הצום
מבאר ענינים הקשורים בצום:
- מצוות הצום עשה ולא תעשה.
- ענין אכילה בערב יום הכיפורים.
- גם נשים חייבות באכילה בערב היום הכיפורים.
- פרטי הדינים במצוות אכילה בערב היום הכיפורים.
- תוספת יום טוב לגבי יום הכיפורים.
- מקור הדין לתוספת הוא מן התורה.
- מצוות התוכחה.
- עינוי – אכילה ושתיה.
- שיעור אכילה ושתיה.
- שיעור זמן האכילת פרס.
- השיעורין נאמרו לגבי מעוברת – אבל חולה אין לו שיעורין.
- בשיעור השתיה.
- שיעור ההנאה לענין חיוב אכילה.
- בירור מצוות העינוי – האם היא בכל רגע – או מצווה כללית שיהיה מעונה?
- על מי נסמוך על החולה או על הרופא לענין אכילה.
- מעשה בזמן מגפת הדבר .
- בענין חמשת העינויים.
- איסור רחיצה.
- בענין איסור סיכה.
- בענין איסור נעילת הסנדל.
מצוות הצום עשה ולא תעשה:
צום העשור נגדר בשתי מצוות של תורה – עשה ולא תעשה. העשה – מפורשת בכתוב: “תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם” (ויקרא טז כט). הלא תעשה אינה כתובה בפירוש. בא העונש (כרת) עליה בלבד: “כִּי כָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא תְעֻנֶּה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְנִכְרְתָה… (ויקרא כג כט), אלא שמכיון שלא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר, למדו בגמרא1 אזהרה לעינוי מגזירות שוות שונות (“נאמר עונש בעינוי ונאמר עונש במלאכה מה מלאכה ענש והזהיר אף עינוי ענש והזהיר”; “נאמר כאן עינוי ונאמר להלן – בעריות – עינוי, מה להלן…).
ענין אכילה בערב יום הכיפורים:
התחלת ה”צום” באה בצורה מיוחדת כבר בערב יום הכפורים. “וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ (ויקרא כג לב) – וכי בתשעה מתענין והלא בעשירי מתענין? אלא לומר לך כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו מתענה תשיעי ועשירי”2.
היחס של מצות האכילה ושתיה בתשיעי למצות העינוי בעשירי אינו מתבטא בזה בלבד, ש”מעלה עליו הכתוב כאילו מתענה”. עצם המצוה משמשת הכנה לעינוי של מחר. כך מפרש רש”י: “והכי קאמר הכינו עצמכם בתשעה לחודש לעינוי המחרת והרי הוא בעיני כעינוי היום”. ולשון הרא”ש3: “כלומר הכינו עצמכם בתשעה לחודש להתחזק באכילה ובשתיה כדי שתוכלו להתענות למחר להראות חיבתו של המקום ב”ה לישראל, כאדם שיש לו ילד שעשועים וגזר עליו להתענות יום אחד וצוה להאכילו ולהשקותו ערב יום התענית כדי שיוכל לסבול”4.
גם נשים חייבות באכילה בערב היום הכיפורים:
האופי של ההכנה לעינוי שיש באכילת ערב יום הכפורים נתן מקום להסתפק בהלכה: נשים חייבות במצות אכילה זו, או לא? לכאורה: מצות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות בה. אבל אם זוהי הכנה לצום, הרי כשם שהן חייבות להתענות כך חייבות בהכנה הקודמת לעינוי. נסתפק בדבר ר’ עקיבא איגר בתשובותיו וסיים: “וצריך עיון לעת הפנאי”.
בא לידי ספק זה על ידי מעשה שהיה באשה אחת חולנית, שהרופאים אמרו שהאכילה מזיקה לה והיא רצתה דוקא לקיים המצוה ולאכול. נוגעים עד הלב הם הדברים הפשוטים המרגשים שרעק”א השיב: “על אודות בתו החולנית שכל אוכל מזיק לה וכמה שבועות כל מחייתה מסמי תרופה, אם חייבת לאכול בערב יוהכ”פ? חלילה וחלילה לה לאכול. ולאשר כותב רום מעלתו שהיא מלומדה וגם חרדה לדבר אלהים ובקושי תשמע לו, עצתי ליקח שמש או שני שמשים להגיד לה, שבא איגרתא ממני לגזור עליה בגזירה חמורה, שלא תאכל שום דבר עודף על מה שרגילה בו בכל יום”5.
