ארבע תקופות בראש השנה
קביעת יום ראש השנה :
- בתקופה הראשונה.
- ראש השנה בימי עזרא.
- בתקופה השניה.
- התקופה השלישית משחרב בית המקדש.
- התקופה הרביעית – משבטל הקידוש על פי ראיה.
קביעת יום ראש השנה :
יש בספרות התלמודית של ראש השנה, שאין בזו של שאר המועדים. כל החגים מעסיקים את בעלי ההלכה בדינים ובמצוות התלויים בהם – העשין והלאוין, ההלכות, של תורה ושל דברי סופרים, והמנהגים. על עיצומו של יום, זמן קביעותו, אין מקום לדיונים. קבועים ועומדים הם חגי ישראל בתורה שבכתב, אם לפי התאריך ואם לפי מנין אחר (חג השבועות). בנוגע לשבועות אמנם באו במסכת מנחות שקלות־וטריות להוכיח את צדקת החשבון של ספירת שבעה שבועות ממחרת יום ראשון של פסח, אבל לא באו כל אלה אלא להוציא מדעתם של צדוקים.
ואילו בראש השנה שימש יום קביעותו נושא לדיונים בנוגע למציאות המעשית בחיינו אנו. שלא כשאר המועדים חל ראש השנה באחד לחודש ובזמן שקידשו את החודש על פי הראייה היה תמיד תחילת יום ראש חודש תלוי ועומד בספק: או שיבואו עדים ביום שלשים ויקדשו בית דין אותו יום, או שלא יבואו(או יבואו ולא יקבלו אותם מטעמים שונים, המבוארים ברמב״ם הלכות קידוש החודש) וראש חודש ייקבע למחרתו. אבל ראש השנה הרי קשור בכמה דינים של מצוות היום: איסור מלאכה, תקיעת שופר, ברכות (מלכויות, זכרונות ושופרות), קרבנות. איך נהגו?
כשנדקדק בדבר נראה, שביום הקביעות של ראש השנה חלו לפי ההלכה שינויים בתקופות השונות, שעברו על ה״לוח״ של חדשי ישראל. ואיני מתכוון כאן לחישובי העברונות והמולדות, אלא לקביעת ראש השנה ביום אחד ובשני ימים. מתי והיכן עשו יום אחד ראש־השנה ומתי והיכן ־ שני ימים.
בראשונה :
בראשונה היו מקבלים עדות החודש כל היום1 – זוהי התקופה הראשונה. בתקופה זו עשו ראש השנה בירושלים פעמים יום אחד ופעמים שני ימים. כיצד? בכל שנה, משנכנס ליל שלשים של אלול, נהגו בו קדושת החג, מספק שמא יבואו למחר עדים ובית־דין יקדשו את יום השלשים. באו עדים ובית־דין קידשו את היום – נהגו למחרתו, ביום שלשים ואחד, חול. ראש השנה היה יום אחד בלבד.
עבר היום ועדים לא באו, הרי שהחודש מעובר וראש השנה הוא למחרתו. נהגו, אפוא, שני ימים קודש. הראשון מספק והשני בתורת ודאי. בחידושי המאירי לביצה2 כתב בשם ״קצת מפרשים״: ״היו מתפללין בערבית (ליל שלשים) של כניסתו תפילת יום טוב וכן בשחרית וכן היו מקדשין על הכוס״. המאירי עצמו מפקפק בדבר (״אין בידי הכרע״), שהרי בשיר תמיד של שחר לא היו אומרים שיר של ראש השנה. בנוגע לברכות של מלכויות, זכרונות ושופרות והתקיעות (שבעיקרן מקומן לפי סדר הברכות), מסתבר, שברכו ותקעו בזמנן, שהרי אין להמתין במוסף עד אחר שבע שעות ביום3.
נוסף על שני המקרים הללו(באו עדים ביום שלשים; המתינו להם ולא באו) יש עוד מקרה שלישי – לא חיכו כלל לעדים. אם לפי החשבון ידע בית־דין שאי אפשר שהלבנה תראה ביום שלשים אזי מעברים את החודש. ואפילו אם באו עדים ואמרו שראו את הלבנה אין מקבלים אותם, שבודאי עדי שקר הם4.
