ראש השנה – כתחילת השנה – בהלכה

---

ראש השנה – כראש השנה לחמישה נושאים בהלכה :

1. לשנים.
2. לשטרות.
3. ליצירת העולם.
4. לדין.
5. לשמיטין וליובלות.
6. ראש השנה לנטיעה והירקות.
7. לנדרים

---

ראש השנה בתורת שם־דבר אין לו בהלכה קשרים הדוקים עם ראש השנה בהוראתן הפשוטה של המלים.

השם הונח על החג: ״יום טוב של ראש השנה״ אבל עצמותו של החג לא נקבעה מבחינה ההלכתית דוקא משום שהוא תחילתה של השנה.

התאריך של החג בתורה הוא ״בחדש השביעי באחד לחדש״(ויקרא כג כד). ״החדש הזה (ניסן) הוא לכם ראש חדשים״ (שמות יב ב).

אף בתחילת הבית השני, כשעזרא ונחמיה אמרו לעם ״לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים – כי קדוש היום לאדינינו” (נחמיה ח, י), היה זה ״ביום אחד לחדש השביעי״(שם שם, ב).

ולא עוד אלא שר׳ יהושע סובר, שבניסן נברא העולם¹. אף בתפילות הנשגבות של מלכויות, זכרונות ושופרות, אם כי ברוחן מתאימות הן לנקודה מסויימת גלגל השנתי, לא הוזכר בהן בפירוש דבר על ראשית השנה (מלבד הפיסקא ״זה היום תחילת מעשיך״). שמו של החג בתפלות, בקידוש היום ובהפטרה: ״יום הזכרון״. אף בשעת קיום המצוה היסודית של היום, תקיעת שופר, ההרגשה בלב ומצב הרוח הם אמנם של רגע נאדרי בקודש החוצץ את הזמן הרגיל ועומד ממעל לו, אבל אין אנו מזכירים בפירוש דבר שיש לו יחס וקשר לראשית
השנה; ואף על פי כן אחד בתשרי הוא ־ ראש השנה. במדרשי התנאים, במשנה ובתלמוד, זה שמו וזה זכרו של החג.

לחמשה דברים אחד בתשרי הוא ראש השנה ־ לשנים ולשמיטין וליובלות ולנטיעה ולירקות².

---

ראש השנה לשנים:

מה משמע לשנים? שלשה פירושים באו בגמרא³ על כך. הראשון ־ ואותו תפסו רוב מפרשי המשניות – הוא: לשטרות. כלומר: למלכי אומות העולם מונים בשטרות מתשרי.

עמד המלך באלול, כיון שהגיע תשרי מונים לו שנה שניה למלכותו. סמכוהו לפסוקים: ״דברי נחמיה בן חכליה ויהי בחדש כסליו שנת עשרים״⁴; ״ויהי בחדש ניסן שנת עשרים לארתחשסתא המלך״⁵. מכיון
שבכסלו היתה שנת עשרים ובניסן שלאחריו עדיין היא שנת עשרים, הרי שראש השנה של המלך איננו ניסן. ומאחר שלאו ניסן, העמידוהו על תשרי, שהוא ראש השנה לכמה דברים אחרים⁶. נקודת ההלכה שבדבר ־ שרותם ופסלותם של שטרות. ״שטרי חוב המוקדמין פסולים והמאוחרין כשרים״, שבמוקדמין יוכל המלוה לטרוף מנכסים משועבדים שלא כדין, היינו מהלקוחות שקנו קרקעות מן הלוה קודם ההלואה, מה שאין כן במאוחרים, שהלקוחות עוד מרויחים בזה.

ומכיון שבשטרות היו נוהגים לכתוב כך וכך שנים למלך פלוני, הרי שיש נפקא־מינה בדבר מתי תחילת מנין שנות מלכותו. ולמה תיקנו בכלל זמן קבוע להתחלת המנין ולא מנו לכל מלך ומלך מיום שעמד בו? נחלקו הראשונים.

מהם שאומרים, שאלמלא תיקנו ראש השנה קבוע היו מתהוים בלבולים על ידי טעויות ושכחה מתי עמד המלך (רש״י ותוספות, ריש המסכת. ואף הם נחלקו במהותן של הטעויות, ראה בדבריהם). ומהם הסוברים, שלכך לא היינו חוששים,

אלא שאם נחשוב הזמן מיום שעמד, נמצא שאם יעמוד בניסן ימנו לו מניסן ויבואו לטעות, שלכל המלכים של אומות העולם מונים מניסן, כדרך שמונים למלכי ישראל (הר״ן).

