מבאר גדרי התשובה : א.מצוות התשובה. ב.מצוות הוידוי. ג. גדר הוידוי. ד. על סיגופים ותעניות. ה.השפעת התשובה על האדם. ו.תקנת השבים. ז. כשרות השב.
מרובה מידת האגדה של התשובה ממידת ההלכה. אוצר של מוטיבים רואה האגדה בתשובה – התחדשות, אהבה, יראה, כפרה, רפואה, גאולה, ועוד. כלאחד מהם מהווה עולם מלא של שירה, יופי ומסתורין; כל אחד מהם נוקב וחודר למעמקי תהומות ומתרומם ועולה לשמי שמים. ״רבנן דאגדתא״ של כל הסוגים: בעלי הדרוש, המוסר, המחשבה, הקבלה והחסידות, חיברו ספריםשלמים על התשובה והאירוה ובררוה כל אחד לפי דרכו ושיטתו. אבל לאמקופחת היא התשובה גם בספרות ההלכה.
לא מסכת מיוחדת לה בתלמוד ולא״הלכה״ מיוחדת בשלחן ערוך (ברמב״ם הוקדש לה מקום לעצמה: ״הלכות
תשובה״), אבל במקומות שונים גם בתלמוד וגם בפוסקים באים עמה במגע קרוב. ראשית כל – התשובה הרי היא מצוה ממצוות התורה, אחת מתרי״ג: ״ושבת עד ד׳ אלקיך (דברים ל ב) ־ כי תשוב אל ד׳ אלקיך בכל לבבן; ובכל נפשך.
מצוות התשובה:
כי המצוה הזאת אשר אנכי מצרך היום…״ (שם שם י־יא). לפי הרמב״ן, בפירושו על התורה, ״המצוה הזאת״ מכוונת למצות התשובה. אף העיקרים1 פירש כן,והוסיף שגם הכתוב באותה פרשה ״אשר אנכי מצוך היום לאהבה…״(שם שם טז) מוסב על ציווי התשובה. פירשו כן גם האברבנאל והספורנו (לפי המפרשים האחרים, ״המצוה הזאת״ נאמד על התורה בכלל). אלא שהרמב״ם, בין בספר המצוות ובין בהלכות תשובה, אינו מונה את מצות התשובה מפסוק של ״ושבת״. יתר על כן: לא התשובה בעצמה היא השם של המצוה אלא הוידוי.
מצוות הוידוי :
וכך מגדיר הרמב״ם את המצוה: ״כל מצות שבתורה בין עשה ובין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתוודות לפני הא־ל ברוך הוא, שנאמר (במדבר ה ו־ז): איש אואשה כי יעשו וגר והתודו את חטאתם אשר עשו, זה וידוי דברים, ווידוי זה מצות עשה״2. בעצם נאמר פסוק זה של ״והתודו” בפרשת נשא, והמדובר הוא על וידוי שעם הקרבן, אלא שבספרי (ובלשון הרמב״ם בספר המצוות: ״במכילתא”) למדו מכאן וידוי בכל מקום ובכל זמן: “לפי שנאמר (ויקרא ה ה) והתודה אשר חטא עליה על החטאת וכו’, מנין אתה מרבה כל שאר המצות?תלמוד לומר: דבר אל בני ישראל והתודו. ומנין אף כריתות ומיתות בי״ד וכו’ יכול בזמן שהם מביאים (קרבן) הם מתודים ובזמן שאין מביאים אין מתורים, תלמוד לומר: דבר אל בני ישראל והתודו״3.
רעיון בלתי מתקבל על הדעת ממציא המנחת־חינוך מדברי הרמב״ם – אין התשובה מצוה חיובית כל עיקר. לא התשובה ולא הוידוי. אפילו לא כמצות ציצית, למשל, שאם אין לו בגד של ארבע כנפות אינו חייב בה.
בציצית, לכל הפחות, כשלובש בגד כזה, כבר הוא מחוייב ועומד להטיל בו ציצית, ואילו בתשובה אין לעולם חיוב כזה מצד עצמו. הא למה זה דומה ־ למצות גירושין, למשל. כשמגרש את אשתו יהיו הגירושין באותם הפרטים והדינים שאמרה תורה – זוהי כל המצוה. אבל אין כאן חיוב ואפילו לא קיום. אף כאן כך. המצוה היא, ״שאם ירצה שעונו יכופר יעשה תשובה על תואר כך וכך ואם לא ירצה אין מכופר״.
