ד | אמור | ופאת זקנם לא יגלחו

credit:shutterstock.com הרובע העתיק בעיר קרקוב

על גזירת הזקן בפולין – בשנת תרי”א (1851).

בשנת תרי״א היה רעש במדינת פולין לרגל גזירת המלכות שיצאה, שכל היהודים מחוייבים לשנות את מלבושיהם המיוחדים, ולגלח את פאותיהם וזקניהם.

הפקודה נתפרסמה על־ידי הממשלה עוד זמן מסוים קודם שנת תרי״א, אבל ארכה ניתנה ליהודים עד ראשית תרי״א, שעד אותו זמן מחוייבים הם לקיים את דבר הפקודה.

בראשונה חל הזמן המוגבל של קיום הגזירה על יהודי ורשה, ואחרי־כן על שאר ערי פולין. רוב יהודי ורשה לא קיימו את הפקודה לזמן המוגבל, ולכן ניתן צו מהממשלה לשוטרי העיר, שבראותם איש יהודי ברחוב יגלחו את פאותיו וזקנו בעל־כרחו.

רבים מישראל התנגדו בכוח לשוטרים, ולא נתנו לגלחם, והדבר הגיע לידי מכות ומהלומות וחבישה בבית האסורים. מהומה ומבוכה מאין כמוה קמה בעיר, ובכל הרחובות נשמעו בכיות ויללות של הנשים והילדים של אלה שנתפסו על־ידי השוטרים.

ושמועות נתפשטו בעיר, כי פקידי הממשלה אורבים להרב הקדוש הרי״מ מגור ז״ל, בעל “חידושי הרי״מ”, שדר אז בורשה, להסיר גם את פאותיו וזקנו הוא, כי נמצאו מהמשכילים החפשים שהסבירו להממשלה, שבאופן זה יבצעו את זממם בנקל, כי לאחר שהרי״מ ייעשה כך, שוב לא ישאר אף אחד בעיר שיסרב להתגלח.

כשהגיעה השמועה להרי״מ בעצמו על כך, עזב בהחבא את ביתו ויצא להתגורר עד יעבור זעם אצל איש אחר. בינתיים התיצבה משלחת מנכבדי העיר לפני שר השוטרים להשתדל לפניו לבלי להתנהג עם איש מורם מעם כהרי״מ באופן גס כזה.

שר השוטרים הבטיח למשלחת, כי לא יאונה כל רעה להרי״מ, ואז שב הרי״מ לביתו. בכל זאת עוד פחד קצת הרי״מ, ואז שינה את שם משפחתו רוטנברג לשם אלטר. מאז נשאר שם המשפחה “אלטר” להאדמורי״ם מגור עד היום הזה.

□ □ □

לאט לאט התחילה הגזירה להתפשט גם בשאר ערי פולין, ותהי מהומה גדולה בכל ערי המדינה, והיהודים לא ידעו מה לעשות, אם רשאים לקיים גזירת המלכות או לא.

והרבנים הגדולים היו מחולקים בדעותיהם ב״שאלה” זו. כמה רבנים נטו להחמיר, ואמרו שעל־פי דין מחויב כל אחד למסור נפשו ממש על זה, מאחר שהמלכות מתכוונתבזה להעביר על דת, ובכן הלכה פסוקה היא שגם על ערקתא דמסאנא יהרג ואל יעבור.

אבל היו גם רבנים מקילים, ואמרו שאין מחוייבים למסור את הנפש על זה, כי לדעתם, לא נתכוונה הממשלה להעביר על דת, ובאופן בזה הדין הוא שרק על שלוש עבירות של עבודה־זרה, עריות, ושפיכת דמים יהרג ואל יעבור, ולא על שאר עבירות.

בראש הרבנים המחמירים עמד הרב הקדוש ר׳ אברהם מטשיכאנובי ז״ל, והוא ציוה להכריז בעירו בכל בתי־הכנסיות ובתי־המדרשות שכל יהודי חייב לסכן את נפשו ולא לקיים את הגזירה.