---

לשטרות :

אחד בתשרי בתורת ראש השנה לשטרות יש לו ערך אף בנוגע לחשבון אחר.ראינו כאן, במשנת ראש השנה, שבשטרות היו כותבים למנין כל מלך ומלך, אם למלכי ישראל (בזמן הבית), או למלכי אומות העולם (לאחר החורבן). מצינו המנין למלכי האומות אף במקום אחר – בגיטי נשים⁷. אבל אף למנין אחר היו מניו ״לשטרות״ כותבים ומונים ־ המנין הידוע בשם ״לשטרות״. מנין זה לא היה מתחלף עם מותו והקמתו של כל מלך, אלא היה קבוע ועומד. חשבון זה נהג בעיקר בבבל.

לחשבון זה נתכוון רב נחמן: ״בגולה אין מונין אלא למלכי יונים בלבד״⁸. וכך שנינו בברייתא של סדר עולם⁹: ״ובגולה כותבין בשטרות למנין יון מקדוניא אלפא״ (אלף שנה מיציאת מצרים).

התחלת החשבון לפי הסדר־עולם, הוא משנה הראשונה למיתת אלכסנדר מוקדון, השנה השביעית למפלת דריוש, והיא שנת ג״א ת״ן לבריאת העולם (ויש אומרים: תמ״ט. ואין המחלוקת אלא בשם בלבד, היינו אם נקראת שנה זו ת״ן לבריאה או תמ״ט. הדבר תלוי מאימתי מתחילים למנות הבריאה, משנת תוהו או שנת אדם. וראה סדר־העיבור לר״א הנשיא, מאמר ג׳ שער ח׳). בכל תקופת הגאונים נהגו בחשבון זה וכן סדר השנים שבאגרת רב שרירא גאון הוא לפי אותו חשבון (״למלכות זה דרגילנא ביה״). יהודי תימן נוהגים עד היום בחשבון השטרות¹⁰. וחשבון זה של השטרות, ראש השנה שלו אף הוא אחד בתשרי. הוא שאמרו: ״ואנן השתא מתשרי מנינן״¹¹.

---

ליצירה:

למלכים, ל״שטרות ־ וליצירה”. אף בחשבון שלישי זה, שאנו רגילים בו, ראש השנה הוא אחד בתשרי. החשבון בכלל לבריאת העולם מבואר במסכת עבודה זרה¹², אבל לא נהגו בזמן התלמוד למנות לפי חשבון זה. בסוף תקופת הגאונים אנו מוצאים, שראש חכמי קירואן, רבנו נסים, כותב בשם רבו ״מתו ורבנו חושיאל״, בפירוש הסוגיא הראשונה של ראש השנה: ״…שזמני השטרות באותו הזמן(של התלמוד) לא היו כמו שאנחנו כותבים עתה ליצירת עולם…״¹³.

הר״ן באותה סוגיא כתב בטעם שהרי״ף השמיט מה שאמרו בגמרא ״כאן למלכי ישראל, כאן למלכי אומות העולם״: ״משום דאנן השתא לא מנינן למלכים אלא לבריאת עולם ומתשרי מנינן״. וכאן, משבאנו למנין היצירה, אנו מגיעים לפירוש השני, שאמרו בגמרא על ״ראש השנה לשנים״ שבמשנה. והדבר נוגע לא בלבד לחשבון הדורות ומנין שבשטרות.

---

ראש השנה לתקופה:

“לתקופה, ור׳ אליעזר היא״ ־ זהו הפירוש השני שבגמרא. “לתקופת חמה ולבנה, לומר שמונין לברייתן והילוכן של תקופת החמה ומולדות הלבנה מתשרי״ (רש׳׳י). תקופת החמה נוגעת להלכות גדולות ביסודות הקביעות והעברונות. ׳׳שמור את חדש האביב, שמור אביב של תקופה שיהא בחודש ניסן״¹⁴, היינו, ש״ניסן של חמה׳׳, תקופת ניסן, יהיה בזמן חידושה של הלבנה, שהוא בתוך י״ד יום למולד הלבנה (שמאז ואילך היא ״ישנה״).

