“לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר”
“לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר” (ספר ויקרא, פרק י”ט, פסוק י”ג) – הלנת שכר היא איסור לעכב תשלום שכר שכירות של עובד.
מעשה ברב זושא מאניפולי שלא שכר עובד, ובכל זאת נזהר לשלם בזמן.
על הרב זושא מאניפולי :
ממייסדי תנועת החסידות. נולד לאלעזר ליפא, עשיר ובעל קרקעות.
בצעירותו עסק בעיקר בלימוד קבלה. נהג לצאת עם אחיו, הרב אלימלך, למסעות נדודים (“גלות”).
על פי המנהג, היו ה”גולים” יוצאים בלי כסף ובלי אוכל למשך זמן רב. עוד נהגו שלא לישון באותו מקום יותר מלילה אחד. במסעותיהם פגשו האחים את המגיד ממזריטש, והיו לתלמידיו המובהקים.
רבי זושא כיהן כרב בעיירה אניפולי.
היה לסמל של תמימות, ענווה וטוב לב. נאמר עליו “ספרים לא חיבר, שאלות ותשובות ופסקי הלכה לא ערך, אבל הוא היה צדיק תמים, חסיד ועניו, ואת עמו אהב אהבה בלי מיצרים”.
רבי זושא חי בדוחק רב. נהג ללמוד ליד האח על רצפת בית המדרש.
מסופר כי רבים מהאנשים ששמעו את שמו ובאו מרחוק להיוועץ בו, הופתעו מבגדיו הבלויים ומצורת חייו הפשוטה.
לפי סיפור נודע, כשבאו האחים רבי שמעלקה מניקלשבורג ורבי פנחס הורוביץ אל המגיד ממזריטש ושאלו איך אפשר לברך על הרעה כשם שמברכים על הטובה?(כמובא במשנה האחרונה במסכת ברכות).
הפנה אותם לרבי זושא. הם מצאו אותו מאחורי התנור ואמרו לו שהמגיד שלח אותם. הוא ענה להם: נראה שלא שמעתם נכון, אינני יכול להסביר לכם זאת מכיוון שמעולם לא היה לי רע.
הוא נהג לדבר על עצמו בגוף שלישי, “זושא אומר”, ונימק זאת בכך שרק הקב”ה יכול לומר אני, כלשון הדיבר הראשון מעשרת הדיברות “אנוכי ה’ אלוקיך”.
ולגבי המעשה כך היה :
אשתו של הרב זושא מאניפולי בקשה ממנו פעם שיקנה לה בגד חדש. והרב זושא שהיה, עני גדול, סבל הרבה מזה.
עד שלבסוף השיג סכום כסף הדרוש לקנית בד, וקנה אריג, ונתן לאשתו הרבנית שתמסור לחייט לתפור לה הבגד.
חשב הרב זושא שכבר הונח לו מאשתו, והנה ביום אחד ראה שפני אשתו שוב אינם כתמול שלשום.
– מה לך שוב – שאל ר׳ זושא – הלא כבר יש לך, ברוך השם, בגד?
– איזה בגד? – השיבה אשתו – אין לי בגד!
תמה הרב זושא: הרי בעצמו מסר לה חתיכת האריג הדרושה לבגד.
סיפרה לו הרבנית שהחייט כשגמר את הבגד, והביאו לה כשהוא כבר מוכן, התאנח פתאום.
שאלה אותו הרבנית, על מה הוא מתאנח, וסיפר לה שהוא אירס לא מזמן את בתו, והחתן כשראה כשהמחותן שלו החיט מתעסק בתפירת בד, חשב שזהו ודאי בשביל ארוסתו, הכלה.
לבסוף, כשנודע לו שהבגד בשביל אחרים, התקצף והתרגז ויש לו, לחייט, מזה הרבה עגמת נפש.
- ומיד – סיימה הרבנית לספר לבעלה – לקחתי את הבגד ונתתיו במתנה לחייט בשביל בתו, הכלה הענייה.
שאל אותה ר׳ זושא:
- ושכר העבודה לחייט שילמת?
- לא – השיבה הרבנית – הלא נתתי לו במתנה את הבגד.
- כיצד עשית זאת – התרעם עליה הרב זושא – ומה עם שכר השכיר? הלא העני הזה עבד כל השבוע בשבילך ורק בשבילך, ולא בשביל בתו, ובציפייה גדולה חיכה לגמר עבודתו, שיוכל לקנות לחם לילדיו בשכרו, ועתה מה יעשה העני הזה? וכי מה הוא אשם אם את נתת את הבד לבתו הכלה?
לא התמהמהה הרבנית אף רגע, הלכה ולוותה את הכסף, ושילמה לחייט את שכר עבודתו.