ובבית־המדרש שלו אמר להלומדים הקבועים שלמדו שם, כי היות שהזמן של קיום מצות קידוש השם ממשמש ובא, לכן עליהם לקבוע שיעורים ללמוד בעיון בסוגיא זו בכל הפרטים, כמו ששואלים ודורשים בהלכות הפסח קודם לפסח.

והיו בטשיכאנובי כמה אנשים נכבדים ולומדי־תורה, שלא היו נכנעים כל־כך להרב הקדוש הר״א, ויבואו אליו בקובלנא:

• היתכן לדון דיני־נפשות ביחיד? והרי כפי הנשמע שאר גדולי הדור אינם נוטים להחמיר בזה!

השיב להם הרב, שהוא איננו יחיד, בי נשמע קול שגם הרי״מ מורשה מחמיר בזה.

שאלו אחד מהאנשים:

• וכי על־פי שמועה בלבד אפשר לדון?

ענה לו הרב:

• בזה אתה צודק, שאין לסמוך על שמועה בעלמא, ולכן אסע במיוחד לורשה להתראות עם הגאון הרי״מ, ולשמוע איך דעתו נוטה, ואז נחליט ביחד החלטה ברורה.

כששמעו בני־ביתו של הרב על החלטתו לנסוע לורשה, באו לחדרו והתאמצו להניאו מנסיעתו, כי חרדו מאוד לשלומו, מפני שהשוטרים הסתובבו בכל הערים והרחובות להתעלל ביהודים ואין מוחה.

אבל הרב לא שמע לדבריהם, ואמר שהוא מוכרח לנסוע. גם הרבה מנכבדי העיר רצו להשפיע עליו שלא יסע לורשה, וטענתם בפיהם, כי איך ישאיר אותם בעת צרה בזאת כצאן בלא רועה.

אבל הרב באחת: הוא מוכרח לנסוע.

והוסיף לאמור:

• הרי אינני נוסע לשבת בורשה (באידיש: “איך וועל ראך מיך ניט אוועקזעצן אין ווארשא”); אי״ה תיכף אחזור לביתי.

ועוד באותו יום נסע הרב, בלוית חסיד אחד בשם ר׳ אבא, לורשה, וסרו ישר לבית הרי״מ. תיכף כשראהו הרי״מ נתן לו שלום באהבה רבה, והגיש לו כיסא לשבת.

אבל הר״א לא רצה לשבת בשום אופן, וכל הפצרותיו של הרי״מ שישב לא הועילו.

ויהי הדבר לפלא בעיני כל העומדים שם: מה ראה הר״א לסרב לשבת בבית הרי״מ שמשום כבודו של הר״א לא ישב גם הרי״מ, והיו עומדים שניהם יחד אצל השולחן.

והר״א אמר להרי״מ:

• באתי לכאן לשמוע את דעת כבודו בענין גזירת המלכות: מה רצון הממשלה בגזירה זו?

השיב לו הרי״מ:

• לדעתי כוונתה היא להעביר את בני ישראל מדתם.

ענה הר״א בקול רם:

• ברוך שכיוונתי לדעתו הגדולה.

אחרי־כן פלפלו יחד כשתי שעות בהלכה זו של מצות קידוש השם, ותיכף נסעו משם הר״א ובן־לויתו לעירו, והרי״מ ליווהו בכבוד גדול.

בדרך נסיעתם לביתם, כשהר״א הרבה לספר בשבחו של הרי״מ לפני בן־לויתו, החסיד ר׳ אבא, הרהיב החסיד עוז ושאל את הר״א:

• מכיון שהרי״מ הוא כל־כך גדול בעיניו, אם־כן הרי “אין מסרבין לגדול” (בבא מציעא פז ע״א), ולמה זה אחרי רוב ההפצרות שהפציר הרי״מ ברבנו שישב על הכסא, סירב רבנו ולא ישב?

השיב לו הר״א:

• קודם נסיעתי מביתי נפלט מפי ש״אינני נוסע לשבת בורשה”, ואף־על־פי שכוונתי, כמובן, היתה, שלא אתעכב ולא אתמהמה שם, בכל־זאת לא רציתי לשנות מוצא שפתי גם לפי משמעות הלשון כפשוטו.