אם לא עשה תשובה, או ששב ולא התוודה, אין עליו ביטול מצות עשה ו״אם עשה תשובה כדינו מכל מקום אינו נחשב לקיום מצות עשה שיהיה לו שכר על זה כמו על מצות עשה של תפילין וכדומה, כי זו אינה מצוה כלל״.
בלי תשובה כהלכתה לא נמחלים לו העוונות – ולא עוד. מסתמך הוא על לשון הרמב״ם: ״כשיעשה תשובה וישוב מחטאו, חייב להתודות״. סימן, שאין חיוב על התשובה בתורת מצוה בפני עצמה.
ושוב הוא כותב שם, שתשובה בלי וידוי היא חמורה יותר מאילו לא שב כל עיקר.
דומני, שאילו עיין המנחת־ חינוך בספר המצוות להרמב״ם לא היה כותב מה שכתב. שפתי הרמב״ם שם ברור מללו: ״מצוה ע״ג היא שציונו להתוודות על העוונות והחטאים שחטאנו… כי הוידוי חובה בפני עצמה וחובה לחוטא על כל חטא שחטא בין בארץ בין בחוצה לארץ בין הביא קרבן בין לא הביא קרבן חייב להתוודות, כמו שנאמר והתודו את חטאתם״.
דברים קצובים אלה אין נותנים מקום להסתפק. הדבר מוכרח אף מצד עצמו. מכיון שמצות הוידוי היא מפסוק ״והתודו״, איך אפשר לומר שהמצוה תלויה ברצונו של האדם? הרי לא תלתה כאן התורה את הדבר בשום תנאי ורצון, כדרך שתלתה בגירושין (״והיה אם לא תמצא חן בעיניו…״ דברים בד א) וכיוצא בו, אלא ציווי מוחלט לפנינו: ״איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם ־ והתודו״4.
גדרו של הוידוי, שהוא הוא מצות התשובה, מורכב משלשה חלקים:
א) הזכרת החטא; ב) חרטה על העבר; ג) קבלה על להבא.
שלשה אלה מבוארים ברמב״ם5. בנוגע לחלק הראשון, הזכרת החטא, נחלקו תנאים6 אם צריכים לפרט את החטא (“אנא חטא העם הזה חטאה גדלה ויעשו להם אלהי זהב״. שמות לב לא), או לא (״אשרי נשוי פשע כסוי חטאה״. תהלים לב א).
אף הפוסקים נחלקו בדבר7. נפסקה ההלכה בשלחן־ערוך8, שידי חובת מצות וידוי יוצאים בלי פירוט. עיקרו של וידוי הוא אפוא קצר מאד: ״אבל אנחנו חטאנו״9, או בקיצור יותר: ״חטאתי״10, אלא שמכל מקום ״נכון לפרט החטא״, בתנאי שיהיה בלחש ולא בקול רם 11 (סדר ״על חטא״ אינו בכלל פירוט, מכיון שהוא נוסח קבוע), ו״כל המרבה להתוודות ומאריך בענין זה הרי זה משובח״12. מה שיש לעמוד עליו הוא: אם בקשת הסליחה והכפרה היא בכלל עיקר מצות הוידוי, או לא?
בשלשת חלקי הוידוי שהזכיר הרמב״ם, אין בעצם כל בקשת כפרה. כשמתוודה ומתחרט ועוזב ־ הקב״ה מכפר לו, אבל לא הוזכר שצריך שיבקש על כך ביחוד. ״אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך (הזכרת החטא) והרי נחמתי במעשי (חרטה), ולעולם איני חוזר לדבר זה (קבלה) – וזהו עיקרו של וידוי״ (לשון הרמב״ם), היכן כאן בקשת סליחה?
מהנוסחאות שלנו, ושהרמב״ם עצמו מביאם בנוסח הוידוי שבסדר התפלה שלו13, אין ראיה. השאלה היא על עיקר המצוה, על מה שמעכב ושאינו מעכב בה. ועוד: אולי יש בבקשת הסליחה שבנוסחאותינו לא משום וידוי, אלא משום צירוף תפלה לוידוי.
