כשתימצי לומר, תורת החסידות היא ההלכה של החסידות, וסיפורי החסידים הם האגדה שלה.
ההלכה מדברת אל המוח, האגדה מדברת אל הלב.
ספורי חסידים מגמות שונות להם. יש והמטרה היא לראות את יד השם המתגלה על ידי הצדיקים באותות ומופתים, לפעמים כאלה היוצאים מחוץ לגדר הטבע, בחינת “וראו בניו גבורתו שבחו והודו לשמו”.
ויש והם מכוונים למסור כחם הגדול של הצדיקים באותות אלו ומופתים אלה, בחינת “צדיק גוזר והקב״ה מקיים”.
ויש ומגמה מוסרית גלומה בהם, כשהמופתים באים לגמול לצדיק כצדקתו ולרשע כרשעתו.
ויש וערך חינוכי להם, בעיקר באותם הספורים המוסרים את צדקתם וקדושתם של הצדיקים, בין אדם למקום או בין אדם לחברו, בחינת “מה הם, אף אתה”.
ויש ונקודה לימודית מתגלה, באורח ישר או בעקיפין, על ידי הסיפורים, אם בצורה של הברקה עיונית או בדמות של פירוש בפסוק או הסבר במאמר חז״ל, וכיוצא.
ויש ואנו מתרשמים מהספורים מהמוטיבים הנפשיים של הצדיק או חסידיו ומהמניעים הפסיכולוגיים להמעשים והפעולות שהוזכרו בהם.
ויש ואנו נהנים מהפקחות, החידוד השכלי או חכמת החיים של “גבורי” הספור.
ויש ואנו מתעניינים בתאור ההווי ואורח החיים של אותו פרק זמן ואותה האוירה והסביבה.
כל אלה יש וחוברו להם יחדיו, ובספור אחד יש לפעמים למצא כמה מהסממנים הללו, אם לא כולם.
חסידים ותיקים לא היתה דעתם נוחה מסיפורים של סתם אותות ומופתים, ובעיקר מאלה היוצאים מגבולות הטבע.
אלו דברים שמיעוטם יפה ורובם קשה. אימרה חריפה היו אומרים על כך בבית מדרשה של פשיסחה: “אותות ומופתים באדמת בני חם”.
והרבי מקוצק אמר: “אבותינו במצרים לא השכילו נפלאותיך” (תהלים קו, ז), כלומר: לא השיגו השכלה באמונה מחמת הנפלאות דוקא.
בעצם, כבר בתלמוד מצינו השקפה מעין זו: “מעשה באחד שמתה אשתו והניחה בן לינק ולא היה לו שכר מניקה ליתן ונעשה לו נס ונפתחו לו דדין כשני דדי אשה והניק את בנו. אמר רב יוסף: כמה גדול אדם זה שנעשה לו נס כזה. אמר ליה אביי: אדרבה, כמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית” (שבת נג ע״ב).
ו״כמה שאפשר להתרחק ממעשה נסים יותר טוב ונכון” (רש״י, תענית כד ע״ב).
ואפילו על נס שאין בו משום שינוי סדרי בראשית אמרו, שמי שעושים לו נס מנכים לו מזכיותיו (תענית כ ע״ב).
אופייני להשקפה זו הוא סיפור קצר שמסר הרבי הריי״צ מליובאוויץ (נפטר בניו־יורק תש״י): כשהרב בעל ה״תניא” היה תפוס במבצר בפטרבורג הוליכו אותו פעם לחקירה לסינט דרך נהר ניבה.
כשהיה בתוך הסירה ביקש הרב את הפקיד שהוליכו להעמיד את הסירה לזמן קצר, כדי שיוכל לקדש את הלבנה. לא רצה הפקיד.
אמר הרב: אם אחפוץ אוכל בעצמי לעכב את הסירה מהילוכה. ולאחר שהפקיד עדיין סירב, עמדה הסירה מאליה.
כשהרב ביקש אחר כך שוב מהפקיד שיעמיד את הסירה, לא סירב עוד בדבר, והעמידה, בשכר ברכה בכתב שנתן לו הרב.
ואמר הרבי הריי״צ: כשהייתי ילד התפלאתי, מכיון שכבר העמיד הרבי בעצמו את הסירה, מדוע לא קידש את הלבנה מבלי להיזקק לטובתו של אותו גוי? אבל כשנתבגרתי ולמדתי חסידות, הבנתי שהרבי היה מוכרח לעשות כן: מצוה צריכים לקיים דוקא כשהיא מלובשת בדרך הטבע, ולא בנסים שלמעלה מן הטבע.
