המועדים בהלכה יום טוב פרק ראשון – אוכל נפש
אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם (שמות יב טז)
“אין בין יום טוב לשבת, אלא אוכל נפש בלבד” – כלל גדול זה, שנאמר פעמיים במשנה1, משמש יסוד לכל הספרות ההלכתית המיוחדת ליום – טוב. מלבד ההבדל בעונשים שבין שבת ליו”ט – בשבת זדונו בכרת (בלא עדים והתראה) ובסקילה (בעדים ובהתראה) ושגגתו בחטאת, מה שאין כן ביום טוב, שאין בזדונו אלא עונש מלקות – הרי כשם שבמלאכת שבת יש עשה ולא תעשה, כך יש עשה ולא תעשה ביום טוב2. הרמב”ם מנה בהלכות שביתת יום טוב שתים עשרה מצוות: שש מצוות עשה ושש מצוות לא תעשה. כלומר: בכל יום טוב יש עשה ולא תעשה, אלא שכל חג נמנה לחוד. ראשון של פסח, שביעי של פסח, שבועות, ראש השנה, ראשון של סוכות, שמיני של סוכות – “ששת הימים האלו… הן הנקראין ימים טובים ושביתת כולן שוה” ו”כל השובת ממלאכת עבודה באחד מהן הרי קיים מצות עשה, שהרי נאמר בהן שבתון, כלומר שבות, וכל העושה באחד מהן מלאכה שאינה לצורך אכילה… הרי בטל מצות עשה ועבר על לא תעשה, שנאמר כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ, כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם”3.
ויסוד זה של “אין בין יום טוב לשבת… טעון בירור עיקרי בעצם הגדרתו. מהו פירוש ההיתר של מלאכת אוכל נפש ביום טוב: סוג מיוחד של מלאכות, שעליהם לא נאמר האיסור כלל, או שאותן המלאכות הותרו לצורך הנאת ושמחת יום טוב? במלים אחרות: אוכל נפש הוא סימן, או טעם, כלומר: “מלאכת עבודה” אסרה תורה, פרט למלאכת אוכל נפש שאיננה בכלל שם זה של “מלאכת עבודה”, או שלא קלות תכונתה של המלאכה היא הגורמת, אלא הטעם של שמחת יום טוב הוא שבשבילו התירה התורה לעשות מלאכה ביום טוב? חקירה זו מתורתן של הראשונים למדנוה. הדבר מפורש ברמב”ן4 ובחינוך5: “אבל פירוש מְלֶאכֶת עֲבֹדָה כל מלאכה שאינה לצורך אוכל נפש, כענין שנאמר (שמות כ ח) שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ, ובכל עבודה בשדה, ועבדתם וזרעתם, וקין היה עובד אדמה, ומלאכה שהיא באוכל נפש היא מלאכת הנאה, לא מלאכת עבודה. וזה מתבאר בתורה, כי בחג המצות שאמר תחילה (שמות יב טז) כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם (רוצה לומר: ולא כתוב “מלאכת עבודה”), הוצרך לפרש אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם, ובשאר כל ימים טובים יקצר ויאמר כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ לאסור כל מלאכה שאיננה אוכל נפש ולהודיע שאוכל נפש מותר בהן”. כעין דברים אלה כתב בקצרה אף המגיד – משנה6 ותלה הדברים בכוונת לשון הרמב”ם. אף בשיטה – מקובצת לכתובות7 בשם “שיטה ישנה” אנו מוצאים לשון זו:… כלומר כל אותן מלאכות שהותרו לצורך אכילה לא היו בכלל לא תעשה כל מלאכה, והאי דכתב רחמנא אשר יאכל לכל נפש לסימנא בעלמא הוא דכתביה…8.
