Shutterstock.com

 

"הן בני ישראל לא שמעו אלי"

(שמות ו, יב)

הרב הצדיק ר׳ ישראל מויזניצא ז״ל (נפטר בגרוסוורדיין, בשנת תרצ״ו)היה נוהג בכל ערב ללכת עם הגבאי שלו לטייל כחצי שעה.

פעם אחת הגיע בדרך טיולו עד בית גביר אחד, מנהל הבנק המקומי, שהיה מן הנאורים והמשכילים, ולא היה מחסידי הרבי כלל. משהגיע לשם, דפק על דלת הבית, וכשהמשרת פתח את הדלת, נכנס לפנים, והגבאי אחריו. היה הדבר תמוה להגבאי, מה זה ועל מה זה נכנס פתאום לכאן, אבל לא ההין לשאלו דבר, וכשראה שהרבי נכנס, הלך בלי אומר גם הוא אחריו .

כשראה בעל־הבית פתאום את הרבי בא לביתו, חרד לקראתו, וקבלו בהדרת הכבוד, כי היה איש אינטיליגנטי ומנומס. הגישו לו כסא לשבת, והוא ישב איזה זמן בלי דבר דבר .

לא הרהיב בעל־הבית לשאול את הרבי בעצמו "מה לידידי בביתי?" אבל בלחישה פנה אל הגבאי ושאלו לפשר הביקור הזה.

השיבו הגבאי כי גם הוא בעצמו אינו יודע כלום. אחרי־כן קם הרבי מכסאו, נפטר מבעל־הבית, והלך לו. ובעל־הבית הלך מפני הכבוד ללוות את הרבי, וליווהו עד ביתו. משהגיעו לשם והגביר התכונן לחזור הביתה, לא התאפק עוד, ופנה אל הרבי בשאלה:

  • ימחל לי הרבי על שאלתי: הנה בביתי לא היה מן הנימוס לשאלו משום מה כיבדני בביקורו, אבל עכשיו, כאן, אני רוצה לדעת את סיבת הביקור.

השיב לו הרבי:

  • הלכתי לביתו לקיים מצוה, וברוך השם שקיימתי את המצוה.

תמה הגביר:

  • איזה מצוה?
  • רבותינו אמרו – השיב לו שוב הרבי – "כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע" (יבמות סה ע״ב). ובכן אם אני אשב לי בביתי, וכבודו בביתו, איזו מצוה תהיה אז כשלא אומר לו את ה״דבר שאינו נשמע?" צריכים ללכת לאותו האיש הבלתי שומע לביתו ושם לא לומר לו, אז תהיה המצוה כתיקונה. וכך עשיתי…
  • אבל – אמר לו הגביר – ימחל הרבי להגיד לי את הדבר, אולי אשמע?
  • לא – אמר לו הרבי – מובטחני בך שלא תשמע.

וככל שהרבי סירב מלהגיד לו את הדבר, כן גברה הסקרנות של הגביר יותר ויותר לדעת את הסוד, והפציר הרבה ברבי שיגלה לו את ה״דבר שאינו נשמע", עד שלבסוף נעתר לו הרבי, ואמר לו:

  • הנה אלמנה פלונית, והיא עניה מרודה, חייבת לבית־הבנק של כבודו סכום כסף מסוים, על המשכנתא של ביתה. בימים הקרובים עומד הבית להמכר על־ידי הבנק במכירה פומבית, והיא, האלמנה, תוצא החוצה. חפצתי לבקש מכבודו, שימחל את החוב לאותה אלמנה, אבל לא אמרתי לו את בקשתי, משום אותה ה״מצוה שלא לומר".

אבל – אמר לו הגביר בתמהון – היאך אפשר דבר שבזה? הלא החוב איננו חוב פרטי שלי, אלא של הבנק, ואני אינני אלא המנהל של הבנק, אבל לא בעליו ואדוניו, והסכום הוא של כמה מאות רייניש, ואם כן…

  • הלא הוא הדבר – הפסיקו הרבי – אשר דיברתי, שלא תאבה ולא תשמע.

והרבי הפסיק את השיחה, והלך לביתו, והגביר אף הוא הלך לו לביתו. אבל הדברים נכנסו כחץ ללבו של הגביר, ולא נתנו לו מנוח, עד שלבסוף הכניס מכיסו את כל החוב של האלמנה לקופת הבנק, והאלמנה נשארה בביתה.