יש להסתפק במקרה זה: אם עשו אז ראש השנה יום אחד, ביום שלשים ואחד בלבד, או שעשו שני ימים: ל׳ ול״א? לא מצאתי גילוי מפורש לדין זה, אבל מסתבר, שעשו רק את יום ל״א בלבד. מכיון שבמקרה האמור ״אין יושבים יום שלשים ואין מצפים לעדים, ואם באו עדים יודעים בודאי שהם עדי שקר, או שנראית להם דמות לבנה מן העבים ואינה הלבנה הודאית״5, למה יעשו את יום השלשים ליום טוב לבטלה? יוצא לנו לפי זה, שבזמן שקידשו את החודש על פי הראייה היו שלש אפשרויות לקביעות ימי ראש השנה: יום שלשים בלבד, יום שלשים ואחד בלבד, שני הימים יחד.
עד כאן בנוגע לירושלים עצמה. אבל כיצד היו נוהגים באותה תקופה כל ישראל שמחוץ לירושלים? הרי שלוחי בית־דין אינם מחללים את השבת ולא את יום טוב6. וכל אלה הרחוקים מהלך תחום שבת מירושלים לא ידעו אם עיברו בית־דין את אלול או לאו. אמנם אף כאן יש לנו שני פרקי זמנים. ״בראשונה היו משיאין משואות…״7. כשהחודש העבר היה חסר, הדליקו את המשואות באור ליום ל״א ״עד שהיה רואה כל הגולה לפניו כמדורת אש״. לא הודלקו המשואות, ידעו שהחודש מעובר. לא היה, אפוא, כל הבדל בין ירושלים לגולה. אבל משקלקלו הכותים ובטלו המשואות, והתקינו שיהיו שלוחים יוצאים, מתעוררת השאלה: כיצד נהגו בראש השנה המקומות הרחוקים מירושלים? הרי זו שאלה גדולה, שנחלקו בה רש״י ותוספות. במשנת ראש השנה8: ״על ששה חדשים השלוחים יוצאים… על אלול מפני ראש השנה״, פירש רש״י: ״מודיעים מתי התחיל אלול ועושין ראש השנה ביום שלשים לאלול בגולה, דרוב שנים אין אלול מעובר, ואף על פי שספק הוא בידם שמא יעברוהו בית דין אי אפשר להן לדעת ועל כרחן הולכים אחר רוב שנים, ואם לא ידעו מתי התחיל אלול לא ידעו יום שלשים שלו״.
אבל התוספות שם כתבו, שהיו עושים שני ימים טובים של ראש השנה מספק, שמא עיברו לאלול, אלא שמכל מקום הוצרכו לשלוח שלוחים על אלול, שאם לאו לא ידעו מתי מתחילים שני ימי־הספק9.
הרמב״ם10 סובר כתוספות: “יום טוב של ראש השנה בזמן שהיו קובעין על הראייה היו רוב בני ארץ ישראל עושין אותו שני ימים מספק, לפי שלא היו יודעין יום שקבעו בו בית דין את החודש, שאין השלוחים יוצאים ביום טוב״. לעומת זה כתבו הר״ן והמאירי והרע״ב ברש״י.
ראש השנה בימי עזרא :
הרושם העתיק ביותר של שני ימים ראש השנה בתקופה קדומה זו אנו מוצאים בנחמיה ח ( פס ב,יג)” ויביא עזרא הכהן את התורה לפני הקהל מאיש ועד אשה וכל מבין לשמע ביום אחד לחדש השביעי… וביום השני נאספו ראשי האבות…״ ופירש רש״י: ״וביום השני של ראש השנה״, וכן כתב רש״י בביצה. .אף התוספות12 רואים בזה ״סמך קצת״ לדברי הגמרא בכמה מקומות שבימי עזרא עיברו לאלול. ״סמך קצת״ ־ שכן מלשון הפסוק אין הכרח לומר ש״יום שני״ אף הוא היה ראש השנה. אפשר לפרש סתם: ״וביום השני״ ־ למחרתו. התוספות עצמם מביאים שם סמך אחר לעיבורו של אלול באותה שנה.