אם נופלת התקופה באיחור יום אחד, מעברים אחד מחדשי השנה; אם נופלת באיחור של שני ימים או יותר, מעברים את השנה. וכן בסוכות: ״וחג האסיף תקופת השנה׳׳, ש״זמן האסיף שבחג, דהיינו חולו של חג שיכול לאסוף בו דבר האבר, השמר שיהא בתקופת שנה הנכנסת ולא בתוך תקופת תמוז שהיא משנה שעברה״¹⁵.

כל שכן שמולדות הלבנה הם מיסודות העיבור. על המולדות בנויים כל חשבונות הלוח שלנו וחשבונות אלה אנו מתחילים מאחד בתשרי הראשון, של בריאת העולם. בזמן שפסקו לקדש על פי הראייה ונקבע החשבון שלנו, לא התחילו לחשוב ממקום שפסקו אלא חזרו למולד הראשון – מולד בהר׳׳ד ־ ועשאוהו נקודת מוצא לכל השנים כולן. מולד זה, בהר׳׳ד, נקרא ׳׳מולד תוהו״, מפני שקדם בשנה ״למולד אדם״, הוא מולד הבריאה. בכ״ה באלול נברא העולם, ובאחד בתשרי נברא אדם הראשון.המולד היה אז ו, י״ד. כלומר: ביום ו׳ וי״ד שעות.

הואיל ויום אחד בשנה חשוב שנה, כל שכן ה׳ ימים שמן כ״ה באלול ועד תשרי, לכן מתחילים לחשוב ממולד תשרי של לפני הבריאה, ״תוהו״. מהלך הלבנה בחודש – כ״ט (ימים) י׳׳ב (שעות) ותשצ״ג (חלקים, מחלקי תתר״ף בשעה).

מכיון שכ״ח ימים הם ד׳ שבועות שלמים, הרי שמולד חודש מתרחק מחבירו: א׳ י״ב תשצ״ג. לפי זה מולד שנה מתרחק מחברתה: ד׳ ח׳ תתע״ו. יוצא, שאילו היתה הלבנה משמשת בשנת ״תוהו״ היה מולדה: ב׳ ה׳ ד״ה וממולד זה אנו יוצאים וממשיכים את כל המולדות של כל הזמנים, לפי חשבון של יתרון א׳ י׳׳ב תשצ״ג לכל חודש. ועל פי המולדות אנו קובעים, לפי הכללים המיוחדים שנמסרו לכך, את ימיה וחדשיה של השנה כולה, מאחד בתשרי עד אחד בתשרי. אמנם לא כולם מונים מבהר״ד; יש המונים ממולד אדם: וי״ד.

---

שנות העולם :

לשיטתם, העולם ״צעיר״ בחשבון בשנה אחת. השנה, למשל, אינה תשע״ג אלא תשע״ב¹⁶. ״דע כי במנהגי הראשונים שתי חשבונות מבריאת עולם… כי יש מי שחושב מתשרי שמולדו וי״ד וזה הוא החשבון הנכון יותר אעפ״י שלא פשט מנהגו, כי הוא מתחיל ממציאת העולם, ויש מי שחושב מתשרי שמולדו בהר״ד וחושב את שלא נמצא כנמצא וזה מוסיף על הראשון בחשבונו שנה אחת, וזהו שפשט עכשיו בכל המקומות הידועין לנו״¹⁷. אבל לדברי הכל תשרי הוא החודש, שממולדו הראשון מתחילים למנות ועל פיו קובעים את הלוח היהודי. אין בין בהר״ד לוי״ד אלא הבדל במספר השנים, אבל אין שום שינוי ביניהם בגוף הקביעות.

---

זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון:

אחד בתשרי כראש השנה לבריאת העולם בא לידי ביטוי בפיסקא אחת שבתפילת היום¹⁸. ״כמאן מצלינן האידנא זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון, כמאן כר׳ אליעזר״¹⁹. לפי התוספות אין המסקנא כך, אלא ש״זה היום תחלת מעשיך׳ מורה על תחלת מעשה הדין, ״שהעולם נידון בו להתקיים או לא״. אבל הריטב״א²⁰ דחה הדברים בחריפות (״עיולי פילא בקופא דמחטא הוא״) והסיק: ״מאי דמצלינן האידנא והוו מצלי אמוראי זה היום, כר׳ אליעזר היא לדברי הכל״. אף בירושלמי מבואר כך: ״מאן סבר בראש השנה נברא העולם רב, דתני בתקיעתא דבי רב זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון ובר, הוי בראש השנה נברא העולם״²¹.