אף משערי־ תשובה לרבנו יונה גירונדי יש להוכיח, שבקשת הסליחה אינה מעכבת בתשובה. בשער הראשון מספרו פרט עשרים ״עיקרים״ בתשובה ו״העיקר החמשה עשר ־ התפלה, יתפלל אל השם ויבקש רחמים לכפר את כל עוונותיו…״14. ובכל זאת כתב, ש״אף על פי שיש לתשובה מדרגות רבות״ מכל מקום ״יסודות התשובה שלשה: החרטה, הוידוי ועזיבת החטא״ ו״אין תשובה פחותה משלשה אלה״15. אבל לעומת זה מצינו בוידויו של הכהן הגדול ביום הכפורים, שאחרי ״עויתי פשעתי חטאתי” היה אומר גם ״אנא השם כפר נא״16. אף בספר המצוות17 ששני נושאים הזכיר בפירוש: ״אחד ששכר חבירו לילך בדרך ונהרג” ו״אשה שמצאה ילד מת אצלה״. ואף על אלה לא הזכיר את אשר נגזר עליהם מטעם אותם המחברים שדנו על כך, אלא סמך על הציון בלבד.
סיגופים ותעניות :
תשובת הסיגופים אין לה בעצם מקום בהלכה. ״מצות התשובה מן התורה היא עזיבת החטא בלבד וכו’ ולא כדעת ההמון שהתשובה היא התענית וכו’ ולכן לא הזכירו הרמב״ם והסמ״ג שום תענית כלל במצות התשובה אף בכריתות ומיתות בי״ד וכו’. ומה שכתוב ביואל (ב יב) שבו עדי בכל לבבכם ובצום ובבכי,היינו לבטל הגזרה שנגזרה״23.
הרב מאריך אמנם להוכיח את התועלת של התעניות מבחינת הריצוי והחביבות לפני הקב״ה כקודם החטא, אבל לעצם הכפרה והמחילה אינן מעכבות כלל ״כשיעשה תשובה שלמה ואין מזכירין לו דבר וחצי דבר ביום הדין״.
הראשון שהאריך בתשובות הסיגופים וקבע סיגופים שונים לכל עניני עבירות שונות, הוא הרוקח, ואחריו נמשכו לא בלבד בספרי מוסר אלא אף בכמה פוסקים ושו״ת24.
אופיינית בנדון זה היא תשובתו של הנודע־ביהודה25 על אחד שנכשל בעבירה חמורה שלש שנים רצופות ועתה ביקש לסדר לו תשובה: ״…הנה הקשה לשאול ממני דבר קשה שאינני רגיל להשיב לשואל ממני שאלה, בדבר שלא אוכל למצוא שורש בדברי הגמרא והפוסקים וכו’ רק שספרי המוסר והתשובה האריכו בזה ורוב דבריהם בנויים על סברות כרסיות בלי שורש, וספר אחד נשען על חבירו בלי יסוד כלל וכו’,
ואין דרכי לעיין בספרים הללו רק קצת אני זכור מילדותי, אלא שאומר אני כל זה אם היה התענית דבר המעכב בתשובה, אבל באמת אין התענית רק דבר טפל לתשובה ועיקר התשובה היא עזיבת חטא ווידוי דברים בלב נשבר וחרטה בלב שלם״ וכו’. האריך הרבה הנודע־ביהודה בדברים אלה והוסיף שאינו בא לחלוק על הרוקח, ש״דבריו דברי קבלה והרי הוא נתן תשובת המשקל״, אלא שהסיגופים אין תכליתם בעצמותם, אבל משמשים אמצעי לשבירת הלב ״וכל זמן שלא נשבר לבו אי אפשר להיות החרטה בלב שלם בלי ערמה״. לבסוף סיים ש״פטור בלא כלום אי אפשר״ וסידר לאותו איש גם תשובה של תעניות וצדקה (״וחטאך בצדקה פרק״ (דניאל ד כד) הוא יסוד גדול בכל ספרי התשובה).
אף החתם־סופר26 האריך לבאר, שעיקר התשובה לא לסיגופים הוא זקוק, אלא שתועלת הסיגופים היא להסיר העונשים וחיסורים בידי שמים.
