מבאר גדר כבוד ושמחה ביום טוב:

  1. מהו כבוד יום טוב.
  2. מהו עונג יום טוב
  3. מהי שמחת יום טוב.

איזהו כבוד? בגדים מיוחדים. ואיזהו עונג?  אכילה.

שלשה אלה אינם "שמות נרדפים" ולא כפל מליצות "לחזוק הענין". מושגים שונים הם: שלשה גופי הלכות.

איזהו כבוד? כסות נקיה. "וְכִבַּדְתּוֹ – שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול"1; ו"לִקְדוֹשׁ ד' מְכֻבָּד – זה יום הכפורים, שאין בו לא אכילה ולא שתייה, אמרה תורה כבדהו בכסות נקיה"2.

ואיזהו עונג? קביעות סעודה3. "ומנלן דעונג אקרי אכילה? דכתיב (ישעיהו נח יד): אָז תִּתְעַנַּג עַל ד' – וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ"4.

שנים אלה – הכבוד והעונג – מדברי סופרים הם ומפורשים על ידי הנביאים (ישעיהו נח יג): "וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ד' מְכֻבָּד"5. "כשם שמצוה לכבד שבת ולענגה, כך כל ימים טובים, שנאמר לִקְדוֹשׁ ד' מְכֻבָּד, וכל ימים טובים נאמר בהם מִקְרָא קֹדֶשׁ"6. כלומר: לא ש"מִקְרָא קֹדֶשׁ" שבתורה מורה בעצם על הכבוד והעונג, אלא שמשם למדנו שיו"ט נקרא קודש ושוב אנו מפרשים "לִקְדוֹשׁ ד' מְכֻבָּד" שבנביאים אף על יום טוב.

ודעה אחרת ישנה: הכבוד והעונג מקורם בתורה. מסתמכת הדעה על מדרש תנאים: "בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ ובַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא קֹדֶשׁ – במה אתה מקדשו? במאכל ובמשתה ובכסות נקיה"7.

מכלל הכבוד: "ראוי לאדם שלא יסעוד בערבי ימים טובים מן המנחה ולמעלה כערב שבת, שדבר זה בכלל הכבוד"8. עיקרו של דבר מפורש בגמרא9 יחד עם הטעם: "כדי שייכנס לשבת (ליום טוב) כשהוא תאוה", אלא שהרמב"ם הוסיף שמכלל הכבוד הוא.

לכאורה, יש כאן קצת טשטוש הגבולים: האכילה עצמה היא "עונג" ולמה התיאבון לאכילה זו משום "כבוד" נגעו בו? הגר"א הגדיר את הדבר: עונג הוא בשבת (ביום טוב) עצמו וכבוד הוא בערב שבת (יום טוב)10. אף הכסות הנקיה מערב שבת לובשים אותה11 (השוה "שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת, מצא בהמה נאה אומר זו לשבת…12).


גילוח בערב יום טוב:

ואף זו מן הכבוד: מצוה על האדם לגלח בערב יום טוב, כדי שלא יכנס לרגל כשהוא מנוול13. ומעניין: בשלחן – ערוך הובאה הלכה זו לא בהלכות יום טוב, אלא בהלכות חול המועד: "מצוה לגלח בערב יום טוב"14. הטעם: בגמרא בא דין זה בקשר עם איסור הגילוח בחול המועד: שלא יתרשלו מלהתגלח לפני הרגל ויכנסו לרגל כשהם מנוולים15. כבוד יום טוב זה של גילוח דוחה אפילו קצת איסור: אף על פי שלכתחילה אסור להסתפר קודם תפילת מנחה, בערב יום טוב אין להחמיר16.

רחיצה לכבוד יום טוב:

ומכיון שהושוו כבוד יום טוב וכבוד שבת, הרי כל מה שנאמר בשבת לכבוד, תנהו ענין אף ליו"ט. ולפיכך מצוה לרחוץ בחמין ולחוף ראשו וליטול צפרניו בערב יום טוב כמו בערב שבת17. וכן: מצוה ללוש פת בביתו בערב יום טוב לכבוד יום טוב כמו בערב שבת לכבוד שבת18. וצריך כל אדם להשתדל בעצמו להכין שום דבר לצורך יום טוב, אף על פי שיש לו משרתים, כמו בשבת19.


