Credit:Shutterstock.com


מבאר גדרי הסוכה : א. דיני הסכך. ב. הדפנות. ג. גודל הסוכה. ד. דיני עשית הסוכה. ה. סוכה ברשות הרבים – גזולה – ובבתי כניסיות. ו. אכילה ושינה בסוכה. ז. דיני הפטורים ומצטער. ח. הברכה. ועוד.


הסוכה –

זכתה הסוכה להרחבת הגבולים ההלכתיים במידה מרובה. אינה מצטמצמת בדיניה הפרטיים. יסודותיה מתפשטים ומתרחבים מעבר למחיצותיה. מהם פינה ומהם יתד לכמה מושגים ועקרונות הנוגעים להרבה מקצועות שבתורה.

כשנתבונן ביסודות העיקריים של הסוכה אנו רואים ששמונה אלה מעסיקים את בעלי ההלכה: הסכך, הדפנות, השיעור, הבנין, הקנין, ההקצאה, הישיבה והברכה.


הסכך –

זהו עיקרה של הסוכה. על שמו היא נקראת ובו, בסכך זה, נאמרו כל הדינים התלויים במושג "סוכה". "..וכולן כשרין לדפנות"[1], ופירש רש״י: ״וכולן – הפסולין ששנינו בסכך. כשרין לדפנות – שכל סוכה הכתוב סכך משמע, דדופן לא איקרי סוכה, ודנפקא לן דפנות מבסכת בסכת בסוכות מייתורא דקראי ילפינן ולא ממשמעותא, הילכך סכת העשה באספך מגרנך אסככה הוא דקאי".

כלל זה, שעיקר סוכה הוא הסכך, יוצא אף מסוגיית הגמרא של ראש המסכת. בטעם הדין של "סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה״, אמר רבה: ״למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי (ויקרא כג מג) – עד עשרים אמה אדם יודע שהוא דר בסוכה, למעלה מעשרים אמה אין אדם יודע שהוא דר בסוכה משום דלא שלטא בה עינא", ופירש רש״י: "שאינו רואה את הסכך וסוכה היינו סכך כשמה".

אף מטעמו של ר׳ זירא יוצאת הנחה זו. "וסכה תהיה לצל יומם"(ישעיה ד ו) – עד עשרים אמה אדם יושב בצל סוכה, למעלה מעשרים אמה אין אדם יושב בצל סוכה, אלא בצל דפנות". הרי שהדפנות אינם סוכה[2]. אמנם מצינו מי שחולק על כך: "חמתה (מרובה מצילתה, שפסולה) מחמת סיכוך ולא מחמת דפנות. ר׳ יאשיה אומר אף מחמת דפנות"[3].

בגמרא פירשו טעמו של ר׳ יאשיה: "דכתיב (שמות מ ג) וסכת על הארן את הפרכת. פרוכת מחיצה וקא קרייה רחמנא סככה, אלמא מחיצה כסכך בעינן". הרי שלר׳ יאשיה המחיצה אף היא נקראת סוכה. כלום לר׳ יאשיה יהיו נוהגים בדפנות כל הפסולים שבסבך? נחלקו בדבר. המרדכי בשם ראבי״ה כתב בפירוש, שאמנם כן, דפנות כסכך לכל דבר. המהרש״ל והפני־יהושע פירשו כדעת התוספות, שרק לענין "חמתה מרובה מצילתה" בלבד השוה ר׳ יאשיה דפנות לסכך, אלא שהמהרש״א ביאר דברי התוספות באופן שיתאימו להראבי״ה. להלכה הכריעו הפוסקים כחכמים ולא כר׳ יאשיה[4].


מהותו של הסכך הכשר – ודין לבוד :

"פסולת גורן ויקב", כלומר: גידולו מן הארץ, תלוש ואינו מקבל טומאה[5]. אם חסר אחד משלושת התנאים הללו הריהו פסול. עורות של בעלי חיים, ענפי אילן מחובר, כלים, מתכת, אוכלים, הם ושכמותם וכיוצא בהם – פסולים. דבר מה חסר בהם משלושת התנאים. הוא שנאמר לעולי הגולה (נחמיה ח טס: "צאו ההר והביאו עלי זית ועלי עץ שמן ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבת לעשת סכת ככתוב"[6] [7].

וחקירה יסודית: תנאים אלה נאמרו בהכשר הסוכה או בפסלותה, כלומר: כשרות הסוכה תלויה בגידולו מן הארץ ובו׳, או שפסלותה תלויה באין גידולו מן הארץ וכו'? חקירה זו כמות שהיא לא מבית מדרשם של קדמוני המחברים מוצאה. מסגנון החקירות ה״ישיבתיות" יש בה.

ומה שמעניין: דוקא רבי היניך אייגיש מווילנא ז״ל, שבראש ספרו מרחשת הוא "מתנצל": "ואירא כי עירום אנכי מכתנות האור וההגיון בתלמוד כאלה אשר חדשים מקרוב באו והביאו מסגנוני לימודם.. לא נסיתי באלה והליכותי בחידושי הלכות הנן בדרך הכבושה והסלולה מרבותינו קדמאי ובתראי״ – דוקא הוא מטפל הרבה – ובטעם! – בחקירה זו. אף הוא ממציא נפקא מינה מהחקירה: "אם נמצא איזה סכך שאין בו לא מהכשר הכשרים וגם לא מפסול הפסולים, מה יהיה דינו?" לכאורה, הנפקא מינה היא עיונית ולא מעשית. אין במציאות סכך כזה שיהיה לא "גידולו מן הארץ" ולא "אין גידולו מן הארץ". אין ממוצע ביניהם. אבל יודע בעל מרחשת ליתן לספיקו צורה מעשית.  אויר פחות משלשה טפחים אינו פוסל את הסוכה – "לבוד". המחבר מחדש: "לבוד" פירושו אמנם שנחשב כסתום, אבל לא כסתום במין מיוחד דוקא. יוצא, שמקום האויר הוא כמסוכך לא בסכך כשר ולא בסכך פסול. מתוך כך הוא מפרש שיטת רש״יי, שאויר פחות משלשה מצטרף אבל אין ישנים תחתיו. תמהו עליו: מכיון שהוא "לבוד", למה אין ישנים תחתיו? אלא שלענין הישיבה בסוכה כשרה יש צורך בסכך כשר דוקא וזה אין בתורת "לבוד", אבל אם כבר יושב בצל כשר ואנו באים לפסול הסוכה, שאין האויר מצטרף, אנו אומרים שבכדי לפסול צריכים סכך פסול דוקא וגם זה אין ב״לבוד"[8].


דיני טומאה וטהרה – לסוכה

דיני טומאה וטהרה אינם נוהגים בזמן הזה. אבל בשלש הלכות נוגעים הדינים הללו להלכה למעשה אף עכשיו. בהלכות מקואות, בהלכות כהונה (דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני טומאת מת ואין הכהנים נכנסים לבית שמחיצה מדבר המקבל טומאה מפרידתו מהטומאה) ובהלכות סוכה. בשלשה המקומות הללו דנו הפוסקים בפרטות על מה שמקבל ושאינו מקבל טומאה. כאן, בסוכה, מהיסודות הם: אף דבר שפעם היה ראוי לקבל טומאה, אלא שנשבר או נפחת מהשיעור הדרוש, פסול לסכך9; אפילו אוכלים שלא הוכשרו לקבל טומאה (שלא באו עליהם מים), פסולים לסכך10; דבר המקבל טומאה מדרבנן, אף הוא פסול לסכך מדרבנן. מתוך כללים אלה ושכמותם מסתעפים הרבה פרטים, שנתבארו בפוסקים11.