האם מוסכמת היא הגדרה זו וכל הראשונים מודים בה? יש, לכאורה, מקום לתלות הדבר במחלוקת רש”י ותוספות בענין “מתוך”. וכאן אנו באים לנושא הלכתי חשוב של יום טוב שטפלו בו הרבה בספרות התלמודית – “מתוך”. “בית שמאי אומרים אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב ולא את ספר תורה לרשות הרבים, ובית הלל מתירין”9 – בפירוש מחלוקת זו אמרו בגמרא, שבית הלל סוברים: “מתוך שהותרה הוצאה לצורך (אוכל נפש), הותרה נמי שלא לצורך”, ובית שמאי אינם מודים ב”מתוך”. רש”י ותוס’ נחלקו: לרש”י מתירים בית הלל מן התורה, מטעם זה של “מתוך”, אפילו כשאין לו צורך כלל. דעת התוספות (וכמותם סוברים הרבה ראשונים, הובאו דבריהם בשיטה – מקובצת לכתובות ז א), שדוקא כשיש צורך היום, אפילו שאינו צורך אוכל נפש, הוא שמתירים בית הלל, אבל כשאינו צורך היום כלל, אף בית הלל אוסרים מן התורה (מדרבנן אף רש”י מודה שאסור). סברת “מתוך”, ביחוד לשיטת רש”י, קשה להבין: וכי בשביל שהתורה התירה לצורך אוכל נפש, נאמר שמותר אף שלא לצורך? הרי דברים ברורים ומפורשים אמרה תורה: “אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם”. באמרי – בינה להר”מ אוירבוך10 מפרש: רש”י סובר כהרמב”ן, שמלאכת אוכל נפש אינה בכלל “מלאכת עבודה”, וממילא אין הבדל אם עכשיו עושה אותה לצורך או שלא לצורך, מאחר שבעצם אינה בכלל מלאכה האסורה. והוא ההסבר של “מתוך”: מכיון שהותרה מלאכה ידועה לצורך אוכל נפש, סימן שאיננה בכלל “מלאכת עבודה”, וממילא הותרה אף שלא לצורך. לפי זה אפשר, שהתוספות ושאר הראשונים סוברים, ששמחת יום טוב היא המתרת, אלא שמספיק הנאה של צורך – היום אחר, לאו דוקא של אוכל נפש (באמרי – בינה כתב צד אחד: רש”י סובר כהרמב”ן; הצד השני לא הזכיר). כל שכן שבית שמאי, שחולקים בכלל על “מתוך”, סוברים כך. אפשר – אבל מלשון שלחן ערוך הרב בעל התניא11 מבואר, שאפילו לשיטת האומרים, שצורך היום על כל פנים מוכרח שיהיה במלאכת “מתוך” (וכך נפסקה ההלכה), מכל מקום הטעם הוא שאיננה “מלאכת עבודה”. ה”עבודה” נגדרת לא באופייה של מלאכה זו בכלל, אלא בתכלית המלאכה עכשיו. לעומת זה האריך בשאגת – אריה12, אגב דיונו במצות שמחה בראש – השנה, להוכיח מסוגיית פסחים13 שכל ההיתר של מלאכת אוכל נפש ביום טוב הוא משום מצות שמחת יום טוב.
הסוגיות של “מתוך”14 תופסות מקום רחב בראשונים כבאחרונים. לא בלבד בביאור עצם הסברא של “מתוך”, אלא אף – ובעיקר – מצד כמה קושיות ששאלו בדבר. ביחוד עוסקים הרבה בישוב קושיית הראשונים על רש”י מסוגיית “הואיל”, בפסחים15 ובביצה16: “האופה מיו”ט לחול, רב חסדא אמר לוקה, רבה אמר אינו לוקה. רב חסדא אמר לוקה, לא אמרינן הואיל ומקלעי ליה אורחים חזי ליה, רבה אמר אינו לוקה, אמרינן הואיל”. לרש”י, שמן התורה אומרים “מתוך” אפילו בלי צורך היום, למה לוקה לרב חסדא ולמה צריכים ל”הואיל” לרבה? שוב מטפלים הרבה בביאור דעת הרמב”ם17 שבהוצאה ובהבערה בלבד אומרים “מתוך”. הרב המגיד סובר, שלדוגמא בלבד נקט הרמב”ם שתים אלו. נחלק עליו הפרי חדש ומוכיח, שבדיוק אמר הרמב”ם דוקא הוצאה והבערה. אבל בגמרא מצינו, שאף בבישול ובשחיטה השתמשו ב”מתוך”. בישוב הסתירה האריכו לפלפל בכמה ספרים18.
