.credit :shutterstock.com – בתמונה ונציה

הקדמה

הסוחר מוונציה הוא מחזה מאת ויליאם שייקספיר שנכתב במועד לא ידוע בין 1594 ו-1597. במחזה מוצג היהודי המלווה בריבית שיילוק, המחתים את אנטוניו, הוא הסוחר מוונציה, על כתב ערבות, שלפיו אם לא ישלם את חובו במועד, ייאלץ לשלם את החוב בליטרת בשר מבשרו.

דמותו של שיילוק זכתה לפרשנות רבה ומגוונת. מצד אחד – היא מייצגת את הסטריאוטיפ האנטישמי, היישר מחשכת ימי הביניים, של היהודי הקמצן המלווה בריבית, ומצד שני זוהי דמות אנושית, שסבלה, כאבה ודרישתה לנקמה מוצגות בהבנה.

מהי היא עמדת ההלכה לגבי דרישתו של שיילוק לליטרת הבשר? האם בשרו של אנטוניו, ולמעשה חייו, הם רכושו או רכושו של אלוקים?

במאמר  זה טוען הרב זוין כי דרישתו של שיילוק לליטרת הבשר מנוגדת להלכה היהודית, שכן בשרו של אנטוניו, ולמעשה חייו, אינם רכושו, אלא רכושו של אלוהים, ואסורים במקח וממכר, וכי שיילוק, שומר המצוות, אינו יכול לפנות לערכאות על מנת לאכוף סעיף זה.

מאמר זה נלמד כיום בהקשרים שונים הקשורים באתיקה רפואית, ובכל הנוגע לסחר באיברים. בכל מקרה, גם לו היה תוקף מסוים להתחייבות, לא יכול היה שיילוק לבצע אותה, שכן חבלה והכאה בגופו של אדם אסורה מן התורה, במיוחד כשהחבלה עלולה להוביל לידי סכנת חיים ולאיסור לא תרצח.

עד היום הזה נחשבות יצירותיו של שייקספיר בכלל, וזו של ״הסוחר מווינציה״ בפרט, לאספקלריה שבה משתקפות לא דמויות בודדות של אנשים, אלא טיפוסים ובניני־אב.

ביחוד רגילים, בצדק או שלא בצדק, לראות בשיילוק קלסתר פנים של טיפוס יהודי, וכבר נוצרה ספרות רחבה בכמה שפות מסביב לדמות דיוקנו של שיילוק.

הללו מהללים והללו מחללים. אלה רואים בו גבור הרוח. שרגש הכבוד שלו, שנפגע קשה לפרקים תכופים על־ידי אנטוניו, הזקיקו, כשבא המקרה לידו, להפקיר את ממונו ובלבד שיוכל להתנקם במעליבו, ואחרים רואים בו שפל נפש ומושחת מידות.

וכשם שנחלקו המבקרים השונים על תכונות נפשו של שיילוק,כך נחלקו על מגמתו של שקספיר עצמו ביצירתו זו. אולם על פרט אחד לא עמדו המבקרים כל עיקר.

שיילוק הגיש את שטר החוזה שלו בפני בית המשפט שבוונציה, שבעיקר הדבר הכיר בקיומו ותוקפו של השטר, אלא שחפש דרכים עקלקלות ועלילות דברים לתפוס את שיילוק ברשת.

מה היה פסק־הדין אילו היה שיילוק מגיש את תביעתו על יסוד אותו החוזה המשונה לפני בית דין של ישראל?

האם יש ערך מנקודת המשפט התלמודי לשטר־ההתחייבות של שיילוק־אנטוניו?

ופרט זה חשוב מאד. אם המשפט היהודי שולל חלותו של שטר חוזה כזה, אזי אנו אומרים: נתכוין שיילוק למה שנתכוין, אבל הדחיפה למעשהו באה לו מן החוק, מתוך השפעת החוקים הוויניציאניים.

היהדות שוללת התחייבויות כאלו, ואינה נותנת להן ערך משפטי. הושפע שיילוק לכך לא מהחינוך היהודי, אלא מזה של סביבתו הנכרית.

ועוד זאת. נסיר מהחשבון לגמרי את שיילוק – הנה חשוב הדבר מצד עצמו לברר משפט זה מבחינה החוקית היהודית.

סוף סוף הרי החוק הוויניציאני אפשר חוזה של התחייבות על אובייקט של בשר אדם חי, בין שהיה מי שרצה להשתמש בפועל בחוק זה ובין לאו, ואם לא כדאי לנו לדעת ערכה של התחייבות כזאת מהשקפת המשפט התלמודי?

לכאורה, השאלה היא די פשוטה, כל החוזים וההתחייבויות שבעולם הרי אין בכחם להתיר איסורים שבתורה, ולחייב את האדם לעשות עבירות שהתורה אסרתן.

אם יעשה ראובן חוזה עם שמעון לחלל את השבת, כלום יוכל ראובן על יסוד החוזה לתבוע את שמעון בבית דין שימלא את התחייבותו ויחלל את השבת?

והוא הדין בנדון שלפנינו, חתיכת בשר מגופו של אדם היא הרי הוא דבר האסור מן התורה, וגם לחבול ולהכות את הגוי יש איסור דאורייתא. ובפרט  אם יהיה בדבר חשש של סכנת נפשות, ואז יעבור אף על ״לא תרצח”.

ברור אפוא שאם שיילוק בא ותובע את בעל דינו לקיים את ההתחייבות, אין בית דין נזקקין לה, לא שיילוק ולא בעל־דינו רשאים לחתוך בשר מן החי, בין משל עצמו או משל חברו.

כח החיים של האדם איננו שלו  – זוהי הנקודה. לא בלבד שהאדם אסור לאבד את חייו,כולם או מקצתם, אלא שאין החיים הללו שלו כלל. אם הוא מוכר או נותן או ממשכן את בשר גופו לחתיכה ולקציצה למי שהוא, הרי זה כאילו מקנה דבר שאינו שלו, שאין הקנין נתפס כלל.

״ה׳ נתן וה לקח״ איננה מליצה של תנחומין גרידא, אלא שזוהי הגדרת המציאות, נתן הקב״ה את החיים לאדם שישתמש בהם, אבל לא שיהיו קנויים לו לעשות בהם כאדם העושה בתוך שלו.

לקחת את החיים בחזרה אפשר רק למי שנתנם, כלומר להקב”ה, ולא לאדם עצמו. האדם עצמו – איננו בעל־הבית, במובן זה, על עצמו!

אנו רואים, אפוא, שאבריו של האדם אינם ברשותו כלל – הוא איננו בעליהם והם אינם שלו, ולא יוכל לעשות בהם שום משא־ומתן, ואינם נתפסים לא במכירה ולא במתנה ולא במשכנתאות ואפותיקאות וכדומה.

החוזה של שיילוק־אנטוניו הוא, לפי ההלכה, בטל ומבוטל מעיקרו.

בטל ומבוטל אפילו במקרה אם חתיכת הבשר החי לא היתה מסכנת את כל חייו של האדם.

כל־שכן כשבאמת אין כל בטחון ש״ניתוח״ כזה לא יוציא את האדם מן העולם לגמרי.