סכך פסול שנתערב בסכך כשר –

קשורות בדיני סכך כמה הלכות של ביטול ברוב – הלכות הנוגעות, כמובן, גם למקומות אחרים. סכך פסול שנתערב בסכך כשר, בטל ברוב – כך מבואר בסוגיית "העושה סוכתו תחת האילן"12. סוגיא זו היא מן החמורות וכמה שיטות של ראשונים נאמרו בה. נחלקו בעיקר אם הצורך בעירוב וביטול הוא אפילו כשיש בסכך הכשר צילתה מרובה מחמתה מבלעדי הסכך הפסול, או דוקא כשמבלי הצירוף של הפסול אין כאן שיעור הצל הדרוש. שוב יש מי שמצריך שיהיה בצל הכשר כל כך עד כדי שאפילו כשינטל ממנו מה שכנגד הפסול עדיין ישאר בו צילתה מרובה מחמתה13.

ועל הביטול ברוב הקשו כמה קושיות, כמו: הלא "אין מבטלין איסור לכתחילה" (מן התירוצים: הביטול הוא קודם יו״ט, ואז אינו אסור עדיין, וזה מותר; לבטל לכתחילה הוא איסור דרבנן ולא גזרו אלא כשנהנה מן הביטול ו״מצוות לאו ליהנות ניתנו"); דבר הניכר ואפשר להסירו הרי לא בטל; הפסול הרי הוא קבוע במקומו ובקבוע אין דין ביטול14.


פסולים מדרבנן בסכך –

מלבד הפסולים של תורה יש בסכך כמה פסולים מדרבנן, כמו: נסרים שיש בהם ארבעה טפחים (משום "גזירה תקרה"); חבילות קנים שלא הותר איגודם; עשבים שריחם רע, ועוד.

הגאון הרוגאצ׳ובי ז״ל חוקר בפסולים דרבנן חקירה יסודית, הנוגעת לגזירות של חכמים בכל מקום. נמסור החקירה בלשונו הוא: "אם גזירה דרבנן נעשה כמו עצם האיסור, או רק משום טעם האיסור"[15]. לדעתו מחלוקת אמוראים היא בסוכה[16], כשהפכן לנסרים על ציריהם וסיבך בהם. "גזירת תקרה" אין כאן, שבצדיהם אין ארבעה טפחים ולכן מכשיר רב חסדא; אבל רב הונא פוסל: "נעשו כשפודין של מתכת", רוצה לומר: נעשו כפסולים בעצמותם, שאין הבדל באיזה אופן הוא מניח אותם.


סוכה על גבי סוכה –

וסכך אחר יש – הוא בעצמותו כשר, אלא שהוא פוסל את הסוכה: סוכה על גבי סוכה, העליונה כשרה והתחתונה פסולה״ – משנה היא זו[17]. הטעם: "בסכת (חסר) תשבו – ולא בסוכה שתחת הסוכה" (ברייתא שם). כמה פרטי דינים מבוארים שם בגמרא ובפוסקים ("פעמים ששתיהן כשרות, פעמים ששתיהן פסולות, פעמים שתחתונה כשרה ועליונה פסולה, פעמים שתחתונה פסולה ועליונה כשרה"). היסוד הוא: אין סוכה שתחת הסוכה פסולה, אלא כששתיהן צילתן מרובה מחמתן. אף סוכה שתחת האילן ותחת הבית עם כל הפרטים והחילוקים שבדבר, הפסול שלה הוא מטעם "בסכת" (סוכה אחת).


סכך של איסורי הנאה – 

פסול ואסור שני מושגים הם. דיני הסכך נכנסים בסוג של כשר ופסול. היתר ואיסור אינם ענין לכאן. ואף על פי כן: מקום גדול תופסת באחרונים בעיה אחת בסכך לא מבחינת הפסלות אלא מנקודת האיסור. הרי שסיכך את הסוכה בסכך של איסורי הנאה (כלאי הכרם וכיוצא), מה דינה של הסוכה? צדדי הספק: מהצד האחד "מצוות לאו ליהנות ניתנו", וכשם שמותר לתקוע בשופר של איסורי הנאה כך מותר לצאת ידי מצות סוכה בסכך של איסורי הנאה. אבל מהצד השני: בישיבת סוכה יש הנאת הגוף ורוב הראשונים (מלבד הרשב״א ועוד) סוברים, שבמקרה כזה אין אומרים "מצוות לאו ליהנות ניתנו". הבעיה, כמובן, מתפשטת מחוץ לגבול הסוכה. הרי זה ענין עקרוני, שבבירורו תלויות שאלות כאלו בכמה מצוות אחרות. האחרונים האריכו הרבה בדבר ופלפלו בביאור הסוגיות[18], השייכות באופן ישר לנידון[19].


דפנות הסוכה –

דפנות הסוכה מהוות תנאי מוכרח למציאות הסוכה. אף על פי שאין הסוכה נקראת בשמה אלא על שם הסכך, אבל בלא הדפנות אין על הסכך שם סוכה. ״שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח״ – כך נתקבלה ההלכה[20]. ושוב חקירה ממהלך־החדש: שתי הדפנות והטפח פעולתם לעצמם, או לכל הסוכה. רוצה לומר: אין צורך יותר משני דפנות וטפח, או שעל ידי ב׳ הדפנות והטפח אנו חושבים את כל הסוכה לסתומה וגדורה? עמד על זה שוב – במרחשת[21]. הוא מביא ראייה יפה שנחשב הכל כסתום, ממה שאמרו: "מיגו דהוה דופן לסוכה, הוה דופן לשבת"[22]. הרי לא נוכל ב״מיגו" זה לתת לשבת יותר ממה שיש בסוכה עצמה. ואם בסוכה אין לטפח חשיבות אלא לעצמו ולא ממנו ולהלאה, שכן להלאה ממנו אין צורך במחיצה כלל, איך יועיל זה לשבת, ששם "לחי משום מחיצה", שחושבים את הלחי כאילו נמשך בכל הרוח וסותמו? לעומת זה הביא שם ראיות להיפך והאריך להוכיח, שהדבר תלוי במחלוקת אמוראים[23].

גוד ולבוד ודופן עקומה וצורת הפתח – כל אלה הן הלכות גדולות של מחיצות סוכה, שעליהן נאמר: "שיעורין חציצין ומחיצין הלכה למשה מסיני". "דופן עקומה" יש לו ענין לסוכה בלבד (בהפסק סכך פסול בין הדופן לסכך הכשר בשיעור עד ד׳ אמות אנו רואים את הסכך הפסול כאילו הוא מן הדופן שנעקמה והלכה עד הסכך הכשר), אך שאר דיני המחיצות שייכים אף למקומות אחרים (שבת, כלאים וטומאה).

צורת הפתח נאמרה בסוכה להקל ולהחמיר. להקל כיצד? פירצה בתוך שתי הדפנות עד י׳ אמות נחשבת כפתח ואינה פוסלת. יותר מי׳ אמות, אם יש בה צורת הפתח (קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהם; הדפנות שמשני הצדדים נחשבות כקנה מכאן וקנה מכאן, אם נותן את הקנה על גביהם), שוב כשר. ולא עוד אלא שיש אומרים שמן התורה (ולא מדרבנן) כשר אף אם את כל הסוכה כולה עשה על ידי צורת הפתח[24].