עצם המושג “אוכל נפש” אינו במובן המצומצם. יש בדבר משום הגבלה ומשום הרחבה. הגבלה כיצד? קצירה ודישה וזרייה וברירה וטחינה והרקדה הן מלאכות של אוכל נפש ולא הותרו. הגבול הוא – מלאכת לישה. מלישה ואילך מותר ומה שקודם ללישה אסור. ומחלוקת הראשונים בטעם האיסור. בירושלמי19, הובא בתוספות20, מבואר שהוא מן התורה: “אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ” וסמוך לו “וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת” – אותן מלאכות שמשימור ואילך, היינו מלישה ואילך, מותרות, אבל המלאכות שמקודם לכן אסורות. דרשה אחרת אמרו בירושלמי21: “אַךְ הוּא לְבַדּוֹ” למעט קצירה וטחינה והרקדה. הרמב”ן במלחמות22 הביא את הירושלמי ומסכים שמן התורה אסורים כל אלה. אולם הר”ן שם הוכיח, ש”אין זה דרך גמרתנו” (רצה לומר: הבבלי) ואחרי שהאריך בדבר סיים: “ועדיין אין כל זה מחוור לפי שמהסוגיה הירושלמית מוכח שהן מן התורה”23. הרמב”ם והטור והשלחן – ערוך פסקו מפורש, שמדרבנן בלבד אסורות המלאכות שקודם לישה. הרמב”ם כתב הטעם (הלכות יום טוב פ”א ה”ז): “שכל אלו וכיוצא בהם אפשר לעשותן מערב יום טוב ואין בכך הפסד ולא חסרון”. שאר הפוסקים כתבו הטעם, שמלאכות אלו דרכן להעשות הרבה ביחד לצורך אכילת ימים רבים, שכן הדרך לקצור כל השדה ולבצור כל הענבים ולעמר ולדוש ולטחון וכו’ הרבה בבת אחת, וחששו חכמים שאם יהיה מותר לעשות מלאכות אלו ביום טוב יעשה אותן אף לצורך החול24.
הרחבת המובן של אוכל נפש הוא בנוגע לשאר הנאות הגוף, שאינן בכלל אכילה. בכתובות25 מבואר, שאסור לעשות מוגמר (“בשמים על האש לגמר את הכלים ואת הבגדים”, רש”י) ביום טוב. “אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ – דבר השוה לכל נפש” (“אבל מוגמר אינו אלא למפונקים”). יוצא, שה”שוה לכל נפש” מותר. במשנה ביצה26 מבואר, שמותר להחם חמין לרחיצת רגליו וכן “עושה אדם מדורה ומתחמם כנגדה”. בטעם הדבר יש מחלוקת. מפשטות לשון סוגיית כתובות נראה שההיתר הוא משום “מתוך”. הר”ן במשנת ביצה כתב מפורש, שהיתר המדורה לשם חימום הוא משום “מתוך”27. אולם הרמב”ם כתב: “לפי שיֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ, כולל הנאות הגוף כולן”28. היראים29 פירש ביותר: “ולאו דוקא אוכל נפש התיר הכתוב אלא כל הנאת נפש וכו’, והטעם דכתיב אֲשֶׁר יֵאָכֵל, ואמרינן בפרק כל שעה בין לחזקיה בין לר’ אבהו כל מקום שנאמר לא יאכל אכילה והנאה במשמע”, אלא שהרכיב את הדבר יחד עם “מתוך” בפירוש מיוחד: מתוך אותו הפסוק שהותרה מלאכת אוכל נפש, הותרה גם שלא לצורך אוכל נפש, אלא לצורך שאר הנאות הגוף. אף בהדלקת הנר ביום טוב יש להסתפק: “מתוך” הוא המתיר, או שהנאת האור דומה לאוכל נפש בעצם. ספק זה עורר לפני ארבעים שנה ויכוח גדול בין רבנים. הרב מאמשטרדם ורא”ל פרינץ נתעצמו לומר, שלבית שמאי (החולקים על “מתוך”) אסור להדליק את הנר ביום טוב. לעומתם הוכיחו רבנים אחרים, שהדלקת הנר מותרת אף לבית שמאי. זוהי הנאת הגוף ה”שוה לכל נפש”30. ויש להעיר: כדבריהם מפורש בשיטה – מקובצת לביצה31.
