credit:Shutterstock.com תמונות נוף מהעיר ברדיטשוב


ויבוא אברהם לספד… (בראשית כג, ב)

מעשה בר׳ לוי יצחק מברדיטשוב – וביהודי עשיר וקמצן גדול– שהרב מברדיטשב מאוד העריך

– על מה ולמה במעשה הבא :


בימי רבנותו של הצדיק ר׳ לוי יצחק ז״ל מברדיטשב נפטר שם יהודי אמיד אחד שהיה ידוע לקמצן גדול. החברה־קדישא דרשה מהיורשים סכום גדול בעד ה״קרקע", והיורשים לא נתרצו לתת. לבסוף הסכימו לסמוך על הצדיק ר׳ לוי יצחק, וככל אשר יאמר יקיימו.

כשבאו להצדיק וסיפרו לו הענין נתרגש מאד מהשמועה הרעה שאותו איש מת, וציוה לבלי לדרוש מן היורשים אפילו פרוטה אחת, ולקבל מהם רק מה שיתנו מרצונם הטוב. אף ביקש מהם, שכשתגיע שעת הלויה יודיעוהו, כי גם הוא בעצמו רוצה להשתתף בהלויה.

בני העיר נתפלאו אמנם על הדבר, אבל קיימו את פקודת הצדיק במלואה. משנשמע הקול בעיר שהצדיק בכבודו ובעצמו הולך ללוות את הנפטר, מיד הלכו כל בני־העיר להלויה, וכבוד גדול נעשה לו להנפטר.

כשחזרו בני־העיר מהלויה שאלו מהצדיק: מה ראה לעשות כבוד שכזה לאיש פשוט וקמצן?

אמר להם הצדיק:

– האיש הזה התדיין אצלי שלוש פעמים ב״דין תורה", ובכל שלושת ה״דיני־תורה" זכה בדין, ועל כן כדאי הוא שננהג בו כבוד.

וסיפר להם הצדיק את תוכן שלושת ה״דיני־תורה":

– ה״דין־תורה" הראשון:

מעשה בסוכן אחד של יין שהיה נוהג לקבל מהחנוונים של עירו מעות על יין, והוא היה נוסע לעיר הגדולה עם המעות וקונה שם יין ומביא להם.

פעם אחת קרה שלאחר שקנה היין ורצה לשלם המעות, והנה – הכסף איננו! סכום גדול של כסף היה בכיסו, ונאבד. זעקת שבר פרצה מלב האיש, והוא נפל מתעלף.

התחילו להעירו ולעוררו, וללא הועיל. הבהילו רופאים. באו הרופאים ואמרו, שכל זמן שלא תוחזר לו האבידה לא ישוב לתחיה, כי תיכף כשהוא מתעורר ורואה שהכסף איננו הוא מתעלף שוב.

ונזדמן אז באותה העיר הנפטר הזה, שליוינו  אותו היום לבית עולמו. ראה האיש את הבהלה והמהומה שמסביב למתעלף, עמד והכריז שהוא מצא את האבידה.

המתעלף נתעורר לקול הכרוז, ותיכף מסר לו האיש את כל הסכום בשלימות. הלה קיבל את הכסף, הודה להאיש והלך לו.

אבל לאמיתו של דבר מצא את הכסף איש אחר לגמרי, וזה הנפטר לא מצא כלל את האבידה. אלא מה? הוא ראה שחייו של המתעלף תלויים בכסף זה והחליט להציל אותו, ועל כן אמר שמצא הכסף, ובאמת שילם להאיש את הסכום מכיסו.

ובין האנשים שעמדו מסביב למתעלף וראו את כל המאורע היה איש אחד, שהוא מצא באמת את הכסף, ויצרו תקף עליו לבלי להחזיר את האבידה. אבל מאותה שעה שראה מעשה־רב זה של האיש המוזר לו, שהוציא מכיסו סך גדול שכזה ועוד אמר לכל שהוא הוא המוצא, התחיל מצפונו  להציק לו.

ומאז והלאה הציק לו רגש זה יותר ויותר עד שנתחרט במשך הזמן חרטה גמורה על כל המעשה, ולא נח ולא שקט עד שהחליט להחזיר להאיש הברדיצ׳ובי את כספו. נסע האיש לברדיטשב, בא אל הנפטר הזה שלנו, וסיפר לו שהוא הוא המוצא האמיתי של אותה אבידה, וכי יודע הוא שזה שילם למתעלף מכיסו את הסכום, ועל כן רוצה הוא כעת להחזיר לו סכום זה.

והנפטר – אינו רוצה לקבל. ״לאו בעל דברים דידי את״, – הוא אומר לו – "זכיתי במצוה זו של הצלת-נפשות שהזמין לי הקדוש ברוך הוא, ולא אוותר עליה".

לבסוף הסכימו להתדיין בדין־תורה. ובאו לפני והרצו את טענותיהם. זה אומר אני מצאתיה ועלי לשלם, וזה אומר: היה לך לשלם בשעתו להמתעלף, ואני איני מחוייב לקבל מאתך.