ולהחמיר – הטפח של דופן השלישי אינו מועיל אלא אם כן עשו לו צורת הפתח[25]. ולא עוד אלא שאחד מן הראשונים – היראים – כתב, שאפילו בסוכה שלמה מצוה שיעשה לה צורת הפתח. הסמיך חידושו לדרשת ״תשבו כעין תדורו״ – "אלמא כעין דירה בעינן"[26].

"גוד אסיק", כמו צורת הפתח, הוא דין בדפנות ולא בסכך. נעץ ארבעה קונדסין על שפת הגג, וסיבך על גבן, אנו רואים המחיצות התחתונות (של הבית) כאילו עלו למעלה[27]. "לבוד" הוא דין משותף לדפנות ולסכך. יסודו: אויר פחות מג׳ טפחים, בין בדופן ובין בסכך, נחשב כסתום. אלא שר׳ חיים סולובייצ׳יק ז״ל, בספרו[28], חוקר אם אויר שלשה בסכך הוא משום דין לבוד" או שזהו "דין בפני עצמו מהלכתא גמירא דשלשה חולק מקום בפני עצמו ופוסל בסוכה".

מאריך הוא להוכיח, ששני הדינים כאחד קיימים ומבאר יפה את הצורך של שניהם ואת הפעולה שבכל אחד מהם.הנקודה היסודית: לבוד, אפילו בסכך, הוא דין בדפנות. אויר שלשה מפריד בין הסכך לדפנות, באופן שכל חלק סוכה בפני עצמו חסר לו דין דפנות. שלשה בתורת "שיעורין", הוא דין בסכך: המקום הזה אינו בכלל סוכה.

משותף לסכך ולדופן הוא גם הדין של "פרוץ מרובה על העומד". בגמרא29 אמנם מבואר שהדפנות כשרות אף בפרוץ מרובה, אבל הט״ז והמגן־אברהם"3 כתבו, שהכוונה היא על צירוף הפרוץ של הרוח הרביעית ומה שפרוץ ברוח השלישית יותר מהטפח, אבל בתוך שתי הדפנות והטפח עצמם פרוץ מרובה אוסר. והלכה זו נוהגת אף בסכך31. מחלוקת יש בסוגיא ב״פרוץ כעומד" (סכך הפסול והכשר הם שוה בשוה). ההלכה: פרוץ כעומד מותר, אלא שחסרון אחר בדבר: "אי אפשר לצמצם", ולכן צריך להעדיף הכשר על הפסול32. מרובים הם דיני המחיצות בכלליהם ובפרטיהם ולכן "נהגו עכשיו לעשות מחיצות שלימות, כי אין הכל בקיאין בדין המחיצות"33.


השיעור המינמלי של הסוכה –

השיעור המינימאלי של הסוכה – ז׳ על ז׳ טפחים, שתחזיק ראשו ורובו ושלחנו. מחלוקת תנאים יש בשיעור זה, אבל כך הלכה. כאן לפנינו יוצא מן הכלל: הלכה כבית שמאי, נגד בית הלל34. ואף בסוכה גדולה, כשראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתור הבית, בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין. ונחלקו ראשונים אם אף בזו נפסקה הלכה כבית שמאי, או לא.

כדעה הראשונה פסק בשו״ע: "גזירה שמא ימשך אחר שלחנו"35. למעלה אין לסוכה שיעור. בסוכה קטנה מגיע הדבר לידי חשבונות. לא מספיק הסך הכל של ארבעים ותשעה טפחים מרובעים, אלא בין באורך ובין ברוחב צריך ז׳ טפחים. ואם הסוכה עגולה "צריך שיהיה בה כדי לרבע ז׳ על ז׳"36. בגמרא37 יש סוגיא שלימה ב״סוכה העשויה ככבשן" (עגולה). הסוגיא עוסקת במיצוי החשבון של ריבוע מתוך העיגול. סוגיא כזו יש גם בעירובין38 לענין "חלון עגול". בשתי הסוגיות מובאים דברי "דייני דקסרי ואמרי לה רבנן דקסרי": "עיגולא מגו ריבוע ריבעא, ריבוע מגו עיגולא פלגא". גדולים חקרי לב טרחו ויגעו להבין דעת חכמי קסרי. אמנם בתמים־דעים להראב״ד הועתקה תשובת הרי״ף מערבית לעברית ובה מבואר יפה החשבון של הקסריים[39].


גובה הסוכה –

בגובה יש לסוכה שיעור בין למעלה ובין למטה, לא פחות ולא יותר. סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה, וכשהיא פחותה מעשרה טפחים פסולה. על עשרים אמה אמרו בראש המסכת כמה טעמים. להלכה נתקבל הטעם, מפני שסוכה צריכה שתהיה ראויה לדירת עראי (אף על פי שבפועל עושאה קבע) ויותר מעשרים אמה אינה ראויה אלא לדירת קבע. עשרה טפחים טעמם פשוט: כל מחיצה שהיא פחותה מעשרה טפחים, אינה מחיצה. בין בעשרים אמה ובין בעשרה טפחים, באים בגמרא ובפוסקים הרבה פרטי דינים איך למעט הגובה ואיך להשלימו[40].


עשית הסוכה – 

הבנין של הסוכה אף הוא ממכשירי המצוה. ״חג הסכת תעשה…״ (דברים טז יג), ובאה הקבלה: "תעשה ולא מן העשוי". "החוטט בגדיש לעשות לו סוכה אינה סוכה"[41]. "נוטל מן העומרים למטה סמוך לארץ, ונכנס לתוכו ועושה חלל כשיעור סוכה וסכך עשוי ועומד מאליו אינה סוכה"[42].

יש בדבר משום הגדרה כללית: כל דבר הטעון מעשה, אין עשייה מאליה נחשבת לעשייה. דוגמא לכך בדבר הטעון אנו מוצאים בכתיבת סת״ם: "חק תוכות" פסול. חקק התוך והחלל והאות יצאה בולטת מאליה אין זו כתיבה אין זו כתיבה[43].

הפני־יהושע[44]  הוכיח, שמסוכה למדים שבכל עשייה המצוות נוהג הכלל הזה של "תעשה ולא מן העשוי". ויש בכלל זה גם כשעשה הסכך בידים, אלא שהיה בשעת עשייתו פסול ואחר כך הוכשר. סיכך, למשל, בענפים מחוברים ואחר כך קצצם, הרי זה פסול משום "תעשה ולא מן העשוי".

מחלוקת יש באחרונים בעשה הסכך קודם לדפנות. מכיון שבשעה שעשה הסכך עשה הסכך עוד לא היה אוהל וסוכה עד שעשה הדפנות, אם כן הרי אז כבר הסכך הוא :מן העשוי". פסק הרמ״א45 הוא: "אין לעשות הסכך קודם שעושה הדפנות". אין לעשות – ומה אם עשה בדיעבד? הב״ח והברכי־יוסף מכשירים, הלבוש והט״ז והגר״א ועוד פוסלים. בחוגי הלומדים רווחת בשם עמודי־אור ראיה יפה אחת להכשיר. יש בראיה זו משום "המצאה": בגמרא[46] מבואר, שסיבך על גבי מבוי שיש לו לחי, כשרה לשבת שבתוך החג, משום "מיגו דהוה דופן לשבת הוה דופן לסוכה". והרי "מיגו" זה בא בשבת ונמצא שהסכך קודם לדפנות ומכל מקום כשר47.