נכדו הכתב – סופר, הביא ממהרי”ל, שמפורש בדבריו, שגם אשה חייבת באכילת ערב יום הכפורים6. דנו בשאלת הנשים עוד בכמה ספרים7. הכתב – סופר דן בספק אחר: מי שהוא חולה מסוכן, שאסור לו לצום ביום הכפורים, אם חייב הוא במצות האכילה בערב יוהכ”פ? כאן יוצא הדין להיפך מדינה של האשה. אם הטעם הוא משום הכנה לעינוי הוא פטור, ואם זוהי מצוה בפני עצמה הריהו חייב. לפי זה הסיק, שאשה חולה, שאינה יכולה לצום ביוהכ”פ, ממה נפשך היא פטורה מאכילת ערב יוהכ”פ.
פרטי הדינים במצוות אכילה בערב היום הכיפורים:
כמה פרטים וספיקות עוררו האחרונים במצוה זו: אין חיוב לאכול פת דוקא, אלא יוצאים אף בשארי דברים; אפשר ששיעור האכילה הוא בככותבת, כהעינוי של מחר, ולא בכזית, כשבת ויום טוב8. הנצי”ב עמד על השאלה: למה אין מברכים על מצות אכילה זו? וכתב ליישב: אין האכילה מצוה לעצמה, אלא משמשת הכנה לעינוי של מחר, ועל הכנה אין מברכים9.
וכתבו הפוסקים, שמכל מקום יזהר לאכול מאכלים קלים10, כגון עופות ודגים11. באמת מצינו עוד בימים קדומים, שנהגו לאכול עופות ודגים ביום זה12.
בנוגע לדגים הביא בטור מעשה מהמדרש: “מעשה בשוטר העיר שאמר לעבדו קנה לי דגים ולא מצא אלא דג אחד ונתן בו זהוב והיה שם יהודי חייט והוסיף עליו עד שהעלוהו לחמשה ונשאר לחייט, בא העבד אל אדוניו וסיפר לו כל המאורע. שלח השוטר אחר החייט ואמר לו: מה מלאכתך? אמר לו: חייט. אמר לו: למה קנית דג שוה זהוב בה’ זהובים ולא עוד אלא שלקחתו מיד עבדי? השיב לו: והיאך לא אקננו אפילו בעשרה כדי לאוכלו ביום כזה שציונו הקדוש ברוך הוא לאכול ולשתות ושאנו בטוחים שהקב”ה יכפר לנו עוונותינו. אמר לו: אם כן יפה עשית ופטרו והלך לשלום”.
השל”ה, הביאו במגן – אברהם, דן אם מצות אכילה ישנה גם בלילה השייך לערב יום הכפורים13.
תוספת יום טוב לגבי יום הכיפורים:
הזמן השני למצות הצום מתחיל בתוספת יום הכפורים. אין לזמן זה שיעור קצוב, אבל קודם בין השמשות צריך להוסיף מחול על הקודש, אם מעט או הרבה, בתוך הגבול של “פלג המנחה” ומעלה14.
חידוש מפתיע אנו מוצאים לרזו”ו באסקוויץ (אחד מגדולי הדור בימי הנודע – ביהודה), בספרו סדר – משנה על שביתת עשור: שיעור קצוב לתוספת יוהכ”פ.
בראשונה הגביל את השיעור בזמן קצר: בכדי אכילה ככותבת. שיעור שניתן להיאמר. שאם מוסיפים זמן שהוא פחות מכדי שיעור מניעת עינוי, איזו תוספת היא זו?
אחר כך הוא נותן שיעור אחר, שהוא חושבו ל”עיקר”. והשיעור גדול במאד: “כדי שיתחיל העיכול אחר האכילה שאכל קודם יוהכ”פ, כדי שיהיה העינוי קצת מתחיל מבעוד יום”.