סעודות יום טוב:

מכלל העונג: לאכול בכל יום טוב שתי סעודות, אחת בלילה ואחת ביום20. יש אומרים שאף סעודה שלישית צריכים לאכול ביום טוב21. ולא נהגו כן22. ועיקר הסעודה הוא הלחם אשר הוא אוכל, לפיכך חייב לאכול בכל סעודה פת23, ולקבוע כל סעודה על היין24, היינו שישתה יין באמצע סעודתו, מלבד היין של קידוש25. וירבה בבשר ומגדנות כפי יכלתו26, ואל יצמצם בהוצאת יום טוב27, שכל מזונותיו והוצאותיו של אדם קצובים לו מראש השנה, חוץ מהוצאות שבתות וימים טובים, שאם פחת פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפים לו28.


נשים פטורות מעונג יום טוב 

עונג יום טוב, מכיון שזוהי מצוה שהזמן גרמא, מחדש ר' עקיבא איגר שהנשים פטורות ממנה. כלומר: לא שמותרות להתענות ביום טוב, זהו איסור הנובע אף ממצות השמחה, שעל כך יש דיון מיוחד בנוגע לנשים (ראה להלן), אבל החיוב לאכול פת, שאינו אלא משום עונג בלבד, אינו נוהג בנשים. והיה מעשה שבני ביתו של "אלוף וקצין" אחד שכחו להזכיר של חג ("יעלה ויבוא") בברכת המזון והורה ר' עקיבא איגר: "כל מרבית ביתו אנשים יחזרו לברך, אבל לא הנשים והבנות", שכיון שאינן חייבות לאכול פת הרי יום טוב אצלן כמו ראש – חדש לאנשים29.


עונג יום טוב לענין מעשרות:

מסתעפת מעונג יום טוב חקירה בתרומות ומעשרות: שבת קובעת למעשר, שאסור לאכול טבל אכילת עראי אפילו באופן שבחול היה מותר30. הטעם: "כיון דכתיב וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג, קבעה"31. ובכן: מה דינו של יום טוב? ומחלוקת אחרונים בדבר: יש סוברים, שמכיון שאף ביום טוב יש מצות עונג, הוא קובע למעשר כמו שבת32. ויש אומרים, שיו"ט אינו קובע33.


הדלקת נרות בשבת ויום טוב:

הדלקת הנר בשבת וביו"ט אף היא ממצות העונג. "וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג – זו הדלקת הנר בשבת, ואם תאמר לישב בחושך, אין זה עונג"34. וברמב"ם: "ומדליק את הנר, שזה בכלל עונג שבת"35. אף התוספות בשבת36 כתבו: "הדלקת הנר היא חובה של מצות עונג שבת". אולם ברש"י (שם): "כבוד שבת הוא, שאין סעודה חשובה אלא במקום אור"37.

הדלקת הנר ביום טוב לא הוזכרה בתלמוד בתורת מצוה, אבל בשלחן ערוך38 כתוב: "גם ביום טוב צריך לברך להדליק נר של יום טוב". המקור בראשונים: בהגהות מיימוני39 ובאור – זרוע40 הביאו משני מקומות בירושלמי, בפרק "הרואה" ובפרק "המביא כדי יין", שהמדליק נר ביום טוב צריך לברך "אשר קדשנו במצותיו, וציונו להדליק נר לכבוד (וב"המביא": של) יום טוב"41.


הדלקת נרות מבעוד יום:

וכשם שבאכילה, שגדרה עונג, הכנתה מבעוד יום משום כבוד שבת הוא (ראה למעלה), כך בהדלקת הנר: עיקרה לעונג והדלקתה מבעוד יום משום כבוד יום טוב הוא. וחידוש אופייני כאן – הלכה שנאמרה בשם אשה. בהקדמת בנו של בעל הדרישה לטור יורה – דעה, בספרו רוב מעלותיה של אמו הרבנית, מביא בשמה שמנהג טעות נהגו הנשים להדליק נרות של יום טוב אחר תפלת ערבית קודם הסעודה, שצריך להדליק הנרות מבעוד יום, כמו שעושים לכבוד שבת, שיהא הכל מוכן מיד בבואו מבית – הכנסת לביתו: שלחן ערוך ונר דולק ומיטה מוצעת.