לשמה ושלא לשמה בעשית הסוכה – 

בנית הסוכה אינו דורש כוונה לשם מצוה. נחלקו אמנם בדבר בית שמאי ובית הלל48. אבל הלכה, כמובן, כבית הלל: "סוכה ישנה (שלא עשאה לשם חג) כשרה". אלא שבירושלמי אמרו, שמכל מקום "צריך לחדש בה דבר"49. ונחלקו הראשונים: יש אומרים שאינו אלא למצוה מן המובחר50, ויש אומרים שחידוש זה הוא לעיכוב51. עיקר הדיון בגמרא על טעמיהם של בית שמאי ובית הלל אם צריך כוונה לשמה עורר שאלה מחודדת: איך שייך בכלל לשמה קודם זמן המצוה, והרי האומר כתוב גט לאשה לכשאקדשנה אגרשנה אינו גט52, ולהרמב״ם53 הטעם מפני שזהו שלא לשמה, הרי שקודם זמן חלות הדבר אינו בגדר לשמה.

וחלקו: בגט צריך לשמה פרטית, היינו לשם אשה זו המתגרשת, ולכן הכתיבה היא התחלת מעשה הגירושין ואי אפשר לגרש קודם שנתקדשה, אבל בסוכה, אפילו אם נצריך לשמה, אין זו אלא כוונה כללית, לשם סוכה סתמית, לאו דוקא לשם איש מיוחד, ואין זו מגוף מצות ישיבת הסוכה54.

ואף על פי שאין צורך בכוונה לשמה, מכל מקום צריך כוונה לשם צל. והיא היא סוכת "גנב״ך" ו״רקב״ש" ("גוים, נשים, בהמה, כותים", "רועים, קייצים, בורגנין, שומרי פירות"), שכשרה, מכיון שעשאה לשם צל55.

כותב הטורים הוכיח במקום אחר56, שדוקא בסוכת "גנב״ך" ו״רקב״ש", שלא נעשית לשם מצוה, הצריכו שתיעשה לצל.אבל בסוכה שעשאוה לשם מצוה, אין הכוונה לצל מעכבת. הנקודה: כל מצוה שאין יוצאין בה, אלא אם כן הדבר נועד לאיזו מעכבת מציאות, אף אם האדם לא נתכוון בפירוש לאותה מציאות, רק לשם המצוה בלבד, הרי זה כאילו התכוון למציאות ההיא, מכיון שכך היא מצותו57.


עשית הסוכה מצווה היא –

ויש בבנין הסוכה משום מצוה. כך מפורש ברש״י: "..אין החטבה (חטיבת עצים לשם סוכה) מצוה, אלא עשיית הסוכה"[58] . לפי הירושלמי העושה סוכה מברך "אשר קדשנו במצוותיו וצונו לעשות סוכה",[59], אלא שאין הלכה כך, לפי שאין עשייתה גמר מצותה[60]. וברמ״א: "מצוה לתקן הסוכה מיד לאחר יוהכ״פ ("היינו לבנותה כולה", מגן־אברהם), מצוה הבאה לידו אל יחמיצנה"[61]. הנצי״ב האריך להוכיח שעשיית סוכה אינה דומה לשאר הכנות של מצוה, לפי שהכנה זו מפורשת בתורה: "תעשה לך". ויש בעשיית הסוכה משום "מצוה בו יותר מבשלוחו"[62]. אף הוא דקדק כן מלשון השאילתות: "דמחייבין דבית ישראל למיעבד מטללתא ומיתב בה"[63].


הקנין בסוכה –

הקנין של הסוכה מקורו מ״חג הסכת תעשה לך – משלך"[64]. אבל אין קנין זה החלטי (כמו, למשל, בלולב): גזולה – פסולה, ושאולה – כשרה. "כל האזרח בישראל .ישבו בסכת – מלמד שכל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת"[65]. רש״י פירש: "דמשמע סוכה אחת לכל ישראל שישבו בה זה אחר זה ואי אפשר שיהא לכולן דלא מטי שוה פרוטה לכל חד אלא על ידי שאלה". דברי רש״י אלה מהוים נושא חשוב בספרות התורנית של האחרונים. חידוש גדול יוצא מדבריו: פחות משוה פרוטה אינו נחשב ל״שלו", במקום שצריכים קנין. ואיך יוצאים בערבה שבארבעה מינים ולרוב אין בערבה שוה פרוטה?[66]. נשאו ונתנו בדבר בכמה ספרים. מהם שנוטים לחלק בין כשהדבר כולו הוא שלו, שאז אין צורך שיהיה שוה פרוטה, לכשהדבר הוא של שותפות שבזה הוא שכתב רש״י שצריך שוה פרוטה לכל אחד. ובאופנים שונים מסבירים חילוק זה[67].


סוכה גזולה –

עצם הלימוד מהפסוק לפסול סוכה גזולה, מהווה אף הוא נושא רחב בספרות ההלכה. כבר עמדו על זה התוספות: למה לנו הפסוק, והרי היא "מצוה הבאה בעבירה"? אין מספר לתירוצים שנאמרו על קושיית התוספות. ולא ללמד על עצמם יצאו התירוצים. הרי זה מושג חשוב בכל התורה: "מצוה הבאה בעבירה". והמשא ומתן מברר מה בין הפסול המיוחד של גזולה בסוכה בפרט לפסול הכללי של "מצוה הבאה בעבירה".

ביחוד העמיק הרחיב בזה המנחת־חינוך. כמה תירוצים מחודדים העלה. כל תירוציו בנויים על הנחה אחת: "מצוה הבאה בעבירה" אינו פסול בגוף הדבר. המצוה היא כשרה, אלא שהאדם לא קיים אותה. החסרון הוא בקיום המצוה ולא בעצם החפץ של המצוה. עכשיו שבאה התורה ופסלה ביחוד סוכה גזולה, הרי זה פסול בעצם הסוכה.

מתוך הנחה זו הוא ממציא כמה נפקא־מינות להלכה, כמו: בשאר ימי החג (מלבד לילה הראשון), שאין חיוב לאכול בסוכה, אלא שאם אוכל צריך לישב בסוכה; עכשיו שהפסול הוא בעצמות הסוכה, נמצא שהרי זה כאוכל מחוץ לסוכה, ומבטל מצות עשה, אבל אילו היה הפסול רק משום "מצוה הבאה בעבירה" בלבד, הרי הסוכה כשרה, ולא ביטל מצוה, והרי זה כאילו לא אכל כלל68.

נפקא מינה מחודדת, אבל מחושבת, המציא מחבר אחר69: הרי שהניח שני טפחים סכך פסול משארי פסולים ועל ידו שני טפחים סכך גזול, אילו היינו דנים רק משום "מצוה הבאה בעבירה" היתה הסוכה כשרה. ולמה? כלל הוא, שאין "מצוה הבאה בעבירה" פוסלת אלא כשהמצוה מתקיימת על ידי העבירה70. כאן, אין העבירה מסייעת להמצוה כלל. תסיר הסכך הגזול לגמרי והרי הסוכה כשרה: שני טפחים אויר ושני טפחים סכך פסול אינם מצטרפים71. אבל עכשיו שגזול הוא פסול בעצם הסכך, הרי לנו ד׳ טפחים של סכך פסול, וזהו שיעורו של סכך פסול לפסול הסוכה: ד׳ טפחים72. ומן הראשונים יש מי שאומר, שבאמת סוכה גזולה שפסלה תורה הוא משום טעם זה עצמו של "מצוה הבאה בעבירה". לפי שהסוכה אינה באה לרצות, כמו קרבן, גילתה התורה בפסוק מיוחד שאף כאן הפסול הוא "מצוה הבאה בעבירה"73.