והדבר מפליא בין בחידושו ובין בטעמו. בחידושו, שכן לא ראינו מעולם מי שידקדק ויזהר לאכול סעודה המפסקת קודם שיעור עיכול (שהוא כדי שלא יהיה רעב מאותה אכילה)15.
אף טעמו אינו מובן. לא תהא התוספת חמורה מיום הכפורים עצמו. כלום מי שאכל סמוך לחשיכה וברגע כניסת ליל יום הכפורים עוד לא התחיל להתעכל המאכל, עבר על מצות עינוי?
“מה מלאכה שב ואל תעשה, אף עינוי נפש שב ואל תעשה” – כך שנינו בברייתא16.
מה שנהנה ממילא מן המזון שבמעיו ואינו אוכל עכשיו ביוהכ”פ, ב”קום ועשה”, אין בכך כלום17. ואף בתוספת כך. מספיק שיוסיף זמן קצר שלא יאכל בו ב”קום ועשה” בלבד.
מקור הדין לתוספת הוא מן התורה:
ותוספת זו מן התורה היא18. בסוגיות הגמרא19 באו לימודים שונים על כך: “וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ – יכול יתחיל ויתענה בתשעה? תלמוד לומר בָּעֶרֶב. אי בערב, יכול משתחשך? תלמוד לומר בְּתִשְׁעָה. הא כיצד? מתחיל ומתענה מבעוד יום, מכאן שמוסיפין מחול על הקודש. אין לי אלא בכניסתו, ביציאתו מניין? תלמוד לומר מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב” (“לילה הוא ועד בכלל”, רש”י); “בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת” (האמור בשביעית, לר’ עקיבא) מלמד על חריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית וקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית, ומכאן אתה למד לשבתות ומועדים; ועוד.
מחלוקת הראשונים היא בתוספת שבת ויום טוב אם היא מן התורה וכן בתוספת מלאכה אף ביום הכפורים. אבל בתוספת העינוי של יום הכפורים לא נחלקו: לדברי הכל היא מן התורה, אלא שאין בה לא כרת ולא לאו, כי אם מצות עשה.
וחקירה יסודית בעיקר הגדרתה של תוספת זו: המצוה היא שהאדם צריך להוסיף, או שהתורה היא שהוסיפה? חייב האדם לקבל עליו התוספת ואם לא קיבל ביטל המצוה, אבל קדושת התוספת לא חלה עליו ממילא בעל כרחו, או שמאליה חלה קדושה זו, אף בלא קבלת האדם? הרב בעל התניא20 מחלק: “סמוך לחשיכה ממש, אף שלא קבלו הרי מקובל ועומד הוא מהר סיני” ולכן “בין השמשות הוא בכלל התוספת בעל כרחו אף אם הוא יום”, אבל למעלה משיעור זה תלוי בקבלת האדם מדעתו21.
מצוות התוכחה :
בקשר עם תוספת יום הכפורים באו בפוסקים כמה פרטי דינים במצות התוכחה (“הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ”). היסוד לכך שימש הדין האמור בביצה22, שהנשים “דאכלי ושתי עד שחשיכה לא אמרינן להו ולא מידי” מטעם “מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין”. בשולחן – ערוך ומפרשיו22* באו כמה חילוקים בדבר (דוקא אם ידוע שלא יקבלו התוכחה, ואף זה דוקא בדבר שאין איסורו מפורש בתורה, ועוד).
עינוי – אכילה ושתיה :
עיקרו של הצום הוא העינוי מאכילה ושתיה. “הרי הוא אומר וְהַאֲבַדְתִּי אֶת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא, עינוי שהוא אבידת הנפש ואיזה זה אכילה ושתיה”23. ושוב: “נאמר כאן עינוי ונאמר להלן עינוי (“וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ”), מה להלן עינוי רעבון אף כאן עינוי רעבון”24.
שיעור אכילה ושתיה:
שיעור האכילה והשתיה ביום הכפורים שונים הם משאר אכילות אסורות. כל השיעורים הם לעונש בלבד. איסור מן התורה יש אפילו בכל שהוא. אבל יש נפקא מינה רבתי למעשה בשיעורים לענין חולה שצריך לאכול, שמאכילים אותו פחות פחות מכשיעור (אם אכילה כזאת מספיקה לו), להקל מעליו איסור כרת ומלקות.
