credit :shutterstock.com
עם תלמידי הרב המגיד הגדול ממזריטש ז״ל היה נמנה רב גדול אחד בשם ״הרב דוולפא”. שמו הפרטי לא ידוע.
מתחילה היה הוא הגדול שבחברייא, וכל התלמידים היו הולכים לשמוע ממנו חזרת דרושי־ החסידות של הרב המגיד, כי הוא היה חוזר על הדברים כהוייתן ובטוב טעם ודעת. אחר כך נדחה משם, ונפל בשיכרות ר״ל.
ולפי דברי אדמו״ר בעל ה״צמח־צדק” מליובאוויץ׳ ז״ל, במכתבו לאחד מבניו, אמרו עליו התלמידים של הרב המגיד, ש״תולעת אוכלת בו”. מאז נדחה, היה הולך נע ונד בארץ במקלו ובתרמילו, ממקום למקום ומעיר לעיר.
וגם אז, בעת גלותו ונדודיו, היה “פה מפיק מרגליות”, ואדרבה, בעת שהיה “נכנס היין” היה “יוצא הסוד” יותר.
במשך נדודיו נקלע פעם אחת לעיר ליוזנא, מקום־שבתו של אדמו״ר הזקן ז״ל בעל ה״תניא” (קודם מאסרו, שאז העתיק דירתו ללאדי). נכנס ה״וואלפר” לבהמ״ד של אדמו״ר בשעה שאמר דרוש־חסידות, עמד כשעה חדא ושמע, ואחר כך אמר:
— מקערה אחת אכלנו כולנו, וכל הדחוס נשאר אצלו (“די גאנצע געדיכטע איז ביי איהם געבליבען”)…
אחרי כן הלך לו לדרכו, ושום אדם לא ידע מי הוא.
כשסיפרו זאת אחר כך לאדמו״ר הזקן, הבין שזה היה “הרב דוואלפא”, והצטער מאוד על שלא ידע מזה קודם, כי אז היה מעכבו שישאר אצלו ולא יהיה עוד נע־ונד בארץ.
פעם אחת היה בוילנא, ונכנס לבית־מרזח ושתה כדרכו, ושכב על התנור והתחיל לדבר בינו לבין עצמו מילין סתימין שלא שמעתן אוזן.
ובוילנא היה אז אחד מתלמידי הגר״א בשם ר׳ יודל, והיה גדול מאוד בתורה ויראה. ר׳ יודל הלך אז לקבץ נדבות לאיזה דבר מצוה, ונכנס גם לבית ההוא. פתאום שמע דברים נוראים נשמעים מעל התנור, והלך לראות מי הוא המדבר. כשראה את האיש השוכב על התנור שאלו:
— ממי קיבל כבודו כזאת?
— השיב לו הנודד:
— ממי שקיבלתי לא יוכל כבודו לקבל כעת, אך אם רצונו בכאלה יסע לליוזנא, ושמה ימצא מרגוע לנפשו.
הדברים נכנסו ללב ר׳ יודל ונסע תיכף לליוזנא ונתקרב לאדמו״ר הזקן, והיה מהחסידים הגדולים שלו, ואדמו״ר שלחו לעיר ליפלי להיות שם לרב.
שוב פעם נזדמן להרב החסיד ר׳ ברור מרדכי ז״ל מבוברויסק (חתן האב״ד אחרון דווילנא ר׳ שמואל ז״ל), תלמיד אדמו״ר הזקן ז״ל, לראותו בדרן־ במלון, ומתנועותיו ודרכיו הבין כי הוא ה״וואלפר”.
כשיצא החוץ, לקח הרב ר׳ ברו־ מרדכי את תרמילו וחיפש בו אולי ימצא שם איזה “כתב” של חסידות. בתוך כך נכנס הנודד, וכשראה שהרב״מ מחפש בתרמילו שאלו:
— מה הוא מחפש אצלי? האם גנבתי ממנו מאומה?
השיב לו הרב״מ, שמחפש אחר איזה “כתב”.
אמר לו ה״וואלפר”:
— אצלכם החסידים הם דבר בפני עצמו, והרבי והחסידות הם דבר בפני עצמו, ועל־כן אתם צריכים ל״כתב”; אבל אנחנו עם רבינו ועם החסידות היינו דבר אחד ממש, ולא היינו צריכים ל״כתב”.
ולקח מקלו ותרמילו והלך לו.