□ □ □

credit:shutterstock.com הרובע העתיק – בעיר ורשה

בו בזמן נסע אותו חסיד, שליוה את הרב מטשכאנובי, לקוצק. והשמועה יצאה, שהרבי מקוצק נוטה לדעת הרבנים המקילים בענין זה. שיער אותו חסיד בדעתו, שהרבי מקוצק אולי ישאל אותו לדעת הרבי מטשכאנובי, ולכן כשנכנס להר״א, קודם נסיעתו לקוצק, לקבל ברכת־ הפרידה, שאלו מה ישיב להרבי מקוצק אם ישאלנו על כך.

השיב לו הר״א:

• הלא תדע כי בהיותי בורשה אצל הרי״מ, הסכמנו שנינו יחד כי ההלכה בענין זה היא: יהרג ואל יעבור.

בבואו לקוצק, תיכף אחרי קבלת־השלום, שאלו הרבי:

• מה נשמע אצלכם בדבר הגזרה החדשה, ומה אומר הרב שלכם לענין פסק הלבה?

השיבו החסיד:

• הרב שלנו נסע במכוון לורשה להתיישב בענין זה עם הרי״מ.
• ואם שני גדולים כאלה — אמר לו הרבי — התוועדו יחד לעיין בדין זה, הלא בוודאי באו לאיזו מסקנה, ומה איפה החליטו?

• דעת שניהם — השיבו החסיד — היא, שבני ישראל צריכים למסור נפשם ולא לקיים גזירת המלכות בדבר גילוח הפאות והזקן.

אז אחז הרבי מקוצק בידו את קצה זקנו, וצעק בקול גדול:

• כך פסקו ההלכה?! הם עיינו בסוגיא זו וראו שם שכך הדין?! גם אני עיינתי לפעמים בספר, ויש גם לי איזו ידיעה ב״אותיות הקטנות”, ולא ראיתי שם דין זה של “יהרג ואל יעבור”!
• היתכן, ששני גדולים כאלה יפקירו דמם של ישראל, הלא טוב טוב יותר שגדולים שכמותם יעשו לחץ על כלל ישראל ותבוא הגאולה!…

□ □ □

עברו אילו חדשים, והשוטרים בורשה נוכחו לדעת שרוב היהודים שבעיר הנם תקיפים בדעתם לבלי לקיים הגזירה, בלי חוזק יד ומעשי־אונס. אף הם, השוטרים, נלאו מלהשתמש בלי־הרף באלימות וכוח, והרפו קצת את ידם ועשו “מלאכתם” בעצלתיים.

אז נתחברו יחד אנשים אחדים מן המתבוללים ומן ה״משכילים” והתיצבו לפני שר המדינה, הנציב הרוסי, והעירוהו על העובדה שכמה מפקידי הממשלה מעלימים עין מהפקודה, ועושים עצמם כאינם רואים, והדבר היה לשחוק וללעג, ובוודאי קבלו שוחד של ממון מאת החסידים העשירים.

אף הם יעצוהו להכריח את הרי״מ שיפרסם קול־קורא להמון העם, שכל אחד ואחד מוטל עליו לקיים גזירת המלכות בענין זה, ושכך הוא הדין על־פי התורה אם המלכות דורשת כך, ואז בוודאי כל היהודים כקטן כגדול יקיימו את הפקודה, ואחרי דבריו לא ישנו.

והוסיפו לספר להשר, כי כל רבני ישראל גילו דעתם שצריכים לקיים דבר הפקודה, ורק הרי״מ הוא האחד העומד על דעתו בתוקף נגד כל מנהיגי העם, ולכן אין עצה אחרת, לדעתם, אלא להושיב את הרי״מ במאסר עד אשר יסכים לשנות את דעתו.