שיעור הצירוף של האכילות הוא: כדי אכילת פרס (לרש”י כאכילת ד’ ביצים, לרמב”ם – ג’ ביצים).
שיעור זמן האכילת פרס:
האחרונים טרחו הרבה להעמיד הזמן של אכילת פרס על שיעור מדוייק. בשו”ת חתם – סופר25 הוכיח בחשבון לפי הסוגיות שהוא שיעור של תשעה רגעים (“מינוטין”). בשו”ת תורת – חסד26 האריך לדחות את ראיות החתם – סופר והסיק, שהשיעור אינו שוה בכל מיני אוכלים.
בספר גלות – עליות על מקוואות להרד”ב מוויעטקא27 כתב: “קבלתי בשם דודי זקני רבינו הגאון החסיד מלאדי (בעל התניא) נ”ע, שזה שיעור שמונה מינוטין מששים לשעה, ששיער הוא ז”ל שיעור אכילת ביצה באדם בינוני שני מינוטין”. קרוב אפוא לדעת החתם – סופר28.
השיעורין נאמרו לגבי מעוברת – אבל חולה אין לו שיעורין:
דבר חידוש העלה הנצי”ב29: להרי”ף והרמב”ם והבה”ג כל דין זה של מאכילין פחות מכשיעור לא נאמר כלל בחולה, אלא במעוברת30.
חולה הצריך לאכול אין מדקדקין כלל בשיעורים. הטעם: במעוברת המדובר הוא כשחשש הסכנה הוא להעובר בלבד, שעדיין אינו בכלל אדם, מה שאין כן בחולה31. וסח לי הרב רי”ל דון – יחיא ז”ל, שרבי חיים סולובייצ’יק ז”ל סיפר לו, שכשנתקבל לרב בבריסק הורה לחולים ביום הכפורים, שיש בהם סכנה, לבלי להמתין בכדי אכילת פרס ולאכול כל צרכם.
חברו עליו חכמי בריסק ושאלוהו: הא כיצד? הרי זה נגד השלחן – ערוך וכל הפוסקים.
אולם ר’ חיים הראה להם את טעמו והם הודו לו (אמנם למעשה נוהגים הרבנים ומורי הוראות בישראל כבשלחן – ערוך). הוא היה רגיל במקרים כאלה לומר: “כלום אני מקיל באיסורים? אדרבה, אני מחמיר בפיקוח נפש”.
בנו הגרי”ז ז”ל (רבה של בריסק, ואח”כ בירושלים), מסר לכותב הטורים את נימוקו היסודי של רבי חיים. “חולה שיש בו סכנה עושין לו כל צרכיו בשבת”32. ובהרב המגיד: “אפילו שאין במניעת דבר שעושין לו סכנה”33. ואם כן: חולה שיש בו סכנה וצריך לאכול, הרי האכילה היא מצרכיו. כל מה שאוכל (עד המדה הדרושה לו) מועיל לו, ואיך ניתן לו פחות מכשיעור, בשעה שגם היותר מכשיעור נצרך לו? הכלל: כל מה שיש בו כדי למעט הסכנה הוא מכלל צרכיו, שיום הכפורים וכל האיסורים נדחים מפניו. ולכן לא מצינו בגמרא להאכיל פחות מכשיעור אלא במעוברת.
המעוברת עדיין איננה חולה כלל ואין בה סכנה כלל, אלא שאם לא תאכל תוכל לבוא לידי סכנה, ומכיון שדי לה בפחות מכשיעור, למה נאכילה יותר והיא איננה חולה? מה שאין כן חולה שכבר הוא מסוכן בעצם, והאכילה מועילה לו. לדעתו, אף השו”ע מודה לכך. הלשון מדוקדק בשו”ע: “חולה שצריך לאכול… אם לא יאכילו אותו אפשר שיכבד עליו החולי ויסתכן”. הרי שאין המדובר אלא בחולה שאין בו סכנה, אלא שאם לא יאכל אפשר שיסתכן. חולה כזה דומה למעוברת, ואינו ענין לחולה שיש בו סכנה. ביחוד היה מקפיד ר’ חיים על חולי הריאות. האכילה היא עצם רפואתם והיה מזהירם בכל תוקף שיאכלו כל צרכם, כמו בכל השנה, בלי שום שינוי.