אף הוא מביא בשמה חידוש דין אחר בהדלקת הנרות של יום טוב: אין צורך ביום טוב להדליק מקודם ולהשים הידים על הנרות ואחר כך לברך הברכה. דוקא בשבת, שאם תברך קודם הרי היא מקבלת שבת על ידי כך ואסורה אחרי כן בהדלקה, תיקנו לברך אחר כך (ובשביל שתהיה הברכה "עובר לעשייתה", משימים את הידים, שלא ליהנות מהאור קודם הברכה), אבל ביום טוב, שמותר בהדלקת הנר, מוטב לברך לגמרי קודם ההדלקה, כדי לקיים עובר – לעשייתן ממש.

חידוש דין זה עורר ויכוח רב. המגן – אברהם42 חלק על זה, הביא ראיות לדבר "שלא חלקו חכמים" וכתב: "אין חכמה לאשה וכו'" (ה"וכו'" של המגן – אברהם ר"ל: "אלא בפלך"…). אולם האחרונים הסכימו עם אשתו של הדרישה43.


שמחת יום טוב:

שמחת יום טוב מצוה של תורה היא – "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ" (דברים טז יד). מוני המצוות מנוה מן התרי"ג44. פסוק זה אמנם נאמר בחג הסוכות. אף בחג השבועות כתוב (שם שם יא): "וְשָׂמַחְתָּ… אַתָּה וּבִנְךָ". אבל בחג הפסח לא נזכרה בתורה שמחה. וכבר בילקוט – שמעוני עמד על כך: "בפסח אין אתה מוצא שכתוב בו אפילו שמחה אחת, למה, שבפסח התבואה נידונית וכו', דבר אחר בשביל שמתו בו המצרים"45. ובתניא – רבתי46: "מצינו באגדה ולמה נכתב השמחה בחג שבועות ובחג הסוכות ולא בפסח, לפי שבו טבעו מצרים בים, ולפיכך נכתבו ב' שמחות בסוכות, אחת לעצמו ואחת לחג המצות".

אנו למדים אפוא, שמצות השמחה ישנה אף בפסח, אלא שלא נכתבה בו בפירוש. התוספות47 כתבו ששמחה בפסח למדים בהיקש משבועות48. היראים49 כתב לימודים אחרים: "בחג המצות לא מצינו שמחה, אבל מצינו גזירה שוה חמשה עשר חמשה עשר מחג הסוכות, ועוד יש לומר מדכתיב (שמות כג יד) שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה למדנו מצות חגיגה בחג המצות, ומדכתיב וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ יש לומר כל מקום שיש חגיגה יש שמחה"50.

שמחת יום טוב – בזמן הבית:

בזמן הבית מצות השמחה היא באכילת בשר של שלמים או שאר קרבנות. "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ – לרבות כל מיני שמחות לשמחה. מכאן אמרו חכמים: ישראל יוצאין ידי חובתן בנדרים ונדבות ובמעשר בהמה והכהנים בחטאת ובאשם ובבכור ובחזה ושוק. יכול אף בעופות ובמנחות? תלמוד לומר: וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ, מי שחגיגה באה מהם יצאו אלו שאין חגיגה באה מהם. רב אשי אמר: מוְשָׂמַחְתָּ נפקא, יצאו אלו שאין בהן שמחה"51.

שמחת יום טוב בזמן הזה: 

ומחלוקת הראשונים אם בזמן הזה, שאין לנו מקדש וקרבן, נוהגת מצות שמחה מן התורה, או אינה אלא מדרבנן. התוספות52 סוברים, שבזמן הזה שמחת הרגל מדרבנן, כי "וְשָׂמַחְתָּ היינו בשלמי שמחה". בפסחים53 אמנם אמרו שיו"ט ראשון שחל להיות בשבת, ואי אפשר לשחוט בו ביום שלמי שמחה, "משמחו בכסות נקיה ויין ישן", אבל שמחה זו מדרבנן היא. אולם הרמב"ם כתב מפורש: "אף על פי שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים, יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד כראוי לו. כיצד, הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות, והנשים קונה להן בגדים ותכשיטין נאים כפי ממונו, והאנשים אוכלים בשר ושותין יין, שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין"54.