סמך מחודד ומעניין מבחינת פירוש הפסוקים כתב הנצי״ב, בהעמק־שאלה על השאילתות13. מסופר שם בנחמיה ״כי בוכים כל העם כשמעם את דברי התורה ונחמיה ועזרא אמרו להם: ״אל תתאבלו ואל תבכו ־ לכו אכלו משמנים ־ כי קדוש היום לאדונינו״. אבילות זו מה טיבה? אלא שהם ידעו, שבגולה עושים שני ימים ראש השנה ובירושלים יום אחד, ששם מקדשים את החודש.
כשעלו עכשיו מן הגולה, סבורים היו שיעשו יום אחד ראש השנה. משראו למחר, שקראו שוב פרשת ראש השנה, נדהמו וחשבו שעוד לא באו אל המנוחה ואל הנחלה ועדיין החורבן במקומו עומד, או שהכהנים והראשים חוששים, שהמקדש יחרב שוב, ולכן עושים תקנה לכתחילה לעשות תמיד שני ימים, ולפיכך בכו והתאבלו. אבל נחמיה ועזרא ״והלוים המבינים” הודיעו להם שטועים הם. ״…כי קדוש היום לאדנינו״ ־ לא מצד ספק ולא מצד תקנה, אלא שבעצם היום
ראש השנה, שאתמול לא באו עדים שראו את הלבנה וממילא היום הוא ״קדוש לאדוננו״(ראה שם בקצת שינוי)14.
התקופה השניה:
תקופה שניה מתחילה בקביעת ראש השנה בירושלים עצמה. ״פעם אחת נשתהו העדים מלבוא ונתקלקלו הלוים בשיר, התקינו שלא יהו מקבלין אלא עד המנחה ואם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש״15. הסדר היה: ״משחשכה ליל עשרים ותשעה נהגו בו קודש שמא יבואו עדים מחר ויקדשוהו בית דין ונמצא שהלילה הזה ליל יום טוב הוא וכן למחר כל היום עד המנחה, ואם באו עדים קודם המנחה בית־דין מקדשים את החודש ונודע שיפה נהגו בו קודש. ואם מן המנחה ולמעלה באו אף על פי שאין בית דין מקבלים אותן לקדשו היום ויעברו את אלול ויקדשו למחר אף על פי כן גומרים אותו בקדושה ואסור במלאכה״(רש״י).
בטעמו של דבר למה גמרו אותו היום בקדושה, כתב רש״י: ״דילמא אתי לזלזולי בו לשנה הבאה ויעשו בו מלאכה כל היום ויאמרו אשתקד נהגנו בו קודש חנם ומן המנחה ולמעלה חזרנו ונהגנו בו חול״.
מקור לטעם זה יש בגמרא בעירובין16: ״כי חיכי דלא לזלזולי ביה״. טעם אחר כתוב בשלחן־ערוך הרב, הלכות ראש השנה17: ״…והיו גומרים אותו באיסורו בקדושת יום טוב עד הלילה מדברי סופרים, כיון שמן הדין היה הוא ראוי להיות יום טוב מן התורה אלא שניתן רשות לבית דין לדחות״. פלא לכאורה על הרב, שהמציא טעם חדש, דבר שאין דרכו בכך. אבל כדברי הרב מפורש בחידושי הריטב״א לעירובין: ״דכיון שהתחילו בו על דעת שיהא יום טוב מן התורה וכר וגם שורת הדין מן התורה שיכולין לקדשו הניחוהו בקדושתו״. ניכרים הדברים, שהרב ראה את הריטב״א ועל פיו כתב את הטעם האמור, שכן קרובים דבריהם להיות שוים בסגנונם18.
ומה כשבאו עדים מן המנחה ולמעלה – איזהו היום העיקרי?
וחקירה אחרת יש בנוגע לראש השנה של אותה תקופה. מאיזה יום מנו את חשבון המועדות כשבאו עדים מן המנחה ולמעלה, מיום ראשון או מיום שני?
