credit:shutterstock.com
בתמונה הרובע היהודי בעיר וילנה – המוזכרת בסיפור המעשה
מן הפרשה :
זה שמי לעולם (שמות ג, טו)
זה שמי לעולם — לא כשאני נכתב אני נקרא
(פסחים נ עמוד א)
מושגי רקע היסטורים וחסידיים:
רבי שניאור זלמן מלאדי:
(נולד בין השנים ה’תק”ה-ה’תק”ט, 1745–1749 נפטר בכ”ד בטבת ה’תקע”ג, דצמבר 1812).
מכונה אדמו”ר הזקן, בעל התניא ובעל שולחן ערוך הרב.
מייסד תנועת חסידות חב”ד והאדמו”ר הראשון בשושלת זו, עמד בראשה משנת ה’תקל”ב (1772) ועד לפטירתו בשנת ה’תקע”ג (1812).
חיבר מספר ספרים, מהם שהתפרסמו “ספר התניא” ו”שולחן ערוך הרב”.
ההתנגדות לתנועת החסידות:
היא מחלוקת שהתעוררה ביהדות אירופה במחצית השנייה של המאה ה-18, עם עלייתה של תנועת החסידות, ועיקרה בדור השני של החסידות.
מחלוקת זו, שבמידה מסוימת נותרה עד היום, הובילה לחלוקה בין חסידים למתנגדים (ידועים בימינו כ”ליטאים”). המאבק של הקהילה היהודית הממוסדת בחסידות כלל חרמות ורדיפות, ולעיתים אף מסירה לשלטונות.
סיפור המעשה:
באחת ממסיבות החסידים סיפר הרבי הרש״ב ז״ל מלובביץ כיצד נעשה החסיד המפורסם ר׳ מאיר רפא”ל, שהיה פרנס החודש בוילנא ומגדולי העיר וחשוביה, לחסידו הנלהב של אדמו״ר הזקן בעל ה״תניא”, בעצם ימי המלחמה נגד ה״כת”, שהתנהלה בעיקר מעיר וילנא.
והסיבות – שתים. שתי מעשיות.
היה היה איש חסיד אחד, שחתנו עיגן את אשתו, בתו של החסיד, וכבר עברו שלוש שנים מאז ברח מביתו, ואין קול ואין קשב ממנו.
באו החסיד ובתו לאדמו״ר הזקן לשפוך את מרי שיחם לפניו ולבקש עצתו וברכתו. ציווה האדמו״ר לנסוע לעיר וילנא לפרנס חודש, ולבקש ממנו שימצא את המעגן.
דברי האדמו״ר היו, כמובן, כדברי האורים לחסידיו. מיד נזדרזו אלה, מכריה של אותה משפחה, ואספו ביניהם הסכום הדרוש להוצאות הנסיעה של האשה לוילנא (הרחוקה הרבה מן העיירה שדרו בה), וציוו לאשה העגונה שתסע לוילנא, ותסור לבית פרנס החודש, ותדרוש ממנו בכל תוקף שימצא את בעלה. הזהירוה עוד, שאף אם יגרשוה מהבית, יחרפוה ויגדפוה, אפילו יכו אותה, תסבול הכל ולא תרפה מאותו פרנס ולא תתן לו מנוחה עד שימצא את בעלה, כי מאחר שרבנו אמר כך, שוב אין ספק בדבר כלל.
וכך עשתה האשה. אחרי טלטולים ונדודים, באה לוילנא, סרה ישר לבית הגביר ר׳ מאיר רפאל׳ס. ר׳ מאיר היה אז בבית הכנסת, וסיפרה העגונה את כל המאורע לאשת הגביר.
זו, כמובן, מילאה פיה צחוק: וכי מהיכן ידע בעלה איפה נמצא איזה אברך שברח מאשתו לפני שלוש שנים בעיירה נידחה הרחוקה הרבה מוילנא?
וכשבא ר, מאיר מבית הכנסת סיפרה לו אשתו, שלא לחינם רודפים את ה״כת” ומעשיהם, כי תעלולי ה״כת” באמת אין לשער: שולחים איזו אשה עניה ואומללה מעיירה רחוקה לכאן, שניתן לה את בעלה.
והעגונה פנתה לר׳ מאיר ואמרה, שלא תזוז מכאן עד שתשיג את מבוקשה, את בעלה.
גערו בה ר’ מאיר ובני ביתו, הסבירו לה את כל המגוחך שבדבר זה, וכל הטענות לא הועילו.