בשיעור השתיה :
בשיעור הצירוף של שתיות נחלקו הרמב”ם והראב”ד: להרמב”ם אם יש מתחילת שתיה ראשונה עד סוף שתיה אחרונה כדי שתיית רביעית מצטרפין; להראב”ד – בכדי אכילת פרס, כמו בצירוף אכילות. שתי הדעות הובאו בשלחן – ערוך34.
שיעור ההנאה לענין חיוב אכילה:
הנאת האכילה של יום הכפורים שונה היא, לדעת שני אחרונים שנתכוונו לדבר אחד, מהנאת האכילה של שאר האיסורים. בכל מקום ההלכה היא כר’ יוחנן, שסובר בחולין35: “הנאת גרונו” (בניגוד לריש לקיש, שסובר “הנאת מעיו”). אולם ביום הכפורים, מחדשים החתם – סופר והמנחת – חינוך, לדברי הכל צריכים הנאת מעיו. הטעם: ביום הכפורים לא כתוב “לא תאכלו”, אלא “תְּעַנּוּ”, ותלוי ב”מיתבא דעתיה”. האחרונים הרבו להשיג על חידוש זה ממקומות שונים36.
בירור מצוות העינוי – האם היא בכל רגע – או מצווה כללית שיהיה מעונה?
וספק עיקרי ביסודו של הצום: הרי זו מצוה כללית על כל יום הכפורים, מערב עד ערב, שביום זה יהיה מעונה, או שבכל רגע ורגע יש מצות העינוי? ואין זו חקירה מופשטת, אלא מעשית ממש. הרי שעבר ואכל ביום הכפורים אם חייב שוב להתענות באותו יום, או כיון שכבר איננו מעונה ביום זה אין עליו שום מצוה? או: חולה מסוכן, שהוצרך לאכול ככותבת בבת אחת, אם אחר כך צריך הוא לדקדק ולאכול פחות מכשיעור (ואם הבריא יאסר שוב בכלל לאכול), או שכבר אין הבדל אם יאכל או לא יאכל? עמד על חקירה זו הר”י עטלינגר ז”ל37, והאריך לפלפל מכמה מקומות. האחרונים הסכימו שמצות עינוי יש בכל רגע ורגע38.
על מי נסמוך על החולה או על הרופא לענין אכילה:
שני “סימנים”39 הוקדשו בשלחן – ערוך לדיני מעוברת ומניקה ויולדת וחולה ביום הכפורים. אימתי הם צריכים לאכול ואימתי סומכים על הרופא. היסוד הוא: על החולה עצמו סומכים תמיד אפילו אם מאה רופאים מכחישים אותו ואומרים שאינו צריך לאכול. ואם הרופא אומר שצריך לאכול, סומכים עליו אפילו כשהחולה אומר שאינו צריך. “אם הרופא הוא אשה או גוי הרי הוא ככשר שבישראל לענין זה בין להקל בין להחמיר ונאמן להכחיש רופא הכשר שבישראל” (לשון הרב ב”שלחנו”, ע”פ הרא”ש). כמה פרטי דינים ישנם במקרה שיש חילוקי דעות בין הרופאים.
מעשה בזמן מגפת הדבר :
האחרונים דנו על זמן מגיפת דבר (“חולירע”) רח”ל, כשהרופאים אומרים שהתענית תזיק לבריאים, אם מותרים לאכול. החתם – סופר40 התיר. על אבי המוסריים, רבי ישראל מסלאנט ז”ל, מספרים שהוא בעצמו עלה על הבימה ודרש, שהקהל לא יתענה. יש מוסיפים, שהוא בעצמו, בשביל לעודד את הקהל, טעם בפניהם בעצם היום. אולם בשו”ת ראשית – בכורים לרבי בצלאל הכהן ז”ל, מווילנא כתב: “הן עלינו להודיע הדבר הגדול הזה לדורות עולם אשר בתלתא הוי חזקה מאלפים ורבבות אנשים ונשים ת”ל התענו כולם בצום כיפור דשנת תקצ”ט ותר”ט ותרכ”ז בכל מדינתנו אז ולא קרה להם כל רע חלילה ונודע זאת במעט בכל העולם אז”.
