credit:shuuterstock.com בתמונה – העיר סנט פטרבוג – המוזכרת בסיפור המעשה.


ויהי חתת אלהים (בראשית לה, ה)

בענין תקנת החת"ת.

תקנת החתת או בקיצור חת"ת (חומש תהילים ותניא) הוא כינוי לשיעורים יומיים בחומש, תהלים ותניא אותם קבע הרבי הריי"צ והרבי המשיך ועודד את לימודם.


בתחילת שנת תרי״ז שלח אדמו״ר בעל "צמח־צדק" מליובאוויץ את בנו מהר״ש (שמילא מקום אביו מליובאוויץ לאחר פטירת ה״צמח צדק") לפטרבורג על אודות עניני הכלל.

לפני נסיעתם סח לו:

— בשנת תר״ג, כשנקראתי לאספת הרבנים בפטרבורג, הלכתי להשתטח על ציון אמי הצדקנית בליוזנא, והיא סיפרה לי כי בשל מסירות־הנפש שלה בעד חסידים והחסידות זכתה להיות בהיכל הבעש״ט לעורר רחמים עלי, וביקשה מהבעש״ט שיתן לה איזו סגולה בשבילי, שאוכל לעמוד בפני המנגדים לתורת החסידות.

אמר לה הבעש״ט: בנך הרי הוא בקי בחמישה חומשי תורה, בתהלים וב״תניא" בעל פה באותיותיהם.

וכתוב: ״ויהי חתת אלוקים" וגו׳. ״חתת״ — ראשי־ תיבות: חומש, תהלים, תניא.

הבקי באותיותיהם משבר כל ההעלמות וההסתרים. ובכן איפוא — ציוה לבנו מהר״ש — בבל מקום היותך, במוסדות הממשלה או אצל שרי המלוכה, תאמר פרשת חומש, פרק תהלים ופרק "תניא".

היה זה — סיפר אחר זמן רב הרבי מהר״ש לבנו הרש״ד — "רצפט" נפלא.

בשלוש פרשיות הראשונות של חומש, שלושה פרקי תהלים ושלושה פרקים "תניא" נשברו כל התכניות של המשכילים, ובני ישראל עם התורה הקדושה יצאו ביד רמה.


הכזונה יעשה את אחותינו? ( בראשית לד, לא)

מעשה בר׳ ברוך ממז׳יבוז׳- בעל כוחות מופלאים – שהציל נערה מסכנה.

המעשה הובא מכתבי היד של החסיד ר׳ רפאל וולף ז״ל מסקולי, ששמע מהרב החסיד ר׳ זונדל ז״ל, נכד הרב הקדוש מאפטא ז״ל, ששמע מחסיד אחד, שהיה נוכח בעצמו בבית ר׳ ברוך ממז׳יבוז בשעת מעשה ה״תנאים".


פעם אחת בחצי הלילה, קרא הרב הקדוש ר׳ ברוך ממז׳יבוז׳ ז״ל להחסידים שהיו אז אצלו, ולמשמשיו ולמשרתיו, ואמר להם, שילכו לבקש בשמו מאשתו הרבנית שתתגרש ממנו בגט־פטורין, ושתבטיח לו בקבלת־קנין, שביום מחר תקבל ממנו את הגט, ויזמינוה לשם כך לבוא תיכף ביחד עמהם אליו.

החסידים ידעו, שדבריו ומעשיו של ר׳ ברוך, אף שנראים לפעמים כמוזרים ותמוהים, הם לא דברים בטלים ובוודאי יש בהם ענינים נסתרים. הלכו תיכף להרבנית, מסרו לה את דברי הצדיק, ובקשו ממנה להכנס אליו מיד. נכנסה הרבנית להצדיק, והוא פנה אליה בשאלה:

— האם מסכימה את לקיים את אשר אמרו לך החסידים בשמי, לקבל ממני מחר גט?

השיבה הרבנית:

— מעולם לא עברתי על רצונך, וגם עכשיו אם ברצונך לגרש אותי אקבל את הגט.

— טוב הדבר, השיב הצדיק.

אחרי־בן פנה להחסידים, ואמר:

— הנה לא טוב היות האדם לבדו, ועל־בן אני מבקש מכם שתציעו לי שידוך, יהא אפילו עם איזה עני הדר באחד הכפרים ויש לו בתולה כשרה.

