אישים בסיפור – רבי אלימלך מליזינסק:
רבי אלימלך וייסבלום מלִיזֶ’נְסְק היה אדמו”ר בדור השלישי לחסידות.
מתלמידיו הבולטים של המגיד ממעזריטש, הראשון בין מבססי החסידות בפולין רבתי ומחשובי הוגיה.
מחבר הספר “נועם אלימלך”, חיבור מרכזי של החסידות המוקדמת, שבו בין השאר ניסח את ענין הצדיק.
חסיד ותיק של הצדיק ר׳ אלימלך מליזינסק, בעל “נועם אלימלך”, והוא איש אמיד ונכבד, בא פעם בליל ערב יום הכפורים אל רבו הצדיק בבקשה שהצדיק יתן לו לראות כיצד הוא, הצדיק, עורך את סדר הכפרות.
“זה עשרות בשנים שאני נוסע אל רבנו, ואך פעם עוד לא נזדמן לי לראות את הכפרות של הרבי, והפעם נתעוררה בליבי תשוקה עזה לראות”.
– וכיצד – שאלו הצדיק – אתה עורך את הכפרות?
– מה הרבי מהתל בי – השיב החסיד – וכי מה יש לראות ב״כפרות” שלי?
– בכל זאת – אמר הצדיק – תגיד לי איך אתה עושה?
– אני הרי איש פשוט – אמר החסיד – ובכן אני לוקח את הסידור ואומר כמו שכתוב שם: “זה חליפתי” וכוי.
– ובכן – אמר הצדיק – אך אני עושה כך. אלא שהבדל אחד יש בכל זאת ביני ובינך: אתה ודאי מהדר אחר תרנגול לבן דוקא, ואני איני מקפיד על כך: תרנגול לבן, שחור או איזה שיהיה…
התחיל החסיד להפציר בהצדיק שבכל זאת הוא משתוקק להיות נוכח בשעת הכפרות של הרבי.
אמר לו הצדיק:
– מכיון שכן, אתן לך עצה הגונה. תסע לכפר פלוני ותיכנס לבית יהודי פלוני הגר שם, ותראה אצלו סדר יפה של כפרות.
לא סירב החסיד וציוה מיד לרתום את עגלתו ונסע לאותו כפר. משהגיע לשם שאל על מקום מגוריו של אותו יהודי, והראו לו בית בקצה הכפר. נכנס לשם כשעה לפני חצות הלילה, והנה הבית הוא בית־מזיגה וערלים יושבים בתוכו ושותים יי״ש כדרכם, והחדר מלא עשן ממקטרותיהם של הערלים.
האורח ישב לו וציפה לראות מה יהיה כאן. כשראהו בעל הבית ניגש אליו ושאלו מה חפצו. “עובר אורח אני — אמר לו החסיד — ורצוני ללון פה הלילה”.
בעל הבית התחיל לפקפק ולגמגם: בביתי אין מקום, בכפר יש בתים אחרים, יותר מרווחים, אבל האורח הפציר בו לתת לו לשבת בקרן־זוית עד עלות השחר ואז ילך לו לדרכו. סוף סוף נעתר לו בעל הבית.
משהגיע קרוב לחצות התחיל בעל הבית לשלח את הערלים מן הבית, למי בפיתויים ולמי בגערות. משיצאו כולם, פתח את החלונות, בכדי שיצא העשן ויזדכך האויר, ופנה לאשתו:
– אשה! תביאי לי את ה״קונטרס” המונח בחדר השני על גבי הארון.
הביאה לו את ה״קונטרס” והתחיל לקרא בו את כל חטאיו במשך השנה, שרשם ב״קונטרס” זה:
ביום פלוני עברתי על זמן קריאת־שמע, ביום פלוני עשיתי כך וכך וכן הלאה.
משגמר לקרא, התמרמר בבכיות ואנחות היוצאות מן הלב: אוי, רבש״ע, הלא בשנה העברה עשיתי תשובה והבטחתי להיות טוב וישר ולא לשוב עוד לכסלה, ולבסוף מה עלתה לי? אני הלא מלא עונות וחטאים ופשעים. וכך בכה ונאנח זמן רב מקירות לבו.
אחר כך פנה שוב לאשתו:
– אשה! הביאי לי עוד “קונטרס” אחד המונח במקום פלוני.
הביאה לו את ה״קונטרס” השני והתחיל לקרא בו: ביום פלוני הלכתי ליער להביא עצים והתנפלו עלי גוים ושברו את עצמותי,
ביום פלוני מתה עלי בתי, ביום פלוני קרה לי אסון זה, וכך הלך וקרא את כל הצרות והפגעים שעברו עליו במשך השנה. ושוב בכה והתמרמר: אוי, רבש״ע, הלא בפירוש בקשתי מאתך בשנה העברה שתתן לי שנת ברכה וחיים ושלום, ואני בטחתי בך והאמנתי שכך יהיה, ולבסוף מה עלתה לי?
משגמר לבכות אמר:
– הרי סוף סוף ערב יום הכפורים היום וצריכים להתרצות. נשתווה נא בינינו, רבש״ע, אתה לא חייב לי ואני לא חייב לך.
ולקח את שני ה״קונטרסים”, כרך אותם ביחד, סבב אותם על ראשו שלש פעמים, ובכל פעם אמר:
– זה חליפתי, זה תמורתי, זה כפרתי…
וזרק את ה״קונטרסים” החוצה.
החסיד התבונן היטב לכל מעשה הכפרי, נתפעל מאד ממין “כפרות” כזה, נפרד מבעל־הבית ונסע בחזרה לליזינסק. הגיע לשם בעוד לילה, ונכנס ישר לבית הצדיק. כשראהו הצדיק אמר לו:
– תספר לי מה ראית שם אצל אותו יהודי.
וסח לו החסיד את כל המאורע.
אמר הצדיק:
– זהו שאמר הכתוב: “כי־עונתי עברו ראשי… הי נגדך כל־תאותי”, אבל לעומת זה גם “ואנחתי ממך לא־נסתרה” (תהלים לח, ה-י).
