תדע, אחי יקירי, כי בהיותי בק״ק סקוהל, היו לי שני חברים מובהקים, אשר למדתי עמהם יחד.
וגילו לי מן השמים, כי אם האדם לא ינום ולא יישן אלף לילות ויעסוק בתורה, יוכל להגיע לגילוי אליהו.
וגמרנו בינינו להתחיל להיות ערים בלילות ולעסוק בתורה.
והנה חבר אחד נפרד מעלינו אחרי עבור כמה מאות לילות, והחבר השני נפרד ממני אחרי עבור שמונה מאות לילות, כי בשל כוח סבלו, ונשארתי אני לבדי.
בלילה האחרון מאלף הלילות היתה רוח סערה חזקה, ונשברו בל חלונות בית־המדרש וכבו הנרות.
מרוב פחד רציתי לילך לביתי, אך הרוח עצר בעדי מלכת.
מרוב צערי ויגוני התחלתי לבכות, ובעמל רב באתי עד ארון־הקודש. פתחתי את הארון, וצעקתי מנהמת לבי לפני הבורא, עד אשר ריחם ד׳ עלי, והסער קם לדממה.
ובא אלי איש אחד זקן, ולמד עמי תורה, וההלכה האחרונה שלמד עמי היתה מהלכות בית־הכנסת.
ואיך איפוא אמסור את העבודה הקדושה הזאת בידי אנשים אחרים?
האמינה לי, אחי יקירי, כי לו היה לאל ידי הייתי בונה בעצמי את כל בית־הכנסת, מהמסד ועד הטפחות, אלא שהשי״ת יודע, כי כשל כחי, ואין ביכולתי לעשות כן, אבל מה שבכוחי לעשות הנני עושה בעצמי.
ואמר הצדיק ר׳ שלום מבלז, כי הוא העמיד את בית־הכנסת במקום כזה, אשר בכל השטח שבינו לבין ירושלים תוב״ב לא נמצא שום שתי־וערב ושום פסל ותמונה.