מכיון שראה ר׳ מאיר, שאין להיפטר ממנה, אמר לה: הלא ביום אחד אין למצוא את בעלך, ועל כן לכי לעת עתה ל״הקדש” ותתאכסני שם, ואחרי כן נראה איך יפול דבר. שמעה האשה לדבריו ועשתה כן, אך לא הונח לו ממנה כלל, כי בכל יום ויום היתה באה אליו וצועקת ומיללת: הבה לי אישי.
ור׳ מאיר סיפר את הדברים בבית הכנסת, והוסיף שמן על מדורת המחלוקת נגד ה״כת” ותעלוליהם, וענין העגונה היה לשיחה בפי כל.
לא ארכו הימים, ור׳ מאיר נקרא לבוא למשטרה.
דרך וילנא היו עוברות פעם בפעם קבוצות של אסירים “נעלמים”, שאין להם תעודות זהות, והיו נוהגים בכל פעם לקרוא את ר׳ מאיר רפאל׳ס בשביל לזהות את אלה מהם שהוא מכירם, והיו משחררים אותם.
וכך היה גם הפעם. כשהתחילו הנאסרים לקרוא את שמותיהם ושמות ערי מולדתם, קרא אחד מהם בשם אותה העיירה של העגונה. כרעם הלם הדבר במוחו של ר׳ מאיר, ותיכף הלך לביתו ואמר שיחכו לו במשטרה ומיד ישוב. תיכף שלח לקרוא לעגונה, וחקר ודרש לסימני בעלה, והנה הם מתאימים בכול לאותו אסיר. חזר ר׳ מאיר למשטרה בלוויה העגונה, והיא הכירהו. בהשתדלות ר׳ מאיר שוחרר האיש, הלכו לרב והמעגן פטר את אשתו בגט.
מאותו יום נשתנה היחס של ר׳ מאיר רפאל׳ס ל״כת”. דבר מה זז בקרבו. הדבר, כנראה, אינו כמו שמתארים פה, בוילנא. ואף על פי כן עדיין לא היה הדבר מוכרע אצלו. סוף סוף מי יודע, אולי רק מקרה מוצלח הוא. החליט ר׳ מאיר לבלי לספר לשום איש את העובדה ולחכות, אולי במשך הזמן יתברר לו ענין החסידים והרב שלהם.
credit:shutterstock.com
בתמונה העיר וילנה – המוזכרת בסיפור המעשה
ויהי היום, ואיש עני אחד מסביבות וילנא, והוא בר אוריין גדול וחסיד, הלך ברגל לליוזני, ובעברו דרך וילנא סר לבית הכנסת, הוציא גמרא מארון הספרים וישב ללמוד.
הדבר היה ביום חמישי בשבת לפנות ערב.: וההלך החליט לשבות בוילנא. השמש הרגיש, שעובר אורח זה אינו כשאר ארחי פרחי. נדבות אינו מבקש, אוכל פת קיבר שהוציא מילקוטו עם חתיכת דג מלוח, ויושב שוב ללמוד, וכל הלילה הגה האיש בתורה. ביום הששי בבוקר פנה השמש אל האורח בשאלה, איפה ישבות בשבת. השיב האורח, שפה בבית הכנסת ישבות.
אמר לו השמש:
– הן, ב״ה, יש אצלנו הרבה גבירים, שמקיימים מצות הכנסת אורחים בכל לבבם, ובפרט כשהאורח הוא תלמיד חכם, ואם כן למה זה לא יקיים כבודו מצות עונג שבת ויתגלגל פה בבית הכנסת ויאבל בשבת פת קיבר עם דג מלוח?
השיב לו האורח, שאין ברצונו לילך אצל מי שהוא לשבת. יש לו משלו.
סיפר השמש את הדברים לגביר בן תורה אחד, שמהדר תמיד, שיהיה לו על שולחנו אורח לשבת. כששמע הגביר, שהאורח הוא תלמיד חכם והוא מסרב ללכת, ביקש מהרב של בית הכנסת שיצטרף עמו לפתות את האורח, שילך אליו לשבות בשבת.
הרבו שניהם, הרב והגביר, בדברים אל האורח, עד שנתרצה ללכת, בתנאי שלא יעכבוהו גם לישון שם. לישון רצונו דווקא בבית הכנסת.
בסעודת הערב של ליל שבת הרבה הגביר לדבר עם האורח בדברי תורה, וראה שהאורח הוא אדם גדול, ונהנה הנאה מרובה, שהזמין לו הקב״ה תלמיד חכם כזה לאורח.