אלא שיחד עם זה קיימים אין ספור מעשים של נסים ונפלאות בלתי טבעיים המסופרים בשני התלמודים על תנאים ואמוראים. כמו כן אין גם לאחר תקופת התלמוד, למן הגאונים ועד הראשונים והאחרונים – סופרו סיפורי נפלאות רבים על גדולי ישראל. אבל ברובם סופרו לא כתכלית לעצמם, נס לשם נס ומופת לשם מופת, אלא לשם מסקנה מוסרית חינוכית.
אף הצדיקים והחסידים, עם כל הסתייגותם מסתם סיפורי נפלאות, מעריכים היו במאד ספורים על צדיקים והנהגותיהם ועבודתם, ביחוד אם ממקורות נאמנים היגעו.
“אפילו כולנו ח כ מ י ם – אמר הרבי בעל ה”צמח־צדק” מליובאוויץ׳ – כולנו נבונים וכולנו יודעים את התורה, הרי מצוה עלינו לספר, יש צורך לספר ספורי חסידות, ובספור זה “יוצאים ממצרים” (“התמים”, קובץ חי).
אף הוא אמר: “כששומעים ספור מעשה מהרב, מתקשרים אל כח המעשה של הרב; כששומעים תורה, מתקשרים אל כח הדיבור; באמירת ניגון, מתקשרים אל המחשבה. והם, נפש רוח ונשמה” (“לקוטי דברים”, ברוקלין תש״ג, עמוד צ).
ולמעלה בקודש, הרב בעל ה״תניא״, אמר: ״כשהיינו שומעים תורה מהרבי – המגיד הגדול ממיזריטש — היתה זאת לנו תורה שבעל פה, וכשהיינו שומעים סיפור מהרבי, היתה לנו תורה שבכתב” (שם, עמי ל״ו).
והצדיק ר׳ ישראל מרוזין אמר: “מקבילות הלולאות״ – בפסוק אחד כתוב מקודם “הללו את שם ד׳” ואחר כך “הללו עבדי ד׳” (תהלים קלה, א), ובפסוק אחר: “הללו עבדי ד׳” ואחר כך “הללו את שם ד׳” (שם קיג, א), להודיעך ששני ההילולים מקבילים.
וכעין זה כתב הרבי מרדומסק: “…סיפור ממעשה הצדיקים זהו תורה, ולכן אמרו (בראשית רבה ס, ח): יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים, כי נעשה מזה – משיחתן – תורתן של בנים, וזהו גם כן: הללו עבדי ד׳ הללו את שם ד׳, רצונו לומר שההילול של השי״ת הוא להלל ולשבח את הצדיקים” (תפארת שלמה, חנוכה).
והצדיק ר׳ נחמן מברסלב אמר: “על ידי סיפורי מעשיות של צדיקים ממשיכים אורו של משיח בעולם ודוחה הרבה חושך וצרות מן העולם” (ס׳ המידות, אות משיח). אף הוא אמר: “מי שהוא בארץ ישראל זוכה לספר סיפורי מעשיות מצדיקי אמת, וזוכים לטהר את המחשבה על ידי סיפורי מעשיות של הצדיקים” (לקוטי עצות, ארץ ישראל).
כשתימצי לומר, תורת החסידות היא ההלכה של החסידות, וסיפורי החסידים הם האגדה שלה.
ההלכה מדברת אל המוח, האגדה מדברת אל הלב.
ההלכה עוסקת בסוגיות חמורות של מחקרים עיוניים בידיעת אלקות וסוד בריאה וסדר ההשתלשלות ורזי תורה וסודות המצות ומסתרי הנפש במעמקיה ובלבטיה והתפתלויותיה.
ההלכה מצד אחד היא מרקיעה שחקים, ומצד שני היא יורדת תהומות וחושפת את קדושת ההויה בתוך תוכה של כל המציאות החמרית של תבל ומלואה כמות שהיא.
האגדה בסיפוריה על מסוללי נתיבותיה ומיישרי דרכיה של החסידות, הצדיקים וחייהם ומעשיהם, מידותיהם ופעולותיהם, “מופתיהם” ושיחותיהם, הליכותיהם ומנהגיהם, מעוררים את הרגש, משובבים את הנפש ומפיחים רוח חיים לפעמים אף בעצמות יבשות.