בענין חמשת העינויים:
חמשה עינויים (מלבד איסור מלאכה שאינו בכלל עינוי) אסורים ביום הכפורים: אכילה ושתיה (נחשבות לאחת), רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המטה. הירושלמי41 חושב ששה עינויים (אכילה ושתיה נחשבות לשתים). בבבלי42 למדו שאר העינויים (מלבד אכילה ושתיה) מ”שבתון – שבות”. מחלוקת הראשונים היא אם שאר העינויים הם של תורה, אלא שאין חייבים עליהם כרת ולא מלקות, או שכל עיקרם אינם אלא מדרבנן “ושבתון” הוא אסמכתא43.
איסור רחיצה:
רחיצה אינה אסורה אלא של תענוג. כמה פרטים של רחיצה, שאינה של תענוג, באו בגמרא ובפוסקים: כשמלוכלך בטיט, נטילת שחרית, לתפילה, ההולך בדרך, כלה ועוד44.
בענין איסור סיכה:
סיכה אסורה בין של תענוג ובין שאינה של תענוג (להעביר זוהמא וכיוצא), מלבד סיכה של רפואה שהיא מותרת.
בענין איסור נעילת הסנדל:
נעילת הסנדל אסורה, בין ברגל אחת בין בשתי רגלים. האיסור דוקא במנעלים וסנדלים של עור, או שמחופים בעור. של כל שאר המינים מותר. ברמב”ם כתב הטעם: “שהרי קושי הארץ מגיע לרגליו ומרגיש שהוא יחף”. הוסיף בשלחן – ערוך הרב: “ועוד שלא אסרו אלא מנעל וכל שאינו של עור אינו נקרא מנעל”.
במנחת – חינוך (מצוה שיג) לאחר שהביא שיטת הראשונים איזה מין מנעל אסור ביום הכפורים (האמור למעלה הוא לפי מסקנת הפוסקים להלכה), חידש דין: “אם נועל מנעל האסור ביום הכפורים, כגון של עור, חוץ ממה שעובר על איסור דנעילת הסנדל, אם יצא בו ברשות הרבים חייב חטאת, דלאו מלבוש הוא אלא משאוי”.
ראייתו: רש”י בעירובין כתב, שאפילו להסובר שבת לאו זמן תפילין, אם לובש יותר מזוג אחד, האיסור של “בל תוסיף” עושה אותו למשאוי. באמת אין הנידון דומה לראיה. תפילין עצמם אינם מלבוש, אלא שהמצוה היא שעושה אותם למלבוש, ולכן כשיש איסור הם נשארים על מצבם הטבעי: משאוי. מה שאין כן מנעל, שמצד עצמו הוא מלבוש45.
במקום טיט או אדם מצונן וחלש וכיוצא, מותר לנעול. המקור במשנה46: “והחיה תנעול את הסנדל, דברי ר’ אליעזר, וחכמים אוסרים”, ופסקו הרי”ף והרמב”ם כר’ אליעזר, מפני שבגמרא פירשו טעמו “משום צינה”47.
פירוש חדש ל”חיה” כתב האור – שמח48: אין חיה זו היולדת, אלא המילדת, כמו במשנה אחרת49: “ופשטה חיה את ידה”. הכוונה: המילדת מותרת תמיד בנעילת הסנדל, “מפני הצינה”, שמא תצטרך לילך לאשה יולדת ולא תוכל לילך מחמת שתצטנן. ולכן לא אמרו כאן בגמרא זמן של שלשים יום, כמו שפירשו בכלה50.
1 יומא פא א.
2 ברכות ה ב.
3 יומא פ”ח כב.
4 ראה בשבלי – הלקט, שני טעמים אחרים לאכילת ערב יוהכ”פ.
5 שו”ת רעק”א סימן טז.
6 שו”ת כתב – סופר או”ח סימן קיב.
7 ראה חידושי הרש”ש לסוכה כח ב; מנחת – חינוך מצוה שיג; שדי – חמד מערכת יוהכ”פ סימן א; ועוד.
8 מנחת – חינוך שם.
9 העמק שאלה שאילתא קסז.