סוגי הסיגופים ועל מה הם באים :
ושלשה מיני סיגופים בתשובה ־ סיגופים עצמיים, סיגופים בידי שמים וסיגופים בידי בי״ד.
העצמיים באים בעיקרם, כפי שראינו, לסלק את היסורים בידי שמים. ועל אלה שבידי שמים אמרו ש״ארבעה חלוקי כפרה״ הם: ״עבר על עשה ושב, אינו זז משם עד שמוחלין לו, שנאמר (ירמיהו ג כב): שובו בנים שובבים. עבר על לא תעשה ועשה תשובה, תשובה תולה ויום הכפורים מכפר, שנאמר (ויקרא טו ל): כי ביום הזה יכפר עליכם מכיל חטואתיכם. עבר על כריתות ומיתות בית דין ועשה תשובה, תשובה ויום הכפורים תולין ויסורין ממרקין, שנאמר (תהלים פט לג): ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם.
אבל מי שיש חילול השם בידו וכו’ כולן תולין ומיתה ממרקת״27. הסיגופים שעל ידי בי״ד, הם ־ מלקות, בזמן שהסנהדרין היה קיים. וכאן ־ שאלה: אם המלקות זקוקה גם לתשובה, או שהמלקות עצמה מכפרת אף בלא תשובה: ״כיון שלקה הרי הוא כאחיך,28?
הרמב״ם במקום אחד לא הזכיר דבר על התשובה, אלא סתם וכתב: ״כל מי שחטא ולקה חוזר לכשרותו״29. אולם במקום אחר כתב מפורש, שגם מלקות אינה מכפרת אלא עם התשובה30. אף בדין המשנה: ״כל חייבי כריתות שלקו נפטרו ידי כריתתם״31, יש להסתפק אם המלקות בלבד פוטרת מהכרת, או דוקא בצירוף התשובה. ומחלוקת הראשונים בדבר. הרמב״ם בפירוש המשניות כתב מפורש: ״המלקות עם התשובה יכפר הכרת״. ולא כן דעת בעל המאור והרמב״ן במלחמות. הם הקשו: ״ר׳ עקיבא אומר: חייבי כריתות ישנו בכלל מלקות ארבעים (ואין כאן משום ״שתי רשעיות״: כרת ומלקות), שאם עשו תשובה בי״ד של מעלה מוחלין להם (ונמצא שיכול לפטור עצמו מכרת), חייבי מיתות בי״ד אינם בכלל מלקות ארבעים, שאם עשה תשובה אין בי״ד של מעלה מוחלין להן״32 – והרי אפילו אם לא עשו תשובה אין בחייבי כריתות משום ״שתי רשעיות״, שכשלקו הלא נפטרו מידי כריתתם, ולמה לא אמרו בגמרא שר׳ עקיבא חולק על דין זה שכשלקו נפטרו מהכרת? בישובו של דבר נחלקו המאור והמלחמות, אבל על כל פנים שניהם סוברים שהמלקות פוטרת את הכרת אף בלא תשובה33.
וסוג תשובה אחר יש ושם מיוחד לו: ״תשובה דפרק זה בורר״, או בקצרה: ״תשובה דזה בורר״ (ובראשי תיבות: ״תשובה דפז״ב״, או: ״תשובה ח״ב״). התשובות הקודמות הן בין אדם למקום. ומכיון ש״ד׳ יראה ללבב״ אין עיקר התשובה תלוי אלא בעומק הלב. לסימן חיצוני, שעל ידו תבוא התשובה לידי ביטוי, אין צורך. שונה מהן היא התשובה המבוארת בפרק ג׳ של סנהדרין, פרק ״זה בורר״. המדובר כאן הוא בהכשרו של מי שנפסל לעדות על ידי עבירה. התשובה מכשירתו – אבל מניין לנו ששב באמת ובלב שלם? ״האדם יראה לעינים״ ויש לחוש ״דילמא איערומי קא מערים״34. אין להחוטא תקנה בידי אדם לענין נאמנות (שכן לענין עונשין של בית דין אין תשובה בכלל מועילה) אלא אם כן יעשה תשובה על ידי פעולה המורה על התרחקות יתרה מאותו החטא שנפסל על ידו (מעין ״תשובת הגדר״ של הרוקח). ״החשוד על הטרפות אין לו תקנה עד שילך למקום שאין מכירין אותו ויחזיר אבדה בדבר חשוב או שיוציא טרפה מתחת ידו בדבר חשוב משלו״; ״המשחקים בקוביא – משישברו את פספסיהן ויחזרו בהן חזרה גמורה דאפילו בחנם לא עבדי״; ״מלוה ברבית – דאפילו לעכו״ם לא מוזפי״. תשובות כאלו נתפרשו בסנהדרין שם עוד על עבירות שונות. בשלחךערוך באו דינים אלה ביורה־דעה35 ובחושן משפט36. האריכו בדבר, בעיקר בנוגע לשוחט שהוציא טרפה מתחת ידו, נושאי כלי השו׳׳ע37 ובספרי שו׳׳ת רבו מלספור.