וזכה הנפטר בדינו. יצא פסק־הדין, שאין עליו חיוב לקבל הכסף שלא בטובתו.


credit:Shutterstock.com תמונות נוף מהעיר ברדיטשוב


ה״דין־תורה" השני:

איש עני אחד היה בברדיטשב, שרצה לנסוע מביתו ולנסות מזלו במרחקים, אך אשתו לא הניחתו.

נמלך אותו איש ובא פעם לאשתו וסיפר לה, שעשיר אחד קיבלו לפקיד בעסק מסחרו, והוא שולח אותו לרגל עניני המסחר לנסוע בערים אחרות, והתנה עמו שבכל יום חמישי בשבת ישלם גזבר הקופה של בית־המסחר לאשתו סך קצוב על־חשבון השכירות שלו.

הסכימה האשה, והבעל נסע לדרכו. כשהגיע יום החמישי בשבת באה האשה להגזבר לדרוש את שכירותה, והגזבר אינו יודע מה היא סחה: אין הוא מכיר כלל את בעלה.

התחילה האשה לצעוק, שבעלה איננו שקרן, חלילה, ולא רימה אותה. והגזבר מתמרמר על האשה שמבלבלת את מוחו בדברי הבאי. בתוך כך נשמעו צעקותיהם בחדר הפנימי, שהעשיר ישב שם. יצא העשיר ושאל לפשר הצעקות. סחו לפניו את המאורע. אמר העשיר:

– צדקה האשה. אני בעצמי קיבלתי את בעלה לפקיד, והתניתי עמו לשלם לאשתו מדי שבוע בשבוע הסך הקצוב.

וציוה העשיר להגזבר לשלם לה הסך בכל יום חמישי בשבת בדיוק.

ואותו עני שנסע לדרכו הצליח לו הקדוש־ברוך־הוא במשך הזמן והרויח סכומי כסף גדולים. לאחר זמן רב חזר העני, שנעשה עשיר, לביתו. אחרי ההתרגשות של שמחת הפגישה, כנהוג, סיפרה האשה לבעלה, שתודות לה׳ היא לא סבלה פה, חלילה, מחסור, כי העשיר שילם לה תמידים כסדרם את השכירות בכל שבוע ושבוע. נשתומם האיש, והבין לרעו של העשיר.

לקח האיש צרור־כסף, לפי החשבון שעשה לדעת כמה הוציא העשיר על "שכירותו", והלך להעשיר, שהוא היה הנפטר דנן, ורצה לשלם לו את כל מה שהוציא על אשתו.

והלה -אינו רוצה לקבל. ״לאו בעל דברים דידי את״, – הוא אומר לו, – "איני מכירך מעולם, ולא לך נתתי מה שנתתי, רק לאשתך בתור מתנה, ואיני מחוייב לקבל מאתך".

באו ל״דין־תורה" לפני, וזכה שוב הנפטר בדינו.


credit:Shutterstock.com תמונות נוף מהעיר ברדיטשוב


ה״דין־תורה" השלישי:

בעל־בית אחד שירד מנכסיו היה בברדיטשב, שנזדמן לו פעם איזה עסק שאפשר להרויח בו, אלא שנצרך סכום מסוים להשקיע בעסק זה, והוא אין לו אפילו פרוטה.

נמלך אותו איש ובא להנפטר הזה וביקש ממנו שיתן לו בהלוואת גמ״ח אותו הסכום הדרוש.

שאלו הנפטר:

– הלא כבודו הוא לא־עשיר, ועל איזו בטוחות איפוא הלוה לו?

השיב האיש:

– על הבטוחות של בעל־הבטחון (כלומר: על הבטוחות של הקדוש־ ברוך־הוא).

מכיון ששמע הנפטר כך נתרצה תיכף להלוות לו, ואמר:

– על בעל־הבטחון ודאי יש לסמוך בלי פקפוק.

ונתן לו את כל הסכום.

אותו איש הצליח בהעסק והרויח הרבה. כעבור זמן מסוים בא האיש לנפטר להחזיר לו את הגמ״ח. והנפטר אינו רוצה לקבל. כבר קיבלתי – הוא אומר – את חובי בשלימות.

– מתי – צועק האיש – קיבלת? הלא לא שילמתי לך עד עתה אפילו פרוטה!

השיב האיש:

– הלא אתה בעצמך אמרת שאלווה על הבטוחות של בעל־הבטחון, ובעל־הבטחון כבר שילם לי את החוב עם ריוח.

וסוף דבר באו ל״דין־תורה", והנפטר זכה בדין.

ולאחר שלושת "דיני־תורה" אלה – סיים הצדיק – ודאי שכדאי הוא שנכבדו במותו.

אז הבינו בני־העיר, שהנפטר רק השים עצמו קמצן לבל יכירו צדקותיו.


.