---

ראש השנה לשמיטין וליובלות:

עד כאן ראש השנה לשנים. כאמור במשנה, אחד בתשרי הוא ראש השנה אף לשמיטין וליובלות. ״משנכנס תשרי אסור לחרוש ולזרוע מן התורה״(רש״י). הלימוד מן התורה: דכתיב (ייקרא כה ד) “ובשנה השביעת שבת שבתון יהיה לארץ”, וגמר שנה שנה מתשרי דכתיב (דברים יא יב) מרשית השנה״⁴⁰.

ביובלות, מלבד האיסור של עבודת קרקע, אחד בתשרי הוא ראש השנה אף לשתי המצוות האחרות הנוהגות בהם: שילוח עבדים לחירות והחזרת השדות שנמכרו. אלא שקביעת ראש השנה של יובלות באחד בתשרי שנויה במחלוקת של תנאים. ר׳ ישמעאל בנו של ר^, יוחנן בן ברוקה סובר שכן הוא, והלכה כמותו⁴¹: “וקדשתם את שנת החמשים שנה” (ויקרא כה י), מה תלמוד לומר (״מכיון שאמר (שם שם ח) שבע שבתית שנים וגר יודע אני שהיא שנת החמשים״, רש״י)?

לפי שנאמר (שם שם ט) ביום הכפורים, יכול לא תהא מתקדשת אלא מיום הכפורים ואילך, תלמוד לומר וקדשתם את שנת החמשים שנה, מלמד שמתקדשת והולכת מתחילתה. מכאן אמר ר ישמעאל בנו של ר׳ יוחנן בן ברוקה: מראש השנה ועד יום הכפורים לא היו עבדים נפטרים לבתיהם ולא משתעבדים לאדוניהם, אלא אוכלין ושותין ושמחין ועטרותיהן בראשיהן, כיון שהגיע יום הכפורים תקעו בית דין בשופר ופטרו עבדים לבתיהם ושדות חוזרות לבעליהן״ (שם).

חכמים חולקים וסוברים, שראש השנה ליובל הוא ביום הכפורים. לכאורה אף לר׳ ישמעאל לא מצינו שהיובל חל מראש השנה אלא לשילוח עבדים בלבד, שהם בינתים לא משתעבדים לאדוניהם, אבל החזרת שדות לבעליהם הוא משתקעו בית דין בשופר ביום הכפורים.

אבל בטורי־אבן הוכיח, שאף בשדות מראש השנה ועד יום הכפורים אין הלוקח משתמש בהם ולא המוכר וכשיתקעו ביום הכפורים יחזרו לבעליהם. הוא שאמרו: ״אחד יובל ואחד שביעית משמטין כאחד (שביעית משמטת הלואת כספים ויובל מכר קרקעות), אלא שיובל בתחילתו והשמיטה בסופה״⁴².

אף הוא, הטורי־אבן, מגדיר ומסביר את חלות שנת היובל לר׳ ישמעאל: אין הכונה, שהיובל מתחיל לחול בראש השנה ונגמרת חלותו ביום הכפורים. החלות היא בראש השנה, אלא לפי שעדיין הדבר תלוי אם יתקעו בית דין בשופר או לא, שאם לא יתקעו הרי זה מעכב בחלות היובל⁴³, לכן באותם הימים שבין ראש השנה ליום הכפורים החלות תלויה ועומדת עד שיתקעו בשופר, ואז נתברר שחל היובל למפרע מראש השנה. באמת יש לומר, שהגדרה זו תלויה במחלוקת ראשונים. הרמב״ם⁴⁴ כתב על הדין של ״והיה השדה (שהקדישו בעליו ולא גאלו הוא אלא אחר) בצאתו ביובל לכהן״(ויקרא כז כא), שהמשמר שפגע בו ראש השנה זוכה בו. אולם רש״י בערכין⁴⁵ כתב, שינתן למשמר יום הכפורים. הרי שחולקים, אם תוקפו של היובל חל בראש השנה או ביום הכפורים⁴⁶.