ואם ״תשובה דזה בורר״ נועדה לפסולי עדות, שפסולם נתברר בבי״ד, הרי עדים שפסולם לא נתברר, תשובה אחרת להם ־ בהרהור הלב (שכן מצד הדין כשרים הם לגמרי).
תשובה זו הוזכרה בשו״ע, אבן העזר, בתורת מנהג לצוות לעדי הגט וכן לדייני החליצה שיהרהרו בתשובה38. בנוגע לגט הוזכרה התשובה באבן העזר אף לענין שליח: ״היו פסולים כשנתמנו וחזרו בתשובה קודם שנתנוהו לאשה כשרים״39. הטעם: השליח אינו צריך שיהיה תחילתו וסופו בכשרות. מדין של תחלתו וסופו בכשרות יש עוד באבן העזר לענין היתר עגונות: ׳׳בשעת הגזירות מתירים נשים על פי בעלי תשובה שמעידים מה שראו בעת צרה אף על פי שהמרו דתם מכח אונס׳׳40.
כהפתעה אנו פוגשים את התשובה במקום אחר באבן־העזר ־ בהלכות קידושין. ההלכה אמנם מפורסמת: המקדש את האשה ׳׳על מנת שאני צדיק אפילו הוא רשע גמור הרי זו מקודשת מספק שמא הרהר תשובה בלבו״41, מקורו בגמרא42. דבר מחודד אמר כאן הגאון הרוגאצ׳ובי ביישוב דעת הרמב״ם, שפסק בהלכות תשובה, שבמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד.
באמת זוהי דעת ר׳ אבהו בגמרא43, אבל ר׳ יוחנן חולק שם וסובר שצדיקים גדולים יותר מבעלי תשובה (ששניהם שוים לדברי הכל אין לומר, מדרשת הפסוק ״לרחוק ולקרוב״, ראה שם בגמרא). מקור להכרעת הרמב״ם רואה הרוגאצ׳ובי בהלכה זו של המקדש את האשה על מנת שאני צדיק. אם נאמר שצדיק מעלתו גדולה יותר מבעל תשובה למה איפוא תהא מקודשת, אפילו אם הרהר תשובה בלבו? הלא התנאי היה ״שאני צדיק״ והוא אינו אלא בעל תשובה. סימן, שעל כל פנים אין בעל התשובה פחות במדרגתו מהצדיק, וממילא, לפי הגמרא, מוכרחים לומר שהוא גדול יותר ממנו.
השפעת התשובה על האדם ועל קנינו :
התשובה בכלל פועלת על האדם בעצמו, מבחינת צדקתו ורשעתו, כשרותו ופסלותו. אבל יש גם דיון בגמרא על השפעת התשובה על קניינו של האדם – בהמתו. ״אכל חלב והפריש קרבן והמיר (דתו) וחזר בו, הואיל ונדחה ידחה׳׳44, ״זבח רשעים תועבה״ (משלי כא מ). התשובה מצד עצמה היתה מכשירה את הקרבן אלא שמתורת דיחוי אי אפשר שיחזור ויוכשר.
המשנה־למלך45 הוכיח, שדוקא כשכבר הפריש הקרבן חל הדיחוי, אבל אם לא הפריש קרבן והמיר ועשה תשובה, אין אומרים שהאדם נדחה מהבאת קרבן46. לכשתרצו, יש בזה גם רעיון מוסרי – האדם אינו נדחה (״לבלתי ידח ממנו נדח״ שמואל ב יד יד)47.