המציאות של סוכה גזולה קשה לצייר. הרי שתקף את חבירו והוציאו מסוכתו וישב בה, אין זו סוכה גזולה: קרקע אינה נגזלת, ודינה כשאולה. גזל סכך ועצים ועשה מהם סוכה, יש כאן משום "תקנת מריש": "גזל מריש ובנאו בבירה אין לו אלא דמי מריש בלבד, מפני תקנת השבים"[74], ושוב אין זו סוכה גזולה[75]. הא אין סוכה גזולה אלא בגזל סוכה העשוייה בראש העגלה או בראש הספינה, שאינה מחוברת לקרקע, ואף משום תקנת השבים אין כאן[76].

התוספות המציאו אופן אחר של סוכה גזולה: ראובן שבנה סוכה בחצירו של שמעון[77] ובא שמעון ותקף את ראובן והוציאו מסוכתו. אין הסוכה עומדת בקרקע של ראובן שנאמר "קרקע אינה נגזלת".

"תקנת מריש" המועילה לקיום מצות סוכה עוררה דיון רב. קנין דרבנן אם מועיל לדין של תורה – חקירה גדולה היא בכמה מקומות. והרי לפנינו כאן, שתקנת חכמים פועלת על קיום מצות סוכה של תורה. ויש מחלקים: בסוכה, ששאולה כשרה בה, מועיל אף קנין דרבנן, מה שאין כן במקום שצריכים קנין ממש. כלומר קנין דרבנן מוציא מידי גזל, אבל אינו פועל שיחשב לשלו[78] . ויש בגזל מה שאין בשאר הפסולים. כל הפסולים אינם פוסלים אלא בסכך, אבל לא בדפנות (ראה למעלה); גזל פוסל אף בדפנות[79] שכן הוא פסול שאינו מיוחד לסוכה בלבד – "מצוה הבאה בעבירה".


סוכה ברשות הרבים –

ואף זו בעייה קנינית המעסיקה את בעלי ההלכה. סוכה ברשות הרבים, מה סוכה ברשות דינה? הרמ״א פסק: לכתחילה לא ישב בה ובדיעבד יצא[80]. המגן־אברהם תמה על ש״נהגו קצת לעשות סוכה ברשות הרבים", והסיק שאסור, שאף אם תמצי לומר שכל ישראל מוחלים, מכל מקום אף לעכו״ם יש חלק ברשות הרבים והם לא מוחלים.

האחרונים האריכו הרבה בדבר[81]. אופיינית ראייה אחת של השואל־ ומשיב: ״טרם כל שיח – הוא פותח את תשובתו – הנה לכאורה הדבר מבואר מקרא מפורש בנחמיה ח טז, דכתיב שם: ויצאו העם ויביאו ויעשו להם סכות איש על גגו ובחצרתיהם ובחצרות בית האלהים וברחוב שער המים וברחוב שער אפרים, הרי מפורש שעשו סוכות ברחובות שער המים ושער אפרים". והוא הולך ומאריך הרבה לפלפל אם היה אז לנכרים חלק ברחובות ירושלים או לא.


הקצאת הסוכה מה טיבה?

סוכה, שהוקצתה למצותה אסורה בהנאה כל ימות החג. "כשם שחל שם שמים על החגיגה, כך חל שם שמים על הסוכה, שנאמר (ויקרא כג לה): "חג הסכות שבעת ימים לד׳, מה חג לד׳ אף סוכה לד׳"82. כמה שיטות של ראשונים בדבר: אם האיסור הוא על הסכך ולא על הדפנות, או אף על הדפנות בשיעור הכשר סוכה. ושוב: אם דוקא בעמידתה, או אפילו כשנפלה83. הרמב״ם והשו״ע פסקו, שגם הדפנות אסורים.

על טענת הרא״ש: הלא כל דיני סוכה תלויים בסכך בלבד, השיב ר׳ חיים סולובייצ׳יק בספרו: חילוק יש בין עצם הסוכה למצות סוכה. מה שתלוי בהכשר ובפסול זהו בגוף ה"חפצא" של הסוכה, והוא הסכך, אבל איסור ההנאה נמשך מהמצוה של הסוכה, והמצוה באה אף על ידי הדפנות84.

ויכוח עורר בין האחרונים ספק מעניין של העונג־יום־טוב: אם מותר לישב בסוכה בשעת ירידת גשמים? הרי אין מצוה בישיבתו ונמצא שנהנה מהסוכה. הוא מאריך ונוטה לאיסור. אבל כל האחרונים מחליטים להיתר85.

נויי סוכה אף הם אסורים כל שבעה: "תלה בה אגוזים ושקדים אפרסקים ורמונים ופרכילי ענבים יינות שמנים וסלתות ועטרות שיבולים אסור להסתפק מהן עד מוצאי יו״ט האחרון של חג"86. אף כאן נחלקו הראשונים כשנפלו נויי הסוכה, אם עדיין באיסורם עומדים או לא87. דין זה הוליד ספק אופייני בכמה ספרי שו״ת: הרי שתלה אתרוגים לנוי סוכה, אם מותר ליטול אותם למצות אתרוג? רובם מתירים88.


כיצד מצות ישיבה בסוכה? 

"תשבר כעין תדורו. מכאן אמרו כל שבעת הימים עושה אדם סוכתו קבע וביתו ארעי. כיצד? היו לו כלים נאים מעלן לסוכה, מצעות נאות מעלן לסוכה, אוכל ושותה ומטייל בסוכה ומשנן בסוכה"89.


אכילה ושינה בסוכה :

חומר באכילה משינה וחומר בשינה מאכילה. על האכילה מברכים ועל השינה אין מברכים[90]. שינה, אפילו עראית, אסורה מחוץ לסוכה ואכילת עראי מותרת חוץ לסוכה[91]. לא חייבה תורה אלא "כעין תדורו" ואכילת ארעי אינה חשובה ואינה כעין דירה[92]. בשיעור העראיות נחלקו אמוראים. הלכה: כביצה פת[93].

פירות – אף אכילת קבע שלהם אינה אלא עראי לענין סוכה[94]. ויש שהחמירו בפירות, כשקבע סעודתו עליהם[95].

ביין, כשקבע שתייתו עליו, נחלקו האחרונים. הכריעו: לישב בסוכה ולא לברך[96]. "ומי שיחמיר על עצמו ולא ישתה חוץ לסוכה אפילו מים, הרי זה משובח"[97]. ואין זו "חומרת האחרונים", גדולי התנאים נהגו כך: "מעשה והביאו לרבן יוחנן בן זכאי לטעום את התבשיל ולרבן גמליאל שני כותבות ודלי של מים, ואמרו: העלום לסוכה"[98].


לילה ראשון ושאר ימים :

לילה הראשון – חובה לאכול בסוכה ("נאמר כאן חמשה עשר ונאמר בחג המצות חמשה עשר, מה להלן לילה הראשון חובה, אף כאן לילה הראשון חובה״); שאר הימים – רצה אוכל בסוכה, רצה אינו אוכל כלל (״כדירה – מה דירה אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל, אף סוכה..")[99].