כמותו פסקו אף שאר ראשונים55. השאגת – אריה56 האריך להוכיח שהצדק עם הרמב"ם. אף הוא הגדיר את הדבר: "מצות שמחה שנצטווינו ברגל אינה פרטית (ר"ל: לשמוח בדבר ידוע ומיוחד) אלא שמחה כללית, שמחוייב לשמוח ביום טוב בכל מיני שמחה שהיכולת בידו לשמוח, ולא דמי לשאר מצוות ששוין בכל אדם, העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט, אבל שמחה זו כל אדם מחוייב לשמוח כפי יכלתו ולפי רוב עושרו, וכן אנשים בראוי להם ונשים בראוי להן", ולכן בזמן הבית שיכול להביא שלמים ברגל חייב אף בהם, כיון שמצינו בהם שמחה, אבל כשאי – אפשר לו בשלמים חייב על כל פנים בשאר מיני שמחות57.

שמחה בלימוד התורה:

ושמחה אחרת ישנה: "פִּקּוּדֵי ד' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב" (תהלים יט ט), כלומר: דברי תורה58. לא נאמרו שם הדברים לענין יום טוב. אבל השאגת – אריה59 רואה מכאן חיוב לעסוק בתורה ביום טוב, שאף זה בכלל השמחה. לדעתו, הוא שאמר ר' יהושע (והלכה כמותו): "חלקהו, חציו לד' וחציו לכם"60, אף ה"חציו לד'" הוא משום מצות שמחה.

ר' אליעזר סובר: "או כולו לד', או כולו לכם" ("כתוב אחד אומר עֲצֶרֶת לַד' אֱלֹהֶיךָ וכתוב אחד אומר עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם"), ולכן "אין לו לאדם ביום טוב אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה". בגמרא אמרו, שלר' אליעזר "שמחת יום טוב רשות". לדרכו של השאגת – אריה אף ר' אליעזר אינו חולק על עיקר השמחה ביום טוב, אלא שיש לקיימה או כולה בדברי תורה או כולה באכילה ושתייה61. ערך מיוחד יש במובן זה לחג השבועות: "הכל מודים בעצרת, דבעינן נמי לכם ("שישמח בו במאכל ובמשתה", רש"י), מאי טעמא יום שניתנה בו תורה הוא"62.

שמחה בראש השנה:

בנוגע לראש השנה מחלוקת הגאונים היא אם מותר, או אפילו מצוה, להתענות בה או אסור. רובם אסרו, שהרי מפורש בעזרא (נחמיה ח י): "אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים"63. השאגת – אריה64 האריך להוכיח, שאף בראש השנה יש מצות שמחת יום טוב. עיקר יסודו: שהרי הותרה בו מלאכת אוכל נפש, ולשיטתו אין היתר זה אלא משום מצות שמחת יום טוב65. כשתמצי לומר תלוי הדבר במחלוקת הגאונים אם אומרים בתפלת ראש השנה: "ותתן לנו… מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון"66.

בשו"ת יהודה – יעלה להר"י אסאד67 העיר, בנוגע לדין התענית, ממשנה מפורשת: בארבעה פרקים בשנה משחיטין את הטבח בעל כרחו ואחד מהם ערב ראש השנה68.

שמחה בליל יום טוב הראשון:

בליל יום טוב הראשון אין מצות שמחה מן התורה – כך יוצא מתוך הסוגיות בבבלי69 וירושלמי70. אבל מדרבנן נוהגת שמחה אף בלילה הראשון71.

שמחה לגבי נשים:

ומחלוקת בנוגע לנשים, אם הן חייבות בשמחת החג. "אביי אמר: אשה בעלה משמחה"72 ("אין חובת השמחה תלויה בה אלא על בעלה שישמחנה", רש"י). ואף האלמנה ("והגר והיתום והאלמנה") – "בשרויה אצלו" ("לא נצטוית היא אלא בעניה הכתוב מדבר ונצטוה מי שהיא שרויה אצלו לשמחה משלו במאכל ומשתה וכלי פשתן", רש"י).