נאמנות האדם לפסול את עצמו כשהודה דרך תשובה :
זכות היא התשובה לאדם, אבל יש והתשובה פועלת גם – לחובתו. כלל גדול הוא: “אין אדם משים עצמו רשע״ ואין האדם נאמן לפסול את עצמו. מתוך דברי התוספות48 יוצא, שאם הודה בדרך תשובה נאמן. ואם התוספות מדברים על נאמנות לענין חיוב קרבן בלבד, הרי החוות־יאיר פסק, שאשה שהתוודתה בחליה שזינתה תחת בעלה ונתרפאה אסורה לבעלה, כי דרך וידוי ותשובה ־ נאמנת49.
והחתם סופר נושא ונותן הרבה על שוחט שהתוודה בחלייו לפני הרב, שכמה פעמים מצא פגימות על הסכין אחר השחיטה והכשיר הבהמה, אם נאמין לו לאסור את הכלים. והוא מוכיח, שבדרך תשובה נאמן50. אבל לעומת זה ישנם הרבה הסוברים שגם כשמודה בדרך וידוי ותשובה אנו אומרים ״אין אדם משים עצמו רשע״51.
תקנת השבים :
והרבה שקדו חכמים לתקנת השבים. לא זו בלבד שאם היה בעל תשובה לא יאמר לו ״זכור מעשיך הראשונים״52, דבר שאיסורו הוא מן התורה (״ולא תונו איש את אמיתו” ויקרא כה יז ־ “באונאת דברים הכתוב מדבר״), אלא אף בדברים שהוא חייב מן התורה לעשות ראו חכמים להקל על הבא לעשות תשובה.
״העיד ר׳ יוחנן בן גודגדא… ועל המריש הגזול שבנאו בבירה שיטול את דמיו מפני תקנת השבים״53. וזו אחת מהמחלוקות של בית שמאי ובית הלל, ש״בית שמאי אומרים: מקעקע כל הבירה ומחזיר מריש לבעליו, ובית הלל אומרים: אין לו אלא דמי מריש בלבד משום תקנת השבים״54.
״תקנת השבים״ משמעותה כפשוטה: כשבא לעשות תשובה. אף התקנה עצמה להקל על הגזלן היא באה, כדי שיוכל לעשות תשובה. אבל מה דינו של זה שגזל מריש ובנאו בבירה, ואינו רוצה לעשות תשובה. כלומר: אינו רוצה לא להחזיר את המריש ולא לשלם את דמיו, איזה חיוב יש עליו אז: חיוב של עצם המריש, שבאופן כזה לא עשו שום תקנה וממילא נשאר המריש בתורת גזילה, או שאין עליו אלא חיוב תשלומי דמים, שאף על פי שהטעם של התקנה לכתחילה היה משום תקנת השבים, אבל לאחר שכבר תיקנוה לא חילקו בדבר ותיקנו סתם שמריש הבנוי בבירה נקנה להגזלן, ואין להגזלן עליו אלא דמים?
ונפקא־מינה: כשהנגזל הוצרך לתבעו בבי״ד, שמרצונו לא רצה לשלם, מה מחייבים אותו בי״ד: המריש או הדמים? לא נזכר ספק זה במקומו במישרים בחושן משפט ונושאי־כליו, אבל נזכרה מחלוקת ראשונים על כך בעקיפין ־ בטור אורח־חיים55.
״תקנת מריש,, יש לה ענין להלכות סוכה. מריש הגזול הבנוי בסוכה יש בו תקנת השבים כמו בבירה56. אין על הסוכה שם גזולה והגזלן יוצא בה ידי חובתו. אבל מה הדין אם הגזלן אינו עושה תשובה ולא שילם גם את דמי המריש? לפי בעל העיטור, שמביאו הטור, אין הגזלן יוצא בסוכה זו, שבאופן כזה אין כאן תקנת השבים, ולרש״י״57 – יוצא. המגן אברהם שם פסק כבעל העיטור.
וגדולה מזו אמרו בתקנת השבים: ״תנו רבנן הגזלנין ומלוי בריבית שהחזירו גזלנים שבקשו אין מקבלין מהם והמקבל מהם אין רוח חכמים נוחה הימנו״58.