קודם ברכת המזון התאנח פתאום הגביר אנחה עמוקה, מבלי דבר דבר. נתפלא האורח על זה, אך לא שאל מאומה.
אחרי הסעודה הלך האורח לבית הכנסת והגה בתלמודו. למחר, בסעודת הצהרים, פלפלו הגביר והאורח שוב בדברי תורה, וקודם ברכת המזון נאנח שוב הגביר אנחה אילמת. וכך נשנה הדבר גם בסעודה השלישית וגם בסעודת מלווה מלכה של מוצאי שבת. לא יכול האורח להתאפק עוד, ובמוצאי שבת שאל את הגביר לסיבת אנחתו.
סיפר לו הגביר שיש לו צרה גדולה. העלילו איזו עלילה עליו ועל שותפו, והדבר הובא לבית המשפט, ודנו את שניהם לשלוש שנים גלות בסיביר הרחוקה.
הגישו קובלנה לבית הדין הגלילי, וגם שם אושר פסק הדין. עכשיו עומד הענין להתברר בפטרבורג, וד׳ יודע מה תהיינה התוצאות שם. מששמע האורח כך, אמר לגביר:
– דבר סתר לי אל כבודו. יואיל נא להיכנס אתי לחדר מיוחד.
נכנסו לחדר וסגרו הדלת, והאורח אמר לגביר:
– עצתי אמונה לכבודו, שיסע תיכף לליוזני, ולבקש מהרבי עצה וברכה. אני הנני זעירא דמן חברייא של תלמידי הרבי, ופני עתה מועדות גם כן לליוזני. בלי ספק ייוושע שם מצרתו.
אמר הגביר:
– בדבר כזה אני צריך להימלך עם שותפי. אשלח תיכף לקרוא את שותפי, ונתיישב בדבר.
שלח הגביר אחר השותף, וסח לו את דברי האורח. אמר השותף: חוששני, שלא רק שלא נוושע שם, אלא שעוד נפול בצרה חדשה כאן. הן כשיוודע בעיר, שנמשכנו אחרי ה״כת”, ירדפו אותנו עד חרמה.
שקלו וטרו השותפים ביניהם, והחליטו ללכת לר׳ מאיר רפאל׳ס, שהיה ידידם, ולשאול בעצתו.
באו לר׳ מאיר רפאל׳ס. והשביעו אותו מקודם שהדבר שיספרו לו יישאר בסודי סודות אצלו בכל אופן שיהיה, בין שייעץ להם כך ובין אחרת.
הבטיח להם ר׳ מאיר לשמור את הדבר בסוד, ואז סיפרו לו את כל המאורע. ור׳ מאיר, שעדיין נמצא תחת השפעת העובדה של העגונה, השיב להם מיד:
– אני מסכים שתיסעו לליוזני.
לא היססו השותפים ותיכף רתמו מרכבה, ולקחו גם איתם את האורח עמהם, ונסעו ישר לליוזני.
משבאו לליוזני נכנסו לרבי וסיפרו לו בפרטות את כל צרתם.
אמר להם הרבי:
– הלא יהודים תלמידי חכמים אתם, הגידו נא לי פירושו של המאמר (ברכות נח, א): “מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא”. במה הן דומות זו לזו?
שתקו השותפים.
אמר שוב הרבי:
– אני אגיד לכם הפירוש:
– בגמרא אמרו (פסחים נ, א): “זה שמי לעולם— לא כשאני נכתב אני נקרא. נכתב אני בשם יו״ד ה״א, ונקרא בשם אל״ף דלי״ת”.
הרי שאין הקב״ה נקרא בשמו אלא בשם כינוי.
וגם במלכותא דארעא כך הוא.
יש לו לקיסר שמו העצמי, הפרטי, אבל אסור לקראו בפניו בשם זה, רק בשם הכינוי “קיסר”.
ופטרם הרבי לשלום, מבלי לומר להם שום דבר בענינם.
יצאו השותפים מחדר הרבי, ו״ביטלו את כל חלומותיהם” על הרבי ועל ה״כת” ועל אותו אורח גם יחד. אסרו את מרכבתם, ונסעו בפחי נפש בחזרה לוילנא.
באו בשובם לר׳ מאיר רפאל׳ס וסיפרו לו, שהרב של ה״כת” הוא אדם שאינו מן הישוב. מדבר שלא לענין, ומשיב “שלא בדרא דאוני”.
ור׳ מאיר בשמעו את דברי הרבי מפיהם, החליט גם כן שאינו אלא מבוהל ומתעתע, ותלה גם את דבר העגונה באיזה מקרה.