10 כל – בו סימן סח; שו”ע תרד ד.
11 לבוש תרד.
12 ראה כתובות ה א; תוספות חולין פג א.
13 וראה בביאור הגר”א ס”ק ו, שהביא ראיה מ”גמרא ערוכה” בכתובות ה א, וברש”י שם, שאין המצוה אלא ביום.
14 ראה: תוספות ברכות כז א ד”ה “ורב”; טור ורמ”א רסא ב; שו”ע תרח א; שו”ע הרב שם.
15 ראה שו”ע סימן קפד.
16 יומא עד ב.
17 וראה ביצה ל א.
18 ביצה ל א: “תוספת יוהכ”פ דאורייתא היא”.
19 ראש השנה ט א; יומא פא ב.
20 בקונטרס – אחרון לסימן רסא.
21 בשו”ת חלקת – יואב או”ח סימן ל הוכיח מהריטב”א כאופן הא’: האדם הוא שצריך לקבל התוספת. בבירור – הלכה למסכת ביצה (הוצאת מכון הרי פישל) הוכיח הרב שרגא פייבל פרנק אף הוא מהריטב”א והביא שכן כתב מפורש בתוספות – שבת, אלא שמצדד לומר, שהתוספות והשיטה – מקובצת סוברים, שהתוספת חלה ממילא. ושניהם לא הזכירו את דברי הרב בעל התניא, שמחלק בין זמני התוספת.
22 ל א.
22* או”ח סימן תרח.
23 יומא עד ב.
24 שם.
25 ח”ו סימן טז.
26 סימן לב.
27 פרק י משנה ז.
28 וראה עוד שיעורים אחרים לאכילת פרס: במרחשת ח”א סימן יד; בערוך – השלחן או”ח סימן רב סעיף ה; בספר מאה – שערים שפרסם הרח”א ביחובסקי ז”ל, עמוד 38, מכתב האדמו”ר הצמח – צדק; בשעורי – תורה להרא”ח נאה עמודים עה – עז; ועוד. וראה אנציקלופדיה – תלמודית ערך אכילת פרס.
29 העמק – שאלה שאילתא קסז.
30 ראה כריתות יג א.
31 ראה שם בארוכה וראה אנציקלופדיה – תלמודית כרך א ערך אדם.
32 רמב”ם שבת פ”ב ה”א.
33 שם הי”ד.
34 סימן תריב. וראה בארוכה בביאור שיטת הרמב”ם בשארית – יהודה להרי”ל מיאנוביטש ז”ל סוף אורח חיים; בגלות – עליות סוף מקוואות; בסדר – משנה על שביתת עשור, עמודים 90 – 97; ועוד.
35 קג ב.
36 וראה למעלה עמוד פח.
37 בשו”ת בני – ציון ח”א סימן לד. וראה עוד בספרו ערוך – לנר כריתות יח ב.
38 ראה שואל – ומשיב מהדורא רביעאה ח”א סימן כ; שו”ת שערי – דעה ח”ב סימן רנב; שו”ת מהרש”ם ח”א סימן קכג; ועוד. המהרש”ם הביא שהדבר מפורש בחידושי הרשב”א קידושין כא.
39 תריז ותריח.
40 ח”ו סימן כג.
41 יומא פ”ח ה”א.
42 עד א.
43 רשימה מפורטת של הראשונים משני הצדדים ראה בשער – הציון של המשנה – ברורה סימן תריא.
44 ראה בשו”ע ומפרשיו סימן תריג.
45 וראה בחדוותא – דשמעתא, להרי”א קמילהאר ז”ל, ח”ב סימן מג, שהביא את דין המנחת – חינוך עם ראיתו, ואף הוא לא עמד על החילוק שבדבר.
46 עד ב.
47 וראה בסדר – משנה עמ’ 381 מקור אחר לאיסטניס ומצוין מירושלמי יומא פ”ח ה”א.
48 שביתת עשור פ”ג ה”ח.
49 חולין עא א.
50 וראה ברש”י סוטה יא ב: “אי נימא חיות ממש. מילדות”. וראה בארוכה בערוך – השלם ערך חייתא, שחיה לפעמים הוראתה יולדת ולפעמים – מילדת.