עד כדי כך! משנה זו נשנית, כמו שאמר ר, יוחנן שם, בימי רבי :״דתניא מעשה באדם אחד שביקש לעשות תשובה, אמרה לו אשתו: ריקה! אם אתה עושה תשובה אפילו אבנט אינו שלך, ונמנע ולא עשה תשובה. באותה שעה אמרו: הגזלנין ומלוי בריבית שהחזירו אין מקבלין מהם והמקבל מהם אין רוח חכמים נוחה הימנו״.
הלכה זו קשה היה לראשונים לקבלה: ״דהא מעשים בכל יום שמקבלין מן הגזלנים ודנין דיני גזילות״59. לפיכך סובר רבנו תם, ״דלא לפניו ולא לאחריו אלא לדורו (של רבי) דוקא תקן משום מעשה שהיה ולא לדורות הבאין. אבל שאר הראשונים סוברים, שבאמת הלכה פסוקה היא זו לדורות, אלא שהטילו בה תנאים מגבילים: כשרוב עסקם ומחייתם של הגזלנים השבים היה בגזל וקשה להם לעשות תשובה (״אפילו אבנט אינו שלך״); כשהגזלנים באים בעצמם להחזיר ולא כשתובעים אותם בדין, ועוד60. אף הפוסקים קבלו את ההלכה, עם ההגבלות61.
כשרות השב :
ונקודה חדשה אנו מוצאים בפעולתה של התשובה. עיקר פעולתה במובן כשרותו של השב בא על ידי הסרת החטא. ״וסר עונך וחטאתך תכפר״ (ישעיה ו ז).
מכיון שנתכפר לו חטאו, נעשה אדם כשר. אבל יש ועל סליחת החטא לא פעלה התשובה כלל, והשב נעשה בכל זאת כשר גמור על ידי התשובה. ״ר׳ שמעון בן מנסיא אומר: איזהו ׳מעות לא יוכל לתקן וחסרון לא יוכל להמנות׳ (קהלת א טו)? זה הבא על הערוה והוליד ממנה ממזר״ ־ משנה מפורשת היא זו62. ״אין עוונותיו נמחקין בתשובה״ (רש״י). ובכן: כלום התשובה לאדם זה לא מועילה ולא כלום? לאו.
תלמוד ערוך הוא (יבמות כב א): ״וחייב (הממזר) על מכתו ועל קללתו (על אביו). אמאי, קרי כאן ׳ונשיא בעמך לא תאר׳ (שמות כב כז), בעושה מעשה עמך? כדאמר רב פנחס משמיה דרבא בעושה תשובה, הכא נמי כשעשה תשובה. והאי בר תשובה הוא, והתנן ר׳ שמעון בן מנסיא אומר איזהו מעוות וכו׳? השתא מיהא עושה מעשה עמך הוא״. העון לא נמחק על ידי תשובתו, ״מיהו מתשובה ואילך בכלל עושה מעשה עמך הוא״(רש׳׳י)63.
החיוב ״על מכתו ועל קללתו״ אינו נוהג אלא בזמן שעונשי בי״ד היו קיימים. אבל יש ועשיית התשובה של האב פועלת על הבן גם מבחינת ממון, דבר הנוהג בכל זמן. ׳׳הניח להם אביהם פרה וטלית וכל דבר המסוים (שניכר שעל ידי ריבית בא לידו) חייבין להחזיר מפני כבוד אביהם״64. במה דברים אמורים? כשעשה האב תשובה ולא הספיק להחזיר עד שמת, שאם לא עשה תשובה אינם חייבים בכבוד אביהם ואינם חייבים להחזיר65.
1. פרק כה.
2. תשובה ריש פרק א
3.הובאה במכילתא, בספר המצוות מצוה עג ובספר החינוך מצוה שסד.
4.וראה במשפט־כהן סימן קכח, שאף הוא נוטה לומר שאץ התשובה מצות עשה, כי אם ״עצה של חבה מאת אבינו שבשמים״ (את המנ״ח לא הזכיר), אלא שאם ישוב יש מצות עשה שיתוודה, אבל בסהמ״צ מפורש, שהוידוי הוא מצוה החלטית, בלי תנאי הקודמו.
5.הלכות תשובה פ״ה ה״א ופ״ב ה״ב.
6. בתוספתא יומא פרק ד, וגמרא שם דף פו ב.