עברו חדשים אחדים, והגיע זמנו של המשפט להתברר בפטרבורג בסאנט. השותפים נסעו לעיר הבירה, הלכו לעורכי דין שונים – והדברים יגעים.
כמעט שאין תקוה. ועורך דין אחד יעץ להם, שינסו לפול לרגלי מיניסטר המשפטים, ולבקש רחמים ממנו, אולי יחוס, אולי ירחם. חקרו ודרשו ומצאו, שמיניסטר המשפטים הולך בכל יום בשעה קבועה לטייל קצת בגן עירוני אחד. הלכו לשומר הגן, שיחדו אותו במתנה יפה על מנת שיכניסם לגן קודם שיבוא המיניסטר, וכשהלה יבוא, ירמוז להם מי הוא, למען יוכלו להפיל בקשתם לפניו.
ובאותו יום שהשומר הכניסם לגן חלה מיניסטר המשפטים, ולא יצא כלל לטיולו הקבוע, רק מיניסטר ההשכלה בא לטייל. השומר הלך על יד המיניסטר לשמשו, ובחששו שמא כשיראו היהודים שהוא הולך על ידו יסברו שזהו מיניסטר המשפטים, רמז להם מרחוק בידיו באות של שלילה, כלומר, לא זה הוא.
והיהודים טעו בכוונתו, וסברו שהוא רומז שייגשו אליו כבקשתם. הלכו היהודים ונפלו לרגלי המיניסטר, סחו לפניו את צרתם, ובקשו שיושיעם. השיב להם המיניסטר:
– טעיתם, אדונים דבר זה שייך למיניסטר המשפטים, ואני הוא מיניסטר ההשכלה.
הלכו היהודים בפחי נפש מן הגן. כעבור רגעים אחדים אמר המיניסטר לשומר:
-תיכף רוץ והחזר לכאן את שני היהודים שהלכו זה עתה מאתי.
השומר נתבהל, שמא בעוון כניסתם שלא ברשות לגן הוא קורא אותם. אבל – אין ברירה. רץ השומר והשיגם, ומסר להם פקודת המיניסטר, שיחזרו תיכף לגן. נתפחדו אף הם, ושבו מתוך פחד והתיצבו לפני המיניסטר.
אמר להם המיניסטר:
– רואה אני בפניכם, שיהודים מלומדים אתם. והנה הקיסר שאל אותי בימים האלה שאלה אחת, והיה אם תדעו להשיב על שאלה זו תשובה שתיישר בעיני, אז אציע את התשובה בשמכם לפני הקיסר, וגם אבקש מאתו שהוא יצווה לבטל את משפטכם בסינאט.
וזוהי השאלה: בתלמוד שלכם יש מאמר: “מלכותא דארעא בכעין מלכותא דרקיעא”. ונתקשה הקיסר להבין, במה דומות הן זו לזו?
מלכותא דארעא ומלכותא דרקיעא?
שאל הקיסר אותי שאלה זו, וגם אני איני יודע להשיב. אולי תדעו אתם תשובה על זה?
פחד ורחב לבם של היהודים למשמע השאלה, והבינו עכשיו היטב אל מה ירמזו דברי הרב מליוזני בהיותם אצלו.
תיכף השיבו למיניסטר אותה התשובה ששמעו מהרבי, והתשובה ישרה מאוד בעיני המיניסטר. הבטיח להם המיניסטר שישתדל אצל הקיסר, שהוא בכבודו ובעצמו יצווה לבטל את משפטם.
וכך הווה. המיניסטר סיפר לקיסר שפגש בגן שני יהודים, שלפי חזותם הכיר בהם שחכמים הם, הציע לפניהם את השאלה של הקיסר, והם השיבו לו תשובה נכונה.
התשובה מצאה חן גם בעיני הקיסר. ואז אמר המיניסטר לקיסר, שהיהודים האלה נתונים בצרה, ושרק הוא, הקיסר, יוכל לעזור להם. סח לפניו את עניינם, והקיסר נתן פקודה לסינאט לבטל את המשפט.
בשמחה רבה נסעו השותפים בחזרה לוילנא, וכשבאו לשם סרו ישר לר׳ מאיר רפאל׳ס וסיפרו לר את כל מה שעבר עליהם.
לא התמהמה ר׳ מאיר רפאל׳ס ונסע תיכף בעצמו לליוזני, התקשר בכל עוז לאדמו״ר הזקן, ונעשה חסיד גדול.
השאר תגובה
אתה חייב להיות מחובר כדי לפרסם תגובה