הנציב קיבל את דבריהם בתודה, ונתן צו לאסור את הרי״מ. ובשביל שלא להרגיז פתאום בעצם היום את היהודים, באו שר השוטרים ועוזרו אל בית הרי״מ כחצות הלילה, ומסרו לו את פקודת השר על מאסרו, לקחוהו אל המרכבה שעמדה הכן לפני ביתו, והובילוהו אל חדר האסירים אשר על־יד בית מועצת העיר.

שם כבר המתינו לו שרים גבוהים אחדים, והציעו לפניו שיוציא קול־קורא על הצורך לקיים פקודת המלכות. כיון שלא הסכים לכך, התחילו לאיים עליו שאם במשך יום או יומיים לא יעשה כרצונם אז יגלחו את זקנו הוא. אבל הרי״מ באחת:

• לא אוותר כחוט השערה, ולשוא כל דבריכם, כי לדעתי אסור לכל איש יהודי על־פי התורה לקיים את הפקודה, ואף אם תעשו לי כל אשר יש בליבכם לעשות, לא אהיה ח״ו בכלל מחטיא את האחרים.

כשראו השרים שבדברים בלבד לא יפעלו אצלו מאומה, נמלכו והכניסוהו לחדר אחד של בית־האסורים, ששם ישבו פושעים פליליים, גנבים וגזלנים וכדומה.

לאחרי איזו רגעים ניגשו אליו האסירים, התיצבו מול פניו בשורה, ואמרו לו, שמנהג הוא אצל כל האסירים, כי בבוא לחדרם אסיר חדש, הוא צריך לקיים הפקודה אשר ישיתו עליו האסירים הישנים שבאותו חדר, או שישמש את כולם במשך איזה זמן, עד שיובא אסיר חדש אליהם, ולכן הם דורשים מאתו שיקיים גם הוא את מנהגם.

שאל אותם הרי״מ, מה הדבר הנגזר עליו לקיים. אז יצא גנב אחד מביניהם ושכב על הקרקע, ושאר האסירים גזרו על הרי״מ שישב על אותו הגנב.

כשמוע הרי״מ את דרישתם, סירב למלא חפצם, ואמר כי בשום אופן לא יסכים לישב על גוף יהודי, יהי מי שיהיה. התחילו האסירים מאיימים עליו הרבה, שיעשו לו נגישות ויסורים אם לא ישמע לפקודתם. אך הוא באחת שלא יעשה כן בשום אופן, עד אשר אותו הגנב המושכב על הקרקע התחיל בעצמו להתחנן לפניו שימלא פקודת האסירים, כי אם לא יעשה כן יסבול הוא, הגנב, יסורים וצרות מהם, ואז הוכרח הרי״מ לישב עליו זמן קט עד שהרפו ממנו.

□ □ □

credit:shutterstock.com רכבת במסע ביערות פולין

בלילה ההוא נדדה שנת אלפי אנשים בורשה, בי אף־על־פי שהמאסר של הרי״מ היה באישון לילה, בכל זאת חיש מהר פשטה השמועה בכל העיר. מהומה וצעקה גדולה קמה בין היראים והחסידים, והעיר היתה כמרקחה. חסידי קוצק מיהרו לשלוח משלחת מיוחדת לקוצק.

כששמע הרבי מקוצק את הידיעה המבהילה, לא נראתה בפניו שום התפעלות, ואמר לנאמן ביתו רבי הירש טומשוביר ז״ל, שיכתוב בשמו להחסידים בורשה, שלא ידאגו כלל להרי״מ, כי בוודאי לא יוכלו לנגוע בפאות ראשו וזקנו של צדיק זה, ואדרבה בזכותו תבוא ישועה לבל ישראל והגזרה תיבטל.

ובורשה גדל הרעש משעה לשעה, וכשהאיר הבוקר כבר היו רחובות העיר מלאים אספות וחבורות של אלפי אנשים, וגם הרבה מהמשכילים והמתבוללים רגזו ונעצבו מאד על המעשה, וראו בזה עלבון גדול לכל היהודים.

ועל הכיכר הרחבה אשר ליד בית מועצת העיר התאסף קהל גדול של עשרות אלפי יהודים בקולות ויללות עד לב השמים, וכמה מן התושבים הפולנים, השתתפו גם־כן באספת היהודים.