כלי אכילה ומנורה בסוכה :

כלי אכילה, כדרירות וקערות, לא יכניס לסוכה. קדירות: ״כעין תדורו״ – ואלה אין רגילים להיות בבית דירה[100]; קערות, לאחר אכילה – משום מיאוס, ביזוי מצוה[101]. מנורה, בסוכה גדולה – בתוך הסוכה; בסוכה קטנה – מחוץ לסוכה[102]. הטעם: חשש דליקה. פירוש מפתיע אמר בצפנת־פענח[103]: בעירובין[104] מבואר, שחצר גדולה הפתוחה לקטנה, "דיורי גדולה בקטנה ואין דיורי קטנה בגדולה" (לענין עירוב וכלאים וגט ותפלה ועוד). אף כאן כך: בליל שבת ויו״ט צריך נר במקום סעודה[105], ולכן בסוכה קטנה בטלה הסוכה לבית והרי זה כאילו הנר שמחוץ לסוכה ישנו בסוכה, אבל סוכה גדולה צריך שהנר תהיה בסוכה גופה, שאם לאו אין כאן נר במקום סעודה.


סוכה בבתי כנסיות ומדרשות :

"תשבו כעין תדורו" שימשה תשובה לשאלה שנתעוררה בימי הגאונים אם חייבים לעשות סוכה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. הגאונים השיבו: אין צורך. חיוב עשיית סוכה הוא לכל אחד בביתו, בדירתו, במקום שאוכל ושותה וישן[106].

ומכל מקום נהגו כבר אז לעשות סוכה בבתי כנסיות ("ובבגדד עושין בבתי כנסיות שלהן סוכות וכן מנהג ישראל") בשביל אכסנאים ועוברי דרכים, והסמיכו למקרא של נחמיה (ח טז): "ויעשו להם סכות איש על גגו ובחצריתיהם ובחצרות בית האלקים"[107].


מצטער – והפטורים מהסוכה :

"מצוה ק*לה" קראו בגמרא לסוכה[108]. ואף מבחינת ההלכה יש בה קל, שלא מצינו דוגמתו במצוה אחרת: "מצטער פטור מן הסוכה"[109]. ושוב אותו הטעם: "כעין תדורו".

כמה פרטי דינים של מצטער נתבארו בגמרא ובפוסקים[110]. ומחלוקת בפוסקים: מצטער בלילה הראשון, מה דינו? יש פוטרים[111], ויש מחייבים[112]. הכריעו כמה אחרונים: לישב ולא לברך[113].

אופייני דין אחד שחידש ירדו גשמים בעל משנה־ברורה: האחרונים כתבו, שאם ירדו גשמים בלילה הראשון ימתין מלאכול עד חצות הלילה, שמא יפסקו הגשמים; הוסיף הוא: "כשהזמין אצלו אורחים עניים ומסתמא לא אכלו כל היום והם תאבים לאכול ומצטערים, אין לו להמתין. ואפשר עוד דלענין עניים דקיימי, אם יעכבם מלאכול, איסורא נמי איכא, דהם אינם מחויבים לצאת כל הדעות ואיכא חשש דבל תאחר"[114]. מלבד מצטער, יש כמה פטורים אחרים בסוכה: נשים ועבדים (מצות עשה שהזמן גרמא), חתן ושושביניו ושלוחי מצוה ("העוסק במצוה פטור מן המצוה") ועוד[115].

ושוב בעיה כללית: כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט ואינו מקבל עליו שכר – כך פסק הרמ״א בנוגע לירדו גשמים בסוכה. מקורו בירושלמי[116].

הדבר עורר דיון רחב. מצינו בכמה מקומות סתירות לכלל זה. "המחמיר תבוא עליו ברכה" וכיוצא מהלשונות נאמרו בהלכות אין מספר.

הרבה חילוקים נאמרו בדבר:

  • חילוק בין מצוה בעצם, אלא שהוא פטור, לשאינה מצוה לכל אדם[117].
  • הבדל בין עושה סתם דרך חומרא לבין עושה דרך הידור מצוה או דרך סייג וגדר[118].
  • הפרש בין פטור לדברי הכל לבין מקום שיש מחלוקת והוא רוצה להחמיר כהאוסר אף שאין הלכה כמותו[119], ועוד.

הכוונה בישיבה בסוכה :

ולעומת הקל – חומר בישיבת סוכה, שאין בשאר מצוות: כוונה. לא סתם כוונה לקיים מצוות ד׳. כוונה זו נוהגת בכל המצוות: "מצוות צריכות כוונה" (ואף בזה יש מחלוקת).

בישיבת סוכה צריכים לכוון למטרת המצוה, לתכליתה: "למען ידעו לדורותיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל, בהוציאי אותם מארץ מצרים" (ויקרא כג מג).כך פסק הב״ח[120], לפי הטור, ואחריו: המגן־אברהם, הרב בשלחנו, ועוד.

בקשר עם כוונה זו פלפל הרבה הפרי־מגדים במחלוקת התנאים, ר׳ אליעזר ור׳ עקיבא, אם סוכות ממש היו אז או ענני כבוד[121]. נפקא מינה: שיתכוון לא בלבד לזכר יציאת מצרים, אלא אף שהסוכה היא זכר לענני הכבוד. בכל אופן בדיעבד אין כוונה זו מעכבת; מספיק הכוונה הכללית שבכל המצוות: לצאת ידי חובה.


הברכה :

הברכה אחת היא לכאורה: "לישב בסוכה". ואינו כן. ברכת "שהחיינו" אף היא מכוונת לא כלפי החג בלבד, אלא אף למצות הסוכה. ולא עוד אלא שמצד הדין היה ראוי לברך "שהחיינו" בשעת עשיית הסוכה: "העושה סוכה לעצמו אומר ברוך שהחיינו וכו', נכנס לישב בה אומר אשר קדשנו במצוותיו וכו',"[122], אלא שאנו סומכים על "שהחיינו" שבקידוש ("חזינא ליה לרב כהנא דקאמר להו לכולהו אכסא דקידושא").

הסדר של שתי ברכות אלו מהווה נושא תלמודי שיש לו ערך כללי. תדיר וחובת היום, מה קודם? סוגיא שלמה במסכת סוכה[123] מוקדשת למחלוקת אמוראים בשאלה זו. רב אמר: "סוכה ואחר כך זמן" (חובת היום קודמת), ורבה בר בר חנה אמר: "זמן ואחר כך סוכה" (תדיר קודם). תלו הדבר במחלוקת של תנאים בעצרת שחל בשבת, מה מחלקים קודם לכהנים: לחם הפנים (תדיר), או שתי הלחם (חובת היום). נפסקה ההלכה: "סוכה ואחרכך זמן" (בנוגע לליל יו״ט שני של גלויות, מחלוקת מיוחדת בפוסקים). סוגיא זו משמשת בכמה ספרים נושא למשא־ומתן רחב[124].


הרבה גלגולים עברו על הסוכה למן "בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים" ועד היום. דומה שההלכות המרובות מסביב לסוכה הן הן שעמדו לה לשמור עליה מפני כל הרוחות הרעות וסערות הפרצים.


[1]. משנה סוכה יב א.

[2]. וראה ברש״י, במשנה הראשונה של המסכת, בד״ה "ושחמתה": "ועל שם הסכך קרויה סוכה".

[3]. ברייתא בסוכה ז ב.

[4]. באו״ז ח״ב סימן רפט הביא ראיה מהירושלמי, שכל הפסולים פוסלים אף בדפנות, מלבד פסולים דרבנן (וראה בהגהות אשר״י סוכה פ״א סימן כד, ודרכי־משה סימן תרל). אולם בבהגר״א תרל דחה: הירושלמי לשיטת ר׳ יאשיה אמר.