אבל בסוף הסוגיא כתב רש"י: "ולא סבירא לן כאביי דאמר לעיל אשה בעלה משמחה". אף ר' זירא במסכת ראש השנה73 סובר, שאשה חייבת בשמחה, וכך פסק הרמב"ם74. אלא שהראב"ד בהשגותיו חולק עליו75.

אבילות ברגל:

וגדולה עשה של שמחת יום טוב שדוחה עשה אחרת. "אָבֵל אינו נוהג אבילותו ברגל, שנאמר: וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ. אי אבילות דמעיקרא (שמת קודם הרגל וכבר חלה עליו האבילות) אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד ("אבל יחיד עשה לך"), ואי אבילות דהשתא הוא (שמת בתוך הרגל) לא אתי עשה דיחיד ודחי עשה דרבים"76.

וספק אופייני עורר אחד האחרונים: "ביום ראשון דחג השבועות שנת תרי"ד מתה עלי אשתי הצנועה… ועזבה אותי ואת ילדי היקרים ביגון ואנחה. ונסתפקתי אם הותר לנו לבכות ביום טוב…77. גדר הספק: "כיון שהיינו אוננין, שנקברה בו ביום, ואונן פטור מכל המצוות, אם כן היינו פטורים גם משמחת יום טוב, דמאי שנא עשה זו משאר מצות עשה…78.

שלשים יום קודם הרגל אסור להספיד:

חובת שמחת הרגל חלה אף למפרע: שלשים יום קודם הרגל אסור להספיד79. שני טעמים בדבר:

א) "מעשה באדם אחד שכינס מעות לעלות לרגל ובא ספדן ועמד על פתח ביתו ונטלתן אשתו ונתנתן לו ונמנע ולא עלה";

ב) "לפי שאין המת משתכח מן הלב שלשים יום80.

הטעם השני מכוון כלפי שמחת הרגל, שתיפגם על ידי ההספד הקדום81.

להרמב"ן82 אף הטעם הראשון אינו מתכוון דווקא לעלייה לרגל, "אלא נמי משום שמחת ("שביתת" ט"ס) הרגל, שאדם מכנס ממונו לצרכי הרגל ואתי לאיבטולי ממצוה". נפקא מינה: בזמן הזה, שאין עלייה לרגל83.

משום שמחת יום טוב התירו לעשות כמה דברים ביום טוב שנראים כעין מלאכות ושאסרום חכמים שלא לצורך יום טוב. ולא עוד אלא "שהתירו סופן משום תחילתן", שאם לא נתיר לו לגמור אחרי שעשה הצורך, אף הוא לא יתחיל ויימנע משמחת יום טוב84.

אין מערבין שמחה בשמחה:

השמחה צריכה להיות מיוחדת לחג – אין מערבין שמחה בשמחה. בבבלי למדו הדבר מחנוכת בית המקדש: "וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה בָעֵת הַהִיא אֶת הֶחָג – שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת יָמִים אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם" (מלכים – א ח סה), שלא לערב יחד שמחת חנוכת המקדש עם שמחת החג85.

ולפיכך אין נושאים נשים במועד, לא בתולות ולא אלמנות, מפני ששמחה היא לו86. במועד, היינו בחול המועד, שכן שלא ככבוד ועונג, שנוהגים ביום טוב בלבד, הרי מצות השמחה נוהגת אף בחול המועד. לנישואין במועד יש אף לימוד מיוחד: "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ – בחגך ולא באשתך"87, "שמתוך חביבות אשתו מניח שמחת החג"88.

בשלחן – ערוך ומפרשיו89 באו כמה פרטי דינים על כך. באחרונים נתעוררה שאלה אם מותר לקדש את הלבנה ביום טוב. יש שאסרו: קידוש הלבנה צריך להיות בשמחה ו"כשהוא מבושם" ואין מערבין שמחה בשמחה90; נחלקו על זה ומטעמים שונים הוכיחו להיתר91.