והחסידים עומדים בפחד, ואינם יודעים מה להשיב לו, ובפרט כשראו שפניו לוהטות כאש להבה, ורעיונותיו משוטטים בשמים. עמדו החסידים ושתקו, והצדיק הוסיף לומר להם:

— בכפר פלוני, הרחוק בחמש פרסאות מכאן, יושב איש אחד, והוא מהחסידים שלי, ויש לו בתולה כשרה וטובה ומהוללה במעלות; מה אתם חושבים: האם יסכימו, הוא ובתו, להתחתן עמי?

ויהי הדבר בעיניהם כשחוק: איש עני בן־בפר לא ירצה את ר׳ ברוך ממז׳יבוז׳ לחתן?! והוא עודנו שואל אותם, אם אותו כפרי יתרצה! והשיבו כולם, כי בודאי ירצה להשתדך עמו. אמר להם הצדיק:

— אם כן יכתוב מי מכם תנאים.

ולאחד החסידים פנה ואמר:

— אתה תהיה שלוחו של הכפרי, כי שלוחו של אדם כמותו, וזכין לאדם שלא בפניו.

וכן עשו. כתבו תנאים, ואחרי־כן לקחו קערה ושברו אותה, כנהוג בשעת תנאים, והצדיק ציוה שיאמרו כולם "מזל־טוב", ופקד על המשמשים שיתנו להמסובים יי״ש ומיני־מתיקה, ושתו "לחיים" ואמרו "מזל־טוב".

אחרי־כן אמר להם הצדיק:

— מה אתם אומרים: כעת, שהבתולה היא כבר הכלה שלי, האם יוכל הרשע להגיע אליה? חושבני, שבוודאי ישבור את שתי רגליו קודם שיגש לנגוע בה, ואני מבקש מכם, שתסכימו כולכם, שכאשר יזוז הרשע ממקומו ללכת אל ארוסתי, ישבור את שתי רגליו.

אמרו כולם פה אחד:

— אמן, כן יעזור ד׳.

והחסידים ידעו גם את הכפר וגם את הכפרי עם בתו, אבל לא ידעו כלום מה נעשה שם עכשיו, ומי הוא אותו הרשע, שהצדיק קיללו, אבל הבינו שבוודאי יש דברים בגו.

והצדיק שלח אותם אחרי זה מביתו, והוא ישב ועסק בעבודתו, עבודת הקודש, כדרכו.


בתמונה - העיירה מזיבוז - המוזכרת בסיפור המעשה.

credit:shuuterstock.com בתמונה – העיירה מזיבוז – המוזכרת בסיפור המעשה.


למחר בבוקר קרא הצדיק אליו את החסידים והמשמשים ואת אשתו הרבנית, וביטל את ה״תנאים", וביטל גם את קבלת־הקנין עם אשתו על הגט ואמר:

— למה לי לגרש את אשתי, ולהשתדך עם אותה בתולה? הלא אותו רשע כבר שבר את שתי רגליו, והשי״ת לא נתנו להרע לה.

ולפנות ערב בא למז׳יבוז׳ אותו הכפרי, וסיפר מה שקרה שם אתמול:

— בכפר שלי — סיפר האיש — יש אדון אחד, רשע ואלים וזה כבר שעלה בדעתו לרדוף אחרי בתי הבתולה, שהיא יפת תואר ויפת מראה, והיה מתפאר תמיד לפני מכיריו, שהוא ישיג את בתי ויאנסנה. והיה מחפש תמיד דרכים ואופנים שונים איך לתפסה, אבל בתי היא בתולה כשרה ויראת חטא, והיתה נזהרת מאוד מפניו. הדבר היה ידוע לכל הכפר, ואיכרי הכפר היו לועגים לו, והיו אומרים לו שלא יעלה בידו לתפוש את היהודיה.

וחרה לו עוד יותר, והיה מתאמץ בכל כוחותיו לחבל תחבולות שונות לתפסה. ויהי היום והרשע החליט לעשות תחבולה כזאת: מנהג הכפריים הוא, שבכל בית עומדת תיבה גדולה, ובתקופת האסיף שמים בתוכה תבואה לצרכי אובל הבית לכל ימות החורף, וכשמגיעים ימות החורף לוקחים מעט מעט מהתבואה שבתיבה וטוחנים לקמח, וכשהתיבה מתחילה להתרוקן, והתבואה כבר סמוכה לשוליים, מוכרחים להכנס לתוך התיבה, לרדת עד שוליה, ולאסוף משם את שארית התבואה.