---

ראש השנה לנטיעה והירקות :

“לנטיעה ולירקות״ הם שני הדברים האחרונים, שראש השנה שלהם הוא אחד בתשרי. לנטיעה ־ לערלה; לירקות – למעשרות. נטע אילן קודם ראש השנה (מחלוקת תנאים כמה זמן קודם. ההלכה: מ״ד יום. שבועיים לקליטה ושלשים יום בשנה שייחשבו לשנה), משהגיע ראש השנה מתחילים למנות לו שנה שניה לשנות הערלה. הרי זו קולא – שנה מקוטעת נחשבת לשנה משהגיע אחד בתשרי.

אבל יש בדבר אף חומרא. הרי שנטע בתוך מ״ד יום שלפני ראש השנה, עדיין השנה לא נגמרת עד שיגיע ראש השנה השני.

נטע, למשל, בר״ח אלול, אין אומרים שעלתה לו שנה בראש חודש אלול של השנה הבאה, אלא עדיין שנתו נמשכת עד אחד בתשרי⁴⁷.

הרמב״ם⁴⁸ כתב: ״באחד בתשרי ראש השנה לערלה ולרבעי״. כאן, ברבעי, קשה להבין איך מתחילה השנה באחד בתשרי. הרי פירות הערלה נמשכים באיסורם עד ט״ו בשבט של השנה הרביעית (מפני שאחרי ג׳ שנים שוב אינה נטיעה אלא אילן, שראש השנה שלו ט״ו בשבט) ופירות הרבעי אסורים עד ט״ו בשבט של השנה החמישית. היכן כאן ראש השנה באחד בתשרי? נתחבט בדבר הטורי־אבן וכתב, שהחשבון יתכן, כשנטע אחרי ט״ו באב, ששנות הערלה נגמרות באחד בתשרי של השנה הרביעית, כמבואר למעלה. והרמב״ם לשיטתו: אין הפירות אסורים עד ט״ו בשבט, אלא כשהקלנו בתחילתה לחשוב שנה מקוטעת לשלימה, אבל כשעברו שלש שנים שלימות, איסור הפירות כלה באחד בתשרי⁴⁹.

ולירקות שאמרו לאו דוקא: הוא הדין לדגן, ה׳ מיני תבואה. ״תנא דרבנן (מעשר ירק דרבנן) וכל שכן דאורייתא״⁵⁰. בשניהם, ראש השנה למעשרות ־ אחד בתשרי. ולשני דינים הדבר נוגע. לחדש וישן ולסדר המעשרות. חדש וישן כיצד? ״ליקט ירק ערב ראש השנה עד שלא תבוא השמש וחזר וליקט משתבוא השמש (״על ידי נכרי״, תוספות), אין תורמין ומעשרין מזה על זה, לפי שאין תורמין ומעשרין לא מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש״⁵¹. בתבואה לא הלקיטה קובעת, אלא הבאת שליש גידולה⁵². ולסדר המעשרות – לשנות מעשר שני ומעשר עני. ליקט בירק והביא שליש בתבואה לפני ראש השנה של שנה שלישית או ששית לשמיטה ־ מעשר שני; ליקט והביא שליש אחרי ראש השנה של השנים האמורות ־ מעשר עני (שם). לא נתבאר בגמרא המקור של ראש השנה למעשרות. בתוספות⁵³ נתנו שני טעמים: א) ״עשר תעשר ־ שנה שנה״ ולמדים שנה שנה מאחד בתשרי, שנאמר בו ״מרשית השנה״, כדרך שלמדו מכאן לשמיטה (ראה למעלה); ב) מעשר תלוי בשמיטה, שלא נתחייבו ישראל במעשר עד שהתחילו למנות שמיטין וסדר המעשרות תלוי אף הוא בשנות השמיטה, ואם כן כשם שבשמיטה ראש השנה באחד בתשרי אף במעשרות כך.

---

ראש השנה לנדרים :

על האמור במשנה הוסיפו בברייתא עוד ראש השנה לאחד בתשרי ־ ״לנדרים״. ״הנודר הנאה מחבירו לשנה מונה י״ב חודש מיום ליום״, ואם אמר לשנה זו, אפילו לא עמד אלא בכ״ט באלול, כיון שהגיע יום אחד בתשרי עלתה לו שנה⁵⁴. הטעם: ״בנדרים הלך אחר לשון בני אדם״. ולפי דרכנו למדנו, שסתם ראש השנה בלשון בני אדם אף הוא אחד בתשרי.

---