בין הפרטים השונים שבהנאת הגוף, שאינם אוכל נפש ממש, נשאו ונתנו הרבה באחת השאלות המעשיות ביותר – שאלת העישון (“שתיית טיטון”; “עישון טאבאק”). הורגלנו בימינו אנו לראות את העישון ביום טוב כהיתר פשוט. יחידים אולי נזהרים מזה, ולא עוד. אבל עד שההיתר נתקבל בין העם עורר הדבר דיון רחב. קמו עליו הרבה אוסרים. המגן – אברהם32 אוסר “משום מוגמר דאינו שוה לכל נפש”. פסק כמותו הקרבן – נתנאל33: “ולא אוכל להתאפק מלהעלות על הספר מרבה המכשלה בישראל שתיית טאבאק ביום טוב, שמזלזלין באיסור מלקות הבערה שלא לצורך… ויש מהם שאמרו שמעכל המזון גם משלשל, אם כן עושין רפואה ביום טוב. ויש אומרים שהוא דבר הרגיל. בוא וראה שאינו דבר הרגיל יותר מהמוגמר… אף כי שתיית טאבאק למי שאינו רגיל יסתכן ויחוגו וינועו כשיכור, ולא על עמי הארצים תלונותי אך על הלומדים ששותין בפרהסיא…. כך פוסק אף החיי – אדם34. ביחוד האריך הרבה באיסור הדבר בשו”ת עמודי – אור35. לעומת זה הפני יהושע לשבת36 מתיר. יסודו מדברי התוספות שם, שזיעה שהיא לבריאות נקרא דבר השוה לכל נפש (“ואי משום שיש שאין רגילין בו, אפילו הכי לא גרע מזיעה דוודאי כמה וכמה בני אדם אין רגילין בכך”). הפרי – מגדים37 כתב: “אני רגיל לשתות טיטון ביום טוב כמנהג עולם לרפואה ובפרט כהיום ממש שוה לכל נפש”. האריך הרבה להוכיח שמותר בשו”ת כתב – סופר38, אלא שהזהיר הרבה שלא לבוא לידי איסור כיבוי, בפרט “באלו הציגארי”ן אשר חדשים באו לא נודעו לאבותינו”, שרגילים להסיר הנשרף באצבע ובאים לידי כיבוי בידים39.