אצלי — מספר היהודי — עומדת גם־כן תיבה כזאת בבית־המזיגה, והרשע הרגיש, שהתיבה כמעט שכבר נתרוקנה, ולכן החליט להתחבא באותה תיבה, ובלילה, כשכל בני הבית, יישנו את שנתם, יצא ממחבואו, ויתן לבתי להריח מבקבוק של סם־שינה שהכין לו, ויעשה מה שיחפוץ.

ואתמול לעת ערב בא אלי, וקנה צלוחית יי״ש, וכשהרגיש שאין אדם רואהו, נכנס אל התיבה, ובידו בקבוק עם סם־שינה.

ויהי בערב, אחרי שסעדנו ארוחת הלילה, קודם שהלכנו לישון, עברה על־יד ביתי עגלה אחת, ופתאום נשבר אופן אחד בעגלה, והעגלה לא יכלה לזוז ממקומה.

בתוך העגלה עמדה תיבה כבדה עם סחורה, שהעגלון הוביל לאיזה מקום, והעגלון לבדו על העגלה, ואין איש עמו. הוכרח העגלון לקחת את האופן השבור, וללכת לאומן לתקנו.

והואיל ובכפר שלי אין אומן כזה, הוברח ללכת לכפר אחר, הסמוך לכאן, לתקן שם את האופן. השאיר העגלון את העגלה עם שלושת האופנים בחוץ, את הסוסים הכניס לרפת שבחצרי, ואת התיבה הכבדה עם הסחורה, מחשש שלא יגנבו אותה, הבניס לבית המזיגה, ושם אותה על התיבה הגדולה של התבואה, שאותו רשע התחבא שם.

העגלון הלך לדרכו, לכפר הסמוך, לתקן את האופן השבור, ואני ובני ביתי הלכנו לישון.

ויהי בחצי הלילה, כשהרשע הבין שכולנו ישנים, קם ממחבואו, ורצה להגביה את מכסה התיבה, ולצאת משם להפיק את זממו. והנה לתמהונו הגדול, המכסה לא נפתח. הרגיש, שמשא בבד מונח על המכסה. התאזר הרשע עוז, וחגר שארית כוחו לפתוח את התיבה, עד שהמכסה נשבר, והתיבה הכבדה עם הסחורה נפלה על שתי רגליו ושברתן.

והיה רוב גופו נתלה מחוץ לתיבה, ורגליו השבורות בתוכה. הכאב והייסורים שלו היו נוראים, והתחיל לצעוק בקולי־קולות עד שנתעוררנו כולנו לקול צעקותיו, קמנו והדלקנו נרות, ומצאנו את הרשע כשהוא תלוי בראשו ורובו לארץ, ורגליו בתיבה. תיכף הודענו את דבר המאורע לשלטון שבכפר, והקול נשמע בכל הכפר. התאספו כל האיכרים, וראו במפלתו ובחרפתו, ושחקו עליו מאוד.

והוא, הרשע, אינו פוסק מלצעוק מגודל הכאב ומעצמת היסורים, והתחנן אלי שארחם עליו ואוציאו מן התיבה, אבל הגויים לא נתנוני להזיזו ממקומו, ואמרו שכך יהיה תלוי עד הבוקר, כשיבוא העגלון ויקח את התיבה עם הסחורה שלו.

בבוקר לקחוהו ונשאוהו לביתו, ומצאו אצלו את הבקבוק עם סם השינה… אמרו הרופאים: לא לחינם הכין את סם־השינה, כי עכשיו הוא בעצמו יהיה זקוק לו, אם יהיה צורך לחתוך את רגליו.

ואמנם כן היה: אי־אפשר היה בשום אופן לרפא את רגליו, כי העצמות נשברו לפרורים קטנים, והוכרחו הרופאים לחתוך את הרגלים לגמרי, ובשביל שלא ירגיש כל כך את הכאב השקוהו מסם השינה.

כן יאבדו כל אויביך ד׳.