לכאורה אין הדבר בגדר ספק כלל. לשני הטעמים האמורים למעלה, הרי ביום הראשון לא נהגו קודש אלא מדרבנן, ואם כן פשוט, שהמנין מתחיל מיום השני, שהוא יום טוב של תורה.
וכך כתבו באמת רש״י ותוספות ושאר הראשונים בסוגיות ראש־השנה וביצה. אבל לא כן יוצא מדברי רש״י במקום אחר.
במנחות19 במשנה מבואר, ששני ימים טובים של ראש־השנה, שחלו להיות בימי חמישי וששי בשבת, לחם הפנים נאכל לאחד עשר (אופים אותו ביום ד׳ ונאכל לשבת הבאה). והקשה רש״י: והרי אם ראש השנה חל בה׳ ובו’, נמצא שבשבת הבאה יהיה יום הכפורים ואין לחם הפנים נאכל עד למוצאי שבת? (וראה שם מה שתירץ).
הרי שסובר כאן רש״י, שהמנין מתחיל מיום הראשון, שאם לא כן היה יום הכיפורים חל באחד בשבת ולא בשבת.
התוספות שם כתבו באמת, שקושיית רש״י ״לא קשיא מידי״, שיום שני של ראש השנה הוא עיקר וממנו מונין ליום הכיפורים ויחול אחר השבת. אבל גאון אחד בדור האחרון, הרוגאצ׳ובי ז״ל, קבע מסמרות בכמה מקומות מספרו, כשיטת רש״י במנחות.
יתר על כן, הוא האריך להוכיח, שרק לענין הקרבנות קידשו בית־דין את היום השני, אבל התקיעות תקעו ביום הראשון וכן החשבון התחיל מאותו יום20.
בנוגע לאיסור המלאכה, לשיטתו, היה היום השני אסור במלאכה מחמת הקרבנות והיום הראשון תלוי במחלוקת חדשה שהמציא בין ר׳ אליעזר ור׳ עקיבא במסכת ראש השנה21.
אופייני הוא פירושו המקורי בדברי אותם התנאים. ״ר׳ אליעזר אומר: שבתון זה קדושת היום… מקרא קודש קדשהו בעשיית מלאכה. אמר לו ר׳ עקיבא וכו׳, אלא שבתון קדשהו בעשיית מלאכה… מקרא קודש זו קדושת היום״. מחולקים הם לפי דעתו, אם איסור מלאכה נמשך מקידוש בית דין או שאינו תלוי בו והוא מוקדם לו. לפי זה, לר׳ אליעזר היום הראשון אינו אסור בעשיית מלאכה מן התורה, אלא מדרבנן אסרו, ולר׳ עקיבא אסור מן התורה. אלא שאחרי כל הוכחותיו וראיותיו(אחת מהן: בתוספתא ראש השנה פרק ב׳, יש שתקעו ביום ראשון) יחיד הוא הגאון הרוגאצ׳ובי בשיטתו.
הראשונים והאחרונים כולם סוברים, שכשם שאם לא באו עדים כלל ביום שלשים מתחיל מנין החודש מיום ל״א, כך אם באו מן המנחה ולמעלה, שנהגו אותו היום קודש ולמחר קודש, עיקר היום־טוב, בין לחג ובין לחשבון, הוא יום ל״א.
התקופה השלישית משחרב בית המקדש :
משחרב המקדש אבד ערכה של תקנת הקרבנות ־ ותקופה שלישית בקביעת החג באה. ״משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיחו מקבלין עדות החודש כל היום״22. לכאורה אין כאן אלא החזרת עטרה ליושנה. הוקם הסדר, שהיה נהוג קודם ש״נתקלקלו הלוים בשיר״. אבל לאמיתו של דבר יש הבדלים בין תקופת ״בראשונה״ לתקופת רבן יוחנן בן זכאי.