שמחת החג לעניני זמני תפילות:

שמחת יום טוב גורמת אף לשינוי בזמן התפלה בבית – הכנסת: "ביום טוב מאחרין לבוא וממהרין לצאת"92. הטעם: מאחרין לבוא, שצריך לטרוח בסעודת יום טוב. וממהרין לצאת, משום שמחת יום טוב93. המהרש"ל94 קרא תגר על החזנים המאריכים בתפלה יותר מדאי: "אין זה לא מחציו לד' ולא מחציו לכם"…

עבודת השמחה ושמחת עניים:

ומגדר השמחה: "וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללים. אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש, אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו… ושמחה כזו קלון הוא להם, שנאמר (מלאכי ב ג): וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם"95. ואף זו: "כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל לא ימשך ביין ובשחוק וקלות ראש… ולא נצטוינו על ההוללות והסכלות אלא על השמחה שיש בה עבודת יוצר הכל, שנאמר (דברים כח מז): "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ד' אֱלֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל, הא למדת שהעבודה בשמחה…96.


1 שבת קיג א.

2 שם קיט א.

3 ראה שבת קיח ב.

4 יראים צט. וראה רמב"ם שבת פרק ל, ויו"ט פ"ו הט"ז.

5 רמב"ם שבת שם ה"א.

6 רמב"ם יום טוב שם.

7 ספרא אמור פי"ב; יראים קיא. וראה קונטרס אחרון לשו"ע הרב סימן רמב, שהוכיח שלהרמב"ם מִקְרָא קֹדֶשׁ נאמר על השביתה ממלאכה ודרשת הספרא אינה אלא אסמכתא. וראה חתם – סופר או"ח סימן קסח.

8 רמב"ם יום טוב שם.

9 פסחים צט ב.

10 ביאור הגר"א תקכט ה.

11 שם.

12 ביצה טז א.

13 שו"ע הרב תקכט א.

14 או"ח תקלא א.

15 מועד קטן יד א.

16 שער – הציון של המשנה – ברורה תקלא ב.

17 שו"ע הרב תקכט. וראה רמב"ם שבת פ"ל ה"ב: "איזהו כבוד, זה שאמרו חכמים שמצוה על אדם לרחוץ פניו ידיו ורגליו בחמין".

18 רמ"א בשם מהרי"ל.

19 משנה – ברורה שם.

20 שו"ע הרב שם. וראה סוכה כז א.

21 טור בשם הרמב"ם.

22 שו"ע או"ח תקכט א. וראה תוספות – יום טוב מעשר שני פ"ה מ"י.

23 מג"א ושו"ע הרב.

24 רמב"ם יום טוב פ"ו הי"ח; שו"ע או"ח תקכט א. וראה ברכות מב ב.

25 שו"ע הרב ומשנה – ברורה שם.

26 שם.

27 טור ושו"ע שם א.

28 ביצה טז א.

29 שו"ת רעק"א סימן א ובהשמטות. וראה בשו"ת שאילת – שמואל, להרש"א תוספאה, סימן יא שחולק עליו.

30 כגון שנתכוין להכניס התבואה לבית ועדיין לא ראה פני הבית. ראה שו"ע יו"ד שלא פג.

31 ביצה לד ב ("כיון דאיקרי אכילה דידיה עונג, קבעה שאין בה עוד שם עראי אלא שם קבע". רש"י).

32 שער – המלך מעשר פ"ה הכ"ב.

33 פני – יהושע סוף ביצה; צל"ח שם לה א. וראה בארוכה בתורת – רפאל, להגאון ר' רפאל שפירא מוולאזין סימן צג.

34 מדרש תנחומא נח. וראה פסיקתא זוטרתא בשלח טז ח.

35 שבת פ"ה ה"א.

36 כה ב ד"ה "חובה".

37 וראה מגיד – משנה שבת שם.

38 או"ח רסג ה.

39 שבת פ"ה.

40 הלכות שבת סימן יא.

41 לפנינו בירושלמי אין זכר לזה, לא בברכות פ"ט ולא בביצה פ"ד.

42 סימן רסג ס"ק יב.

43 ראה דגול – מרבבה שם; חידושי ר' עקיבא איגר שם; נשמת – אדם כלל ה; שערי – תשובה ס"ק ד. הדגול – מרבבה סיים: "והיא אשה אשר נשאה לבה בחכמה".