[5]. סוכה יא ב – יב א. שם הלימוד לשני תנאים: אינו מקבל טומאה וגידולו מן הארץ. וראה ברש״י ט ב ד״ה "הא", שאף פסול מחובר נלמד מפסולת גורן ויקב.

[6]. ראה סוכה שם.

ד סוכה יט א.

[8] .  מרחשת ח״א סימן יז. וראה חקירה מעין זו בספר המדות־לחקר־ההלכה להרמ״א עמיאל ז״ל מרה א אות יב: "אם סכך פסול לאו שם סכך על זה כלל במציאות, או דאמנם כן שם

סכך עליה אלא דהדבר הפוסל מהוה סיבה חדשה לפסול". וראה מש״ב הגאון הרוגאצ׳ובי בצפנת־פענח סוכה פ״ה הט״ז ("אם סכך פסול פוסל בעצם, או רק מה שחוצץ").

9.ברמב״ם סוכה פ״ה ה״ב מבואר שהפסול הוא מדרבנן, שמא יבוא לסכך בשברים כאלה המקבלים עדיין טומאה. אולם בחידושי הרמב״ן לבבא בתרא דף יט משמע שסובר שפסול מן התורה.

10.ראה קרבן־נתנאל סוכה פ״א סימן כו, ותוספות רעק״א למשניות אהלות פרק ח משנה ה.

11.ראה טור ושו״ע ומפרשיהם סימן תרכט.

12.ט ב. ראה שם ברש״י ד״ה "בשחבטן", ויא א ד״ה "הרבה", ותום׳ טו ב ד״ה "והא".

13.ראה בתוספות ורא״ש ובעל המאור והמפרשים האחרונים. וראה ביאורים בסוגיא זו בשו״ת נחלת־דוד סימן מד ובשו״ת חלקת־יואב או״ח סימן כח.

14.ראה ר״ן וריטב״א ומרדכי סוכה פ״א; לבוש וט״ז ושאר מפרשי השו״ע תרבו ותרלב; חתם־סופר או״ח סימן קעח; שערי־יושר, לרש״י שקאפ ז״ל, שער ג פי״ט; עמק־סוכות לסוכה ט ב, ועוד.

[15]. חמץ ומצה פ״ו ה״ב.

[16]. יד ב.

[17]. ט ב.

[18]. בנדרים טז ב וראש השנה כח א.

[19]. ראה שער־המלך לולב פ״ח ה״א; נודע־ביהודה תניינא או״ח סימן קלג; שו״ת עונג־יו״ט סימן נ; שו״ת דברי־יהודה, להרי״ל גורדון ז״ל, סימן ד; ועוד.

[20].  סוכה ו ב (וראה שם מחלוקת).

[21]. ח״א סימן טז.

[22].  סוכה ז א.

[23]. עוסק בחקירה זו גם בספר חידושי־בן־אריה להרי״ג איידלשטיין ז״ל, סימן ה, ומסיק שהטפה פועל על כל הצד השלישי שיחשב כסתום, אולם בנוגע להצר הרביעי הדבר תלוי במחלוקת ראשונים. וראה עוד: באר־אברהם, ניו־יורק תדצ״ט, סימן א.

[24]. הרא״ש בסוכה פ״א סימן לד, לפי הבנת הביאור־הלכה של המשנה־ברורה תרל סעיף ו.

[25]. אופן תיקונו ראה בשו״ע תרל ב.

[26]. יראים־השלם סימן תכא. וראה שם בתועפות־ראם אות כט.

[27]. סוכה ד ב (וראה שם מחלוקת).

[28]. חידושי־רבינו־חיים־הלוי סוכה פ״ה הי״ט.

29. ז א.

30. סימן תרל.

31. סוכה טו א.

32. שו״ע תרל ח. וראה ביאורים על "פרוץ כעומד" ועל שיטת הרמב״ם בספר שאילת־שלום (ווילנא עת״ר) סימן ג, ובשו״ת דגל־ראובן ח״ב סימן ג.

33. רמ״א תרל ה.

34. סוכה ג א.

35. תרלד ד. וראה שם בביאור־הלכה.

36. רמב״ם ושלחן־ערוך.

37. ח א.

38. עו א.

[39]. בשו״ת גליא־מסכת או״ח סימן ג, כיוון מעצמו לביאור זה והאריך בדבר. וראה שו״ת מלבושי־יום־טוב בהקדמה לחלק ב.

[40]. ראה סוכה ד, וטור ושו״ע חרלג.

[41]. משנה טו א.

[42]. רש״י יב א.

[43]. ראה בשו״ת ראשי־בשמים, להרמ״י מאניקשט ז״ל סימן ד, שהאריך להגדיר הדין של "חק תוכות" בכלל זה של "תעשה ולא מן העשוי" ולמד זה מזה בכמה פרטים.

[44]. יב ב.

[45]. סימן תדלה.

[46]. ז א.

47.ראה שו״ת עמודי־אור סימן לט; תורת־רפאל סימן קנב; שו״ת כרם־שלמה להרש״י קוטלר סימן קטז.

48.משנה ט א.

49.ירושלמי פ״א ה״ב.

50.הר״ן שם.

51.הבית־יוסף תרלו, ממשמעות התוספות והרא״ש ושאר פוסקים. המגן־אברהם שם כתב "שדעת כל הפוסקים" כהר״ן, "דלא כבית־יוסף". אבל בשבלי־הלקט סימן שלז, מפורש בשם רב יהודאי גאון ש״אם לא חידש פסולה". וראה אוצר־הגאונים לסוכה סימן כ.

52.יבמות נב ב.

53.גירושין פ״ג ה״ו.

54.שו״ת אבני־נזר או״ח סימן יח. וראה חלקת־יואב תניינא סימן ד.

55.סוכה ח ב.

56.מאסף תורת־ארץ־ישראל, תרצ״ח תשרי־חשון. (המאמר פורסם בהרחבת דברים ב״נועם" כרף ד תחת הכותרת "הבדלה בנר חנוכה", ומובא להלן בעמ׳ רנז)

57.ראה שם כמה ראיות ודוגמאות.

 [58]. רש״י מכות ח א.

[59]. ירושלמי ברכות פ״ט ה״ג.

[60]. ראה מנחות מב, וט״ז תרמא.

[61]. סימן תרכה.

[62]. העמק־שאלה שאילתא קסט. וראה שו״ת בנין־שלמה סימן מג.

[63]. הרב ראובן מרגליות בספרו נפש־חיה תרכה הרחיק לכת: אפילו אם לא ישב כלל בסוכה, כגון חולה שהוא עם אשתו בכפר ואין אחר עמו שישב בסוכה, חייב לעשות סוכה, שהעשייה גופה מצוה. ואינו. העשייה היא מצוה רק עד כמה שהיא משמשת לתכלית המצוה: הישיבה. הגע בעצמך: קצירת העומר מצותה יותר גדולה, שהרי הקצירה דוחה שבח (מנחות עא א), וכלום נאמר שאפילו כשאין אפשרות להקריב את העומר, תהיה מצוה בקצירה מצד עצמה?

[64].  סוכה ט א ורש״י סוף העמוד.

[65]. שם כז כ.

[66]. וראה תוספות רי״ד לסוכה מא ב, שמפורש שערבה, אף שאין בה שוה פרוטה, נקראת "לכם".