בביצה23 אמרו: ׳׳מי לא מודה רבן יוחנן בן זכאי, שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה, שנוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש״. לרש״י פירושו: תקנת רבן יוחנן בן זכאי לא היתה אלא לענין מנין המועדות. אם באו עדים מן המנחה ולמעלה היו מקבלים אותם וקבעו לעיקר יום טוב את היום הראשון, יום שלשים, אלא שמכל מקום ״מלעשות יום טוב שני לא נעקרה תקנה ראשונה ממקומה״.
.התוספות שם נחלקו על רש״י. לדעתם ביטל רבן יוחנן את התקנה הראשונה לגמרי. בגמרא הם גורסים קצת אחרת: ״מי לא מודה ריב״ז שאם לא באו עדים מן המנחה ולמעלה…״ הכוונה: ״שאם לא באו עדים עד סמוך לחשיכה ומיד החשיך ולא היה שהות ביום כדי לקבל עדותם ומכל מקום היו יכולים לעשות מעט מלאכה ולא היו עושים״. יוצא, שסוף סוף יש איזה הבדל אף להתוספות בין תקופה ראשונה לשלישית.
בראשונה, אם אין שהות כדי לקבל העדות ביום ל׳ ולקדש החודש בו ביום, גומרים את היום בחול, ומתקנת רבן יוחנן בן זכאי ואילך גומרים אותו בקדושה. בתוספות אמנם לא מבואר חילוק זה בין קודם ש״נתקלקלו הלוים״ לזמן רבן יוחנן בן זכאי בנוגע לבאו עדים סמוך לחשיכה. אפשר שבמקרה זה היו תמיד גומרים בקדושה.
אבל יפה הוכיח בצל״ח שם מתוך הסוגיא, שחידוש התוספות בסמוך לחשיכה אינו מתייחס אלא לתקנת רבן יוחנן בן זכאי ולא לפני ש״נתקלקלו״. במחלוקת שבין רש״י ותוספות בנוגע לבאו עדים מן המנחה ולמעלה מרבן יוחנן בן זכאי ואילך נחלקו אף שאר הראשונים24. כשתימצי לומר, יש לרש״י וסייעתו עוד הבדל בין תקופת ״בראשונה״ לזו של רבן יוחנן בן זכאי.
כיצד עשו בגולה ?
ראינו כבר, שלרש״י היו עושים בגולה ראש השנה יום אחד וסמכו על רוב השנים, שאין אלול מעובר. דומני, שיש מקום לומר, שכך נהגו בזמן שלא היה להם אלא ספק אחד: באו עדים ביום שלשים או לא באו. אבל מש״נתקלקלו״ ואילך, שהספק נתחזק יותר, שכן אפילו אם באו עדים אלא שלא הספיקו לבוא עד אחר המנחה, כבר מעברים את החודש, היו נוהגים תמיד במקומות הרחוקים מירושלים לעשות שני ימים טובים של ראש השנה. בזה נבין הסוגיות של עירובין וביצה, שמתוכן מפורש, שהיו עושים שני ימים.
כבר תמהו התוספות מסוגיות אלו על רש״י. קשה לומר, שסוגיות מפורשות אלו נעלמו מרש״י והר״ן והרע״ב והמאירי.
לדרכנו אין כאן סתירה. לפי זה המשיכו אחר החורבן, מרבן יוחנן בן זכאי ואילך, לעשות בגולה שני ימים. והרי לנו הבדל שני בין זמן זה ל״בראשונה״. והבדל שלישי יש לפי מסקנת הסוגיא בביצה: שני ימים של ראש השנה קדושה אחת היא (נפקא־מינות שונות יש: ביצה שנולדה בזה אסורה בזה; אין להניח שני עירובין על תנאי, ועוד). נחלקו אמנם אמוראים בדבר, אבל זוהי המסקנא25. כמובן, בתקופת
״בראשונה״, אפילו כשאירע שעשו שני ימים (כגון שלא באו עדים כלל ביום שלשים), לא היו אלא בגדר של “שתי קדושות” טעם ההבדל מובן: ״בראשונה״, כשעשו שני ימים, היה הראשון קדוש מחמת ספק, שמא יבואו עדים, אבל מהתקנה ואילך, אם באו עדים מן המנחה ולמעלה, הרי כבר ידעו ברור, שיום טוב הוא יום אחד, ואף־על־פי־כן הנהיגו אותו יום קודש ולמחר קודש, ואם־כן לא מחמת ספק הוא אלא בגדר חוק ותקנה ודאית.