פקידי הממשלה מיהרו להודיע מכל זה להשרים הגבוהים, עד אשר הגיעה השמועה גם לאזני הנציב הרוסי, וכמה מיועציו חיוו לפניו את דעתם, כי ממאורע זה עלולה להיולד התקוממות בעם.

בינתיים התיצבה לפני הנציב משלחת מנכבדי היהודים בורשה, ואיתם היו גם אצילים פולנים אחדים, והעירו לו, שעוד לא נשמע כדבר הזה בעירם להתנהג כך עם מורם מעם כהרי״מ. הנציב הבטיח להם, שתיכף תינתן פקודה להוציאו לחפשי. וכן היה: עוד לפני חצות היום כבר היה הרי״מ בביתו.

הרי״מ שוחרר, אבל המקרה המעציב הזה השאיר רושם גדול בורשה. ידעו, שיד ישראל באמצע, ועל כמה אנשים מה״משכילים” הורו באצבע, שהם היו מן המלשינים.

ותתלקח אש המחלוקת באופן נורא בין יהודי ורשה, כי הרבה מהמון העם התאגדו יחד ואמרו להתנקם באותם המלשינים, והתחילו לרדוף אותם על כל מדרך כף רגלם.

והם, כשראו שהגיעתם צרה, אמרו להחיש מפלט להם תחת כנפי הממשלה, ומסירות ומלשינות ניתוספו בכל יום, ואש המחלוקת בערה בכל פינות העם.

אז מצא הרי״מ, שאין עצה להשקיט את המריבות, אלא אם הוא, הרי״מ, יסע מהעיר. כל ידידיו ומקורביו וחשובי העיר הפצירו בו שלא יסע מביתו, ובפרט שהזמן היה סמוך לחג הפסח, אך הוא לא השגיח בדבריהם, ונסע בסוף חודש אדר שנת תרי״א לעיר נובידבור, כי הבין שעל־ידי זה יושתקו קצת המריבות והמהומות.

הצער של החסידים בורשה גדל מאוד, בזכרם שהרי״מ יהיה נע ונד מחוץ לביתו אולי גם בחג הפסח, כי הוא אמר להם, שאין ברצונו לחזור לורשה קודם שהגזרה תתבטל.

כשנודע בנובידבור דבר ביאתו של הרי״מ, חרדו כל אנשי העיר לקראתו, ויצאו לקבל פניו ברוב כבוד והכינו בשבילו דירה נאה ומרווחת.

כשנכנס להבית ישב על כיסא ונח קצת, והיה נראה בפניו אות של שביעות־רצון, ואחרי־כן אמר:

— העיר נקראת “חצר החדשה” (“נובידבור” בפולנית משמעה “חצר חדשה”), וטוב יהיה לחדש פה פלפולי־תורה חדשים (נתכוון למאמר הגמרא ב”יבמות” דף ז’ ע״ב: “מאי חצר החדשה? אמר ר’ יוחנן: שחידשו בה דברים…”).

והתכונן הרי״מ להיות בנובידבור, בחג הפסח, וכבר אפה שם מצות לצורך ביתו. ובחששו שמא יגרום צערם של החסידים בורשה על מה שבא עליו להתפשטות המחלוקת, כתב אליהם מכתב מיוחד בבקשה והפצרה לחדול מלצאת לריב בעבורו או לדבר קשות עם שום אדם, “כי כולנו בני אברהם, יצחק ויעקב, ולא הוצרכה התורה להזהיר ואהבת לרעך ולא תשנא על אנשים אחים ורעים”.

ואחר שבת הגדול נתפרסמה ידיעה, שהגזרה בטלה.

מיהרו נכבדי העיר מורשה לנסוע לנובידבור לבשר זאת להרי״מ, והרי״מ נסע אתם בחזרה לורשה, ויבואו לורשה יום אחד קודם ערב פסח, וליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר,

ויחוגו את חג הפסח בשמחה רבה.