[67]. ראה מנחת־חינוך מצוה שכה; שו״ת שערי־דעה ח״ב סימן ד; לבוש־מרדכי לבבא קמא סימן ו; שערי־תורה (תרס״ד) סימן קכו; שו״ת ציץ־הקודש סימן מט; שושנים־לדוד שבספר שאילת־שלום סימן ג; ספר כי־האדם-עץ-השדה סימן תרנח; ועוד.

68. נפקא מינה זו יש לפקפק בה: אילו היה הדין בשאר הימים, שאסור לאכול מחוץ לסוכה, ולא יותר, היה צודק: מחוץ לסוכה לא אכל. אבל אין הדבר כן. מצוה חיובית היא, ולא שלילית. כשאוכל, חייב לישב בסוכה: "בפכת תשבו שבעת ;מים", והרי אכל ולא קיים המצוה. וראה שערי־יושר שער ג פרק יט. י

69. זכרון־יהונתן, לר״י מביאליסטוק ז״ל, דף קצה.

70. תוס׳ סוכה ל א.

71. שו״ע חרלב ג.

72. וראה על עיקר שאלת התום׳ מ״מצוה הבאה בעבירה": שאגת־אריה סימן צט; נודע־ ביהודה תניינא או״ח סימן קלד; אור־שמח סוכה פ״ה הכ״ה; ישועות־יעקב תרלז; שו״ת תפארת־יוסף או״ח סימן יד; שו״ת ראשי־בשמים סימן ב; לקח־טוב, להר״י ענגיל ז״ל, כלל יב; שו״ת דגל־ראובן ח״א סימן ד; ועוד.

73. הריטב״א בחידושיו לא א.

[74]. גיטין נה א.

[75]. סוכה לא א.

[76]. רש״י שם.

[77]. מדעתו של שמעון או שלא מדעתו – נחלקו; ראה הגהות אשר״י וב״ח ומהרש״א שם, ומגן־אברהם סימן תרלז ס״ק ז.

[78]. ראה: אבני־מלואים סימן כח; מקור־חיים סימן תמה; שו״ת כתב־סופר או״ח סימן קכד; צמח־צדק, להרבי מליובאוויץ ז״ל, חלק פסקי־דינים או״ח תמח; קונטרס מזבח־אבנים שבספר אפריון־שלמה (ווארשא תרל״ס; שו״ת דבר־אברהם, ח״א סימן א, ועוד.

[79].  פרי־מגדים תרלז משבצות ס״ק ד; מנחת־חינוך שכה אות ט. וראה פתחי־תשובה (וילנא תרל״ה) סימן תרל, ודעת־מרדכי (קיידאן תרצ״ט) סימן מה, שנסתפקו בדבר.

[80].  סימן תרלז.

[81]. ראה מפרשי השו״ע תרלז; שואל־ומשיב מהדורא קמא ח״א סימן קבר; חתם־סופר ח״ו חידושי לולב הגזול; קרבן־העדה ושירי־קרבן לירושלמי סוכה פ״ג ה״א; אחיעזר ח״ב סימן מז, ועוד.

82. סוכה ט א; ביצה ל ב.

83. ראה בראשונים לאותן סוגיות ובמפרשי השו״ע תדלה.

84. חידושי־רבנו־חיים־הלוי סוכה פ״ו הט״ו. וראה לבוש־מרדכי לקדשים סימן יג, שהסביר יפה את עצם הלימוד מחגיגה, שלכאורה אינו מובן: כלום אנו נותנים דין הקדש ממש על הסוכה?

85. ראה עונג יו״ט סימן מט; המדרש־והמעשה, להר״י ליפשיץ ז״ל, פרשת אמור; צפנת־פענח סוכה פ״ו ה״ב; שערי־תורה (תרס״ד) סימן ק; ועוד. וראה משפטי־עחיאל ח״א כג וכד, ודבר־אליעזר, להר״א וולדנברג, סימנים ד ו־ה שבאו במשא ומתן על ספק אחר מעין זה: אם מותר להסתופף בדפנות הסוכה מאחוריהם, מחוץ לסוכה, שכן נהנה מהסוכה בלי קיום מצוה. שניהם מסיקים להיתר.

86. שכת כב א.

87. ראה תוספות שבת שם ומהרש״א; רמב״ן לשבת מה א; שו״ת הרא״ש כלל כד דין ט, ועוד.

88. ראה שו״ת שיבת־ציון סימן טז; חתם־סופר או״ח סימן קפד; שו״ת ציץ־הקודש סימן מו; אמרי־בינה דיני יו״ט סימן כא; חיים־וברכה אות רט; חשק־שלמה (בש״ס ווילנא) סוכה כט ב, ועוד.

89. סוכה כח ב.

[90].  תוספות ברכות יא ב.

[91]. סוכה כו א.

[92].  הר״ן והריטב״א שם.

[93]. רש״י ותוספות כז א; שו״ע תרלט ב.

[94].  יומא עט ב; שו״ע שם.

[95]. הרא״ש בסוכה שם, בשם מהר״ם מרוטנבורג.

[96].  ראה ביאורי השיטות בביה״ל ומ״ב תרלט.

[97]. שו״ע שם.

[98].  משנה בו ב.

[99].  בז א.

[100] תוספות כט א.

[101] רש״י שם.

[102] גמרא שם.

[103] קונטרס השלמה עמוד 31.

[104] צב א.

[105] תוספות שבת כה ב. וראה פסחים קא א.

[106] המנהיג הלכות סוכה אות ה, בשם רב נטרונאי גאון ובשם תשובות הגאונים; שבלי־הלקט סימן שמז, בשם רב האי גאון.

[107] ראה אוצר־הגאונים לסוכה סימנים נא-נג.

[108] עבודה זרה ג א.

[109] סוכה כו א.

[110] ראה שו״ע ומפרשיו תרלט וחרט.

[111] שו״ת הרשב״א ת״ד סימן עת; תוספות סוכה מב ב, ועוד.

[112] הרא״ש ברכות שם; טור תרלט: הרמ״א בשו״ע שם.

[113] ראה משנה־ברורה שם ס״ק לה.

[114] שער־הציון ס״ק סז. בנוגע ל״בל תאחר" ביחס לעני המוזמן לסעודת שבת ויו״ט, על יסוד הגמרא בראש השנה ו א, ראה בדבר־אברהם ח״ב סימן ב שהביא "הערה נפלאה" זו בתורת "שמועה" בשם החפץ חיים. והנה היא לפנינו במשנה־ברורה שלו.

[115] ראה שו״ע סימן תו־מ.

[116] ברכות פ״א ה״ט.

[117] הריטב״א לקידושין לא. וראה שנות־אליהו להגר״א ברכות פ״א.

[118] שו״ע הרב הלכות תפילין סימן לב.

[119] פרי־מגדים סימנים לב ותעב. וראה בארוכה בעיקר כלל זה בשדי־חמד כללים מערכת כ כלל טז.

[120] סימן תרכה.

[121] ספרא אמור; סוכה יא ב.

[122] תוספתא ברכות פרק ז, הובאה בסוכה מו א.

[123] נו א.

[124] ראה: נודע־ביהודה מהדורא קמא או״ח סימן לט; אור שמח סוכה פ״ו הי״ב; שו״ת דברי מלכיאל ח״א סימן יז; מרחשת ח״א סימן יא; אבן־האזל ביאת מקדש פ״ד ה״ה, ובמלואים שם דף פח, ועוד.