התקופה הרביעית – משבטל הקידוש על פי ראיה :
תקופה זו נמשכה מאחרי החורבן עד זמן שבטל הקידוש על פי הראייה. אז משבטל הקידוש מתחילה התקופה הרביעית, תקופת קביעת העברונות והחדשים לפי החשבון על פי הראיה מסורת בידינו, שחשבון זה סודר ותוקן והוקבע לדורות על־ידי ר׳ הלל הנשיא (בן ר׳ יהודה נשיאה השלישי, בן רבן גמליאל, בן ר׳ יהודה נשיאה השני, בן ר׳ גמליאל, בן ר׳ יהודה נשיאה הראשון, בן ר׳ גמליאל, בן בנו של ר׳ יהודה הנשיא, הוא רבי), בשנת תר״ע לשטרות (ד׳ אלפים קי׳׳ט), ׳׳…שהרי משנת תר״ע לשטרות מימי הלל בנו של ר׳ יהודה בטלה סנהדרין בארץ ישראל ובטלו מומחין ממנה והוא שתיקן סדר העיבור ומנה שנים וקדש חדשים לדורות׳׳ ־ אלה הם דברי הרמב״ן בספר־הזכות לגיטין26.
הלוי בדורות־הראשונים27 מאריך להוכיח שהשנה שמסר הרמב״ן בדיוק גדול נאמרה, אלא שלדעתו חידושו של הלל היה בזה, שהחשבון של עיבור השנים יהיה קבוע לתמיד ולא יצטרכו בכל שנה לקידוש בית־דין הגדול, אבל עצם החשבון כבר התחילו לנהוג על פיו קצת זמן לפני זה.
לא מעניננו כאן להכנס לדיוניהם של החוקרים המדעיים בדבר צורת החשבון הסופי של הלוח שלנו מתי נתקבלה (מהם, שמאחרים את זמן קביעותה האחרונה)28. המדובר כאן הוא על התקופות ההלכתיות השונות ביחס לראש השנה. אף הדחיות של ״לא אד״ו ראש, מולד זקן בל תדרוש״ ושכמותן, עם המחלוקת על דחיות אלו אם נהגו אף בזמן שקידשו על פי הראייה או לא, אינן נוגעות לנושא דברינו.
אנו עסוקים בזמן ובמקום שעשו ראש־השנה יום אחד או שני ימים. ובתקופה זו האחרונה (משנתבטלה הראייה), נוהגים כידוע, שני ימים של ראש השנה בין בארץ ובין בגולה. ״כידוע״ ־ שכן אנו רואים למעשה, וחושבים שכך נתקבל הדבר בלי פקפוק מראשית תקופת העברונות לפי החשבון.
לאמיתו של דבר היתה קיימת ביחס לארץ־ישראל כיצד נהגו בארץ מחלוקת גדולה. עוד בימי הגאונים מצינו, שנשאל רב האי גאון מרבנו ניסים גאון ״…ואמר אדוננו, כי בני ארץ־ישראל תופסין ראש השנה שני ימים ואנו רואין עד עתה אין תופסין אלא יום אחד״. רב האי השיב לו: ״כך אמרנו בדין הוא שיעשו כראשונים ולא ישנו ממנהג אבותיהם״29. הראשונים מביאים דעת רבנו אפרים לעשות בארץ־ישראל יום אחד ראש השנה.
הסכים לו הרז״ה בעל המאור והוסיף: ״וכן נהגו לעשות בארץ־ישראל כל הדורות שהיו לפנינו עד עתה חדשים מקרוב באו לשם מחכמי פרובינציאה והנהיגום לעשות שני ימים טובים בראש השנה על פי הלכות הרי״ף ז״ל״.