44 ספר – המצות מ"ע נד; סמ"ג עשין רכט; החינוך תפח.

45 אמור רמז תרנד.

46 סימן נז.

47 חגיגה ח א ד"ה "ושמחת".

48 וראה נימוקי – הגרי"ב לפסחים פ א, שרוצה לחדש על פי זה, שבפסח עיקר השמחה הוא יום אחד, כמו בשבועות, ושאר הימים הם בגדר תשלומין.

49 סימן קכז.

50 וראה בטורי – אבן לחגיגה ו ב, שהאריך בדבר.

51 חגיגה ח.

52 מועד קטן יד ב ד"ה "עשה".

53 עא א.

54 יום טוב פ"ו הי"ז ויח, מקורו מפסחים קט א.

55 החינוך ועוד.

56 סימן סה.

57 וראה בתורת – רפאל סימן צב, שהביא "מחלוקת מפורשת" על כך בירושלמי חגיגה פ"א ה"ב, ועל יסוד זה יישב כמה קושיות בדרך של "לשיטתו".

58 ערכין יא א.

59 סימן סט.

60 ביצה טו ב.

61 תורת – רפאל סימן צב.

62 פסחים סח ב.

63 ראה רי"ץ גיאות הל' תשובה; המנהיג הל' ר"ה; שבלי – הלקט סימן רפד; רא"ש סוף ר"ה; טור סימן תקצז. וראה להלן: עשרת ימי תשובה, בשם הגאון הרוגאצ'ובי.

64 סימן קא וקב.

65 ראה למעלה פרק א.

66 ראה רא"ש סוף ר"ה; טור תקפב.

67 או"ח קסג.

68 חולין פג א.

69 פסחים עא א.

70 חגיגה פ"א ה"ד. וראה הע' הר"ר קוק לתוספות הרא"ש למו"ק הוצ' המכון עמ' מד.

71 שאג"א סימן סח. וראה שו"ת עמודי – אור סימן לג; חמד – משה תקמו.

72 קידושין לד ב.

73 ו ב.

74 חגיגה פ"א ה"א.

75 וראה שאגת – אריה סימן סו; שאילות – שמואל סימן יא; ערוך – לנר לר"ה ו ב.

76 מו"ק יד ב. וראה רי"ף ברכות פ"ב; טור ושו"ע או"ח סימן תקמח.

77 עמודי – אור סימן עו.

78 וראה על אונן ברגל בתוספות רי"ד למו"ק יד; באור – זרוע הלכות אבלות סימן תל; באור – שמח ביאת מקדש פ"ב ה"ח; בנזר – הקודש, להר"מ רוזין, זבחים דף פה מהספר.

79 משנה מו"ק ח א.

80 בגמ' שם.

81 "כדי שלא יבא הרגל והוא נעצב… (רמב"ם יום טוב פ"ו הכ"ד, ואבל פי"א ה"ו).

82 בתורת – האדם ענין ההספד.

83 וראה בנוגע להספד על גדולי הדור בתוך ל' לרגל בספרים שציין בפתחי – תשובה יו"ד סימן שמז; בשו"ת כנפי – שחר, להרב אייזינשטדט מלעכוויטש, סימן טז; בשו"ת בית – יצחק, להר"י דאנציג מפט"ב, סימן כא.

84 ראה ביצה ז ב, י א, יא ב, כט א, ועוד.

85 מו"ק ט א. בירושלמי למדו מפסוק אחר, שאינו ענין לחג דוקא. וראה אנציקלופדיה – תלמודית ערך אין מערבין שמחה בשמחה.

86 משנה שם ח ב.

87 גמרא שם.

88 ברש"י שעל הרי"ף.

89 או"ח תקמו.

90 שו"ת הרמ"ע מפאנו סימן עח.

91 שו"ת שבות – יעקב ח"ג סימן לא, תשובת הר"ד אופנהיים.

92 מגילה כג א; מסכת סופרים פי"ח. רמ"א בשו"ע תקכט א.

93 רש"י.

94 ים – של – שלמה חולין פרק א סימן ג.

95 רמב"ם יום טוב פ"ו הי"ח.

96 שם הלכה כ.