ואם בעישון נהגו היום היתר, במקום שלפנים היו הרבה אוסרים, הרי במלאכה אחרת נוהגים היום בכל התפוצות לאיסור והוא דבר שהיתרו פשוט במשנה ובגמרא ובפוסקים. שחיטה, שחיטת בהמות, זוהי מלאכת אוכל נפש ממש. כמה פרטי דינים הוזכרו בקשר עם שחיטה ביום טוב: בדיקת הסכין, הולכת הבהמה ברשות הרבים, בהמות של מוקצה, עגל שנולד ביום טוב, מסוכנת, חציה של ישראל וחציה של עכו”ם, תלישת הצמר במקום שחיטה, ההפשט, טלטול העור, מכירת הבשר ועוד – וכל אלה הדינים אין להם מקום עכשיו למעשה. “האידנא אין נוהגים בזמננו לשחוט שום בהמה ביום טוב, אפילו היכא דלא שכיחי טריפות”40. השאגת – אריה41 מצדד לומר, שבמקומות שמצויות טריפות כמו כשרות אסור מן הדין לשחוט בהמה ביום טוב. האריך בדבר והסיק, שכיון שרוב הטריפות הם מחמת חומרות ולא מעיקר הדין, לכן בספק השקול מותר לשחוט. במשיב – דבר להנצי”ב42 כתב טעם אחר ל”המנהג הפשוט” שאין שוחטין בהמות ביום טוב: אי אפשר בימינו שמכירת הבשר תתקיים לפי המבואר בגמרא ובשו”ע ובוודאי יבואו לידי חלול יום טוב בשעת המכירה. בכל זאת “לצורך גדול” (כגון מסוכנת) מתירים הפוסקים אף עכשיו. “צורך גדול” מתעורר בחו”ל בחג השבועות שחל להיות אחר השבת. שלשה ימים רצופים אסור לשחוט והחום לרוב גדול באותו זמן. בשנת תרמ”ז רצו בהרבה קהלות להתיר לשחוט ביום הראשון. הדבר עורר שו”ת בין כמה מגדולי הרבנים43.
נושא חשוב בבעיות של אוכל נפש מהוה ה”מכשירין”. מחלוקת תנאים היא. חכמים סוברים: “הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם – הוא ולא מכשיריו”, ור’ יהודה סובר: “לָכֶם – לכל צרכיכם”. המיעוט של “הוּא לְבַדּוֹ” בא להוציא מכשירין שאפשר לעשותן מערב יום טוב44. נפסקה ההלכה כר’ יהודה. בהגדרת ה”מכשירין” האריך הרבה בקונטרס – אחרון לשו”ע הרב45 והוכיח שמחלוקת הפוסקים היא: לרוב הראשונים “מכשירין נקרא כל שאין המלאכה נעשה בגוף הדבר שנהנה בו, כגון גריפת התנור ותיקון השפוד”. אבל להרא”ש דעה אחרת: “מכשירין נקרא כל שאפשר לאכול אוכל זה בלא מלאכה זו” ולכן “גריפת התנור שאי אפשר לאפות בענין אחר הוה אוכל נפש ממש”. אף הוא ביאר יפה למה הבערה נקראת אוכל נפש ולא מכשירין: גדר מלאכת הבערה אינו משום שריפת וכליון העצים, אלא משום ריבוי האש (והביא ראיות לכך) וגוף האש שהוציא או שהרבה הרי היא מתקנת ומבשלת את האוכל46. דיני מכשירין נוגעים להלכה, אף על פי שאנו סוברים כר’ יהודה. נפקא מינה למכשירין שאפשר לעשותם מערב יום טוב. אוכל נפש עצמו אפילו שאפשר לעשותו, בלי קלקול ובלי הפסד, מערב יום טוב, מותר לעשותו ביום טוב, אלא שצריך לעשות על ידי שינוי47, מה שאין כן במכשירין.
הבערה, כאמור, היא מלאכת אוכל נפש. אבל הכיבוי ביום טוב, בעצם, אינו שייך לאוכל נפש. “אסור לכבות את הנר מפני דבר אחר” ו”אין מכבין את הבקעת”48. אבל לפעמים יש בכיבוי צורך אוכל נפש כגון כשאין הפת נאפית מבלי שיגרפו את התנור, או שהבקעת מעשנת את הקדירה49. רבני דורנו עסקו הרבה בדבר הבישול על מכונת ה”פרימוס” ביום טוב, שכן כמעט אי אפשר הדבר מבלי כיבוי. רובם מצדדים להיתר50.
ואף ההבערה עצמה לא תמיד מותרת. להוליד אש אסור. “אין מוציאין את האור לא מן העצים ולא מן האבנים ולא מן העפר ולא מן הרעפים ולא מן המים”51. ובגמרא: “מאי טעמא? משום דקא מוליד ביום טוב”. הרמב”ם52 הוסיף: “שהרי אפשר להמציא אותה מבערב”. הט”ז53 סובר, שמן התורה הוא: “לא התירה התורה אוכל נפש אלא כדי לתקן מה שיש כבר בעולם וכו’, אבל להמציא ולהוליד שיהיה אוכל נפש, דהיינו יש מאין, זה לא התירה התורה”. שאלה זו נתעוררה ביותר בדורנו בקשר עם שאלת הדלקת החשמל ביום טוב. הדיונים בנוגע ליו”ט סובבים על נקודה אחרת, מאשר בנוגע לשבת. שם, בשבת, השאלה היא על מלאכת ההבערה, וכמעט שכבר נמנו וגמרו כל אלה שדנו בדבר, שיש בחשמל משום מבעיר ממש ומשום מכבה ממש. אבל ביום טוב הרי הבערה להאיר מותרת, אלא שמוליד אסור. ועל נקודה זו, אם יש בחשמל משום מוליד, דנים העוסקים בדבר54.
ואיסור אחד יש, שלא הותר כלל לצורך אוכל נפש – תחומין. אסור לילך מחוץ לתחום בשביל אוכל נפש ואסור להביא אוכל נפש מחוץ לתחום. האחרונים נתחבטו בשאלה זו מה נשתנו תחומין מהוצאה?55. ישוב מוסבר אמר אחד מגדולי דורנו: איסור תחומין אינו בגדר מלאכה כלל, אלא איסור מיוחד לעצמו הוא, והתורה לא התירה ביום טוב לצורך אוכל נפש אלא מה שאיסורו משום מלאכה (“כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ…), אבל לא איסורים אחרים56. בעצם החילוק בין תחומין למלאכות כבר הקדימו חכם אחר57. אף הוא מבחין בין תחומין למלאכה והוא מסביר: כשם שהמניח תפילין בשבת, אף על פי שעובר בלאו, אין זה נקרא שהוא מחלל שבת, לפי שאין איסורו משום מלאכה, וכשם שהאוכל חמץ בפסח אינו מחלל יום טוב, אף על פי שחייב כרת, כך העובר על איסור תחומין אין זה בגדר חילול שבת ויו”ט, שאין איסורו בגדר מלאכה; אלא שהוא תלה את הדבר במחלוקת של תנאים, ואף לא נתנו ענין לתחומין לצורך אוכל נפש, אלא לתחומין ביום טוב בכלל אם ישנו לאיסור מן התורה או אינו אלא מדרבנן.
“אין בין יום טוב לשבת… – ויש שיו”ט חמור יותר משבת, במוקצה. בין הסוגים השונים של מוקצה יש מהם שבשבת מותרים ודוקא ביום טוב נאסרו. “שבת דחמירא לא אתי לזלזולי בה, יום טוב דקיל אתי לזלזולי ביה”58. לא כאן המקום להגדיר את “המוקצות” השונות. נתבארו לכלליהן ולפרטיהן במסכתות שבת וביצה ובהלכות המתאימות בפוסקים ומפרשיהם. מההלכות החשובות, שרבו שיטותיהן בראשונים, הן הכנה והזמנה. “הכנה דרבה” – זהו שמו של הנושא (על שמו של בעל המימרא). סעודות שבת ויו”ט צריכות הכנה והזמנה (“וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ”. שמות טז ה)59. אחת הסוגיות בהלכה זו מפורסמת ביותר בשביל הנושאים הכלליים של רוב וקרוב שנתבארו בה. זוהי סוגיית “זימן שחורים ומצא לבנים”60.
מתוך היסודות של אוכל נפש, שקוויהם העיקריים סומנו כאן, מסתעפים הלכות מרובות ועיקרי דינים, שנתבארו בשלשים וחמשה הסימנים של הלכות יום טוב בשו”ע61 ונושאי כליו.
1 ביצה לו ב; מגילה ז ב.
2 ראה שבת כה א.
3 רמב”ם יום טוב פ”א.
4 אמור כג ז.
5 מצוה רצח.
6 יום טוב פ”א ה”א.
7 ז א.
8 וראה שו”ע הרב תצה ב.
9 ביצה יב א.
10 דיני יום טוב סימן א.
11 סימן תצה.
12 סימן קב.
13 סו א.
14 בביצה, בכתובות ובפסחים.
15 מו ב.
16 כא א.
17 יום טוב פ”א ה”ד.
18 ראה בשער – המלך יום טוב פ”א; מרכבת – המשנה שם; פני – יהושע ביצה יב; משכנות – יעקב או”ח סימן קכ; בית – יצחק או”ח סימנים לז ופב; משיב – דבר להנצי”ב או”ח לז ולח; ישועות – יעקב סימן תצה; עמודי – אור סימן כט; ועוד.
19 ביצה פ”א ה”י.
20 ביצה ג א ד”ה “גזרה”.
21 שם.
22 ביצה פ”ג.
23 ראה ברא”ש ומאירי ושאר ראשונים שם.
24 וראה בארוכה ביש”ש ביצה ריש פ”ג, בביאור כל השיטות. המהרש”ל בעצמו מסכים להסוברים, שהאיסור מן התורה ומוכיח שאף לפי התלמוד הבבלי כך הוא.
25 ז א.
26 כא ב.
27 וראה במגן – אברהם תקא ס”ק ג.
28 פי’ המשניות ביצה שם. וראה: רמב”ם יום טוב פ”א הט”ז; רמב”ן שבת לט ב; עבודת – הקודש להרשב”א שער ג. בשיטה – מקובצת לכתובות פירש כך אף סוגיית הגמרא שם. וראה עוד בב”ח סימן תקא שכתב מדעת עצמו שהנאת הגוף דומה לאוכל נפש.
29 השלם סימן שד.
30 חילופי המכתבים בענין זה נתפרסמו ע”י בית המדרש למורים “מזרחי” בירושלים בחוברת “ר’ אליעזר ליפמאן פרינץ, חייו ועבודתו הספרותית” (ירושלים, תרצ”ט). ביחוד האריך שם הרבה בדבר הר”מ שאטץ מסוויסלאץ.
31 יב א. וראה: מכילתא – דרשב”י סוף ויקהל; תשובת רב נטרונאי גאון באוצר – הגאונים, ביצה יב ב; תורה – שלמה לרמ”מ כשר, בא, מלואים סימן לט.
32 תקיד ס”ק ד.
33 ביצה פ”ב.
34 כלל צה.
35 סימן כט.
36 לט ב.
37 סימן תקיא במשבצות.
38 אורח חיים סימן סו.
39 וראה עוד בספרים שציין בשערי – תשובה סימנים רי ותקיא; באמרי – בינה יום טוב סימן ב; בשו”ת שבסוף ספר נתיבות – השלם ח”ב, להרמ”נ כהניו; בשו”ת שאילת – שלום, להר”ש טויבש, ח”א סימן מג; ועוד.
40 מגן – אברהם תצח, בשם המהרש”ל. הרב בשלחנו הוסיף: “שמא תימצא טריפה”.
41 סימן סד.
42 סימן לה.
43 ראה בחלק דברי חכמים של השדי – חמד סימן קל. וראה עוד במנחת – יום טוב סימן צח.
44 ביצה כח ב.
45 סימן תצה.
46 וראה בשו”ת אבני – נזר סימן רלח.
47 על שיטות הפוסקים בזה ראה באמרי – בינה יום טוב סימן ד.
48 ביצה כב א.
49 פרטי הדברים