טעמם של בעלי יום אחד הוא: כל ארץ־ישראל ראויה להיות לבית הועד, שמקדשים בו את החודש על פי הראייה, ובבית הועד הלא היו עושים יום אחד כשבאו עדים ביום שלשים. אנחנו עתה הרי ״בקיאים בקביעא דירחא״, מכיון שמקדשים על פי החשבון, ואם כן אצלנו יום השלשים דומה לבאו עדים ביום שלשים. אין כאן משום ״מנהג אבותיכם בידיכם״, שכן אף אבותינו במקום הועד היו עושים יום אחד במקרה זה של מציאות עדים ביום ראשון.
הטעם של בעלי שני ימים הוא: מכיון שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה היו אבותינו נוהגים אותו היום קודש ולמחר קודש אפילו במקום הועד, לכן יש אפילו לבני ארץ־ישראל משום ״מנהג אבותיכם בידיכם״, ועליהם לעשות תמיד שני ימים. וחומר בשני ימים אלה יותר משני ימים טובים של גלויות, שלא בתורת ספק נתקנו לכתחילה (כשבאו עדים מן המנחה ולמעלה) אלא בתורת חוק ותקנה מוחלטת ולכן נחשבים אף היום לקדושה אחת – ״יומא אריכתא״.
נמנו ורבו המחמירים על המקילים וכך קימו וקבלו עליהם כל ישראל שבארץ ישראל מימות הראשונים ואילך: שני ימים טובים של ראש השנה.
1. ראש השנה ל ב.
2. ד ב.
3.הרב סופר בהערותיו למאירי ראש השנה ל ב כתב, שמוסף לא התפללו בכלל ביום שלשים (״רכן משמע לקמן לב א״). ואיני יודע לכוון ראיתו (״וכשקידשו בית דין את השבת באושא״, בגמרא שם, אין המובן לאחר שקידשו דוקא, אלא בזמן שבית דין נמצאו באושא לצורך קידוש השנה). על תפלת המוספים בכלל, בימי הבית השני, ראה דורות־ הראשונים כרך ה פרקים לט־מג.
4. רמב״ם קידוש החודש פ״א ה״ו.
5. רמב״ם שם.
6. ראש השנה כא ב.
7. ראש השנה כב ב.
8. . יח א.
9. המעיין בסוגיית הגמרא (יט ב: ״מוטב תיקלקל ראש השנה…״) וברש״י ותוספות שם, יראה שחוזרת ונשנית שם מחלוקת זו עצמה שבין רש״י ותוס׳.
10. קידוש החודש פ״ה ה״ז.
11. ו א ד״ה ״מימות עזרא״.
12. ראש השנה יט ב ד״ה ״מימות עזרא״.
13. פרשה תבוא שאילתא קנח.
14. וראה פירוש מחודד אחר בפסוק זה, על יסוד עיבור החודש בו בזמן, להלן: עשרת ימי תשובה.
15. ראש השנה ל ב.
16. לט ב.
17. סימן תר.
18. המעיין בריטב״א שם יראה, שבאמת סוגיית הגמרא מוכיחה כדבריו. הטעם ״דלא לזלזולי ביה” אמרו בגמרא לד׳ יהודה, שסובר ששני ימים טובים של ראש השנה שתי קדושות הן.
יוצא שלר׳ יוסי(והלכה כמותו), שקדושה אחת היא (״יומא אריכתא״), לא זהו הטעם.
19. ק ב.
20. ראה בצפנת־פענח יום טוב פ״א הכ״ב וקידוש החודש פ״ג הי״ב, מהדורא תניינא דף כה; ועוד.
21. לב א.
22. ראש השנה ל ב.
23. ה ב.
24. ראה רי״ף ורץ ובעל המאור ומלחמות ומאירי ועוד.
25. ראה למעלה: יו״ט הסמוך לשבת עמוד כא.
26. פ״ד.
27. חלק ב מעמ׳ 375 ואילך.
28. ראה בארוכה בהתקופה כרכים יד־טז, דברי ימי העיבור האחרונים לח. י. בורנשטיין.
29. ראה בעל המאור ביצה פ״א ורא״ש שם. גוף התשובה בארוכה מועתק באוצר־הגאונים, לוין, לביצה. וראה אוצר־חילוף־מנהגים, לוין, סימן מא.