7. הרמב״ם תשובה פ״ב ה״ג, והמרדבי והכל־בו פסקו: לפרט; הטור סימן תרז: שלא לפרט. בדעת הרי״ף והרא״ש נחלקו הבית־יוסף והב״ה.
8. תרצב.
9. יומא פז ב; רמ״א תרז ג.
10. שו״ע הרב.
11. המחבר ורמ״א בשו״ע שם.
12. רמב״ם פ״א ה״א (אלא שלהרמב״ם עיקר הפירוט הוא מן הדין).
13. סוף ספר אהבה.
14. אות מא.
15. אות יט.
16. משנה יומא לה ב.
17. עג.
18. שסד.
19. שסג.
20. מאמר ה פרק ה.
21. וראה הובת־הלבבות שער התשובה פ״ד, ואגרת־התשובה לבעל התניא פ״א.
22. סימן תרג.
23. אגרת־התשובה שם.
24. וראה בדמ״א או״ח סימן שלד,
25. מהדורא קמא או״ח סימן לה.
26 אורח־חיים סימנים קעג וקעה.
27. יומא פו א; רמב״ם תשובה פ״א ה״ד.
28. מכות כג א.
29. סנהדרין פי״ז ה״ז.
30. תשובה פ״א ה״א.
31. מכות שם.
32. מכות יג ב.
33. וראה ערוך־לנר מכות יג וכד: המאיר־לעולם, לד׳ מאיר מיכל ז״ל, דף מב; אחיעזר ה״א סימן כ.
34. סנהדרין כה א.
36 סימן לד, לענין פסולי עדות.
37. ביו״ד סימן א. וראה שם בארוכה בקונטרס־אהרון לשו״ע הרב בעל התניא.
38. רמ״א בסדר הגט קנד ב, וסדר חליצה קסט א.
39. סימן קמא סעיף לד.
40. סימן יז סעיף ו.
41. סימן לח סעיף לא.
42. קידושין מט ב.
43. ברכות לד ב.
44. סנהדרין מז א. נשנה עוד: בהוריות, בזבחים ובכריתות.
45. שגגות פרק ג.
46. וכבר קדמו בזה בשיטה־מקובצת לכריתות ז א.
47. וראה (מבחינת ההלכה) שו׳׳ת אבני־נזר או״ח סימן קכג, ושו״ת זכרוךיהונתץ יו״ד סימן ח.
48. בבא מציעא ג ב.
49. שו׳׳ת חוות־יאיר סימן עב.
50. שו׳׳ת חתם־םופר יו״ד סימן ד.
51. ראה שו׳׳ת גבעת־שאול סימן יז, ובספרים שציינו בפתחי־תשובה יו״ד סימן א ס״ק ו ובדרכי־תשובה שם ס״ק צב.
52. משנה וברייתא בבא מציעא נח ב, ונפסק להלכה ברמב׳׳ם פי״ד ממכירה, ובחושן משפט סימן רכח.
53. משנה גיטין נה א.
54. ברייתא שם. פסקו, כמובן, כבית הלל: הרמב״ם פ״א מחל!ה, והטור לשו״ע חו״מ סימן שס.
55. סימן תרלז.
56. סוכה לא א.
57. ראה ב״י שם.
58. בבא קמא צד ב.
59. תוס׳ שם.
60. ראה הר״י שם בתוס, וברא״ש ושטמ״ק שם.
61. ראה רמב״ם פ״ב מגזלה, וטור ושו״ע יו״ד סימן קסא, וחו״מ סימן שסו.
62. חגיגה ט א.
63. יסוד זה להבחין בתשובה בין הכפרה לשעבר ובין כשרותו של השב להבא חידש המנחת־חינוך (שסד) לענין אחר. הוא הקשה: מה מועיל הרהור תשובה בלבו של המקדש את האשה על מנת שאני צדיק (ראה למעלה), והלא ברמב״ם מבואר שאין התשובה מועילה בלי וידוי בפה? ותירץ: תשובה בלי וידוי אינה מכפרת על החטא, אבל האדם נעשה כשר מכאן ולהבא, והוא האריך לפלפל ביסוד זה שחידש. לדברינו יש מקור וראיה להבדל זה מפעולת תשובתו של ״מעוות לא יוכל לתקון״ ביבמות.
64 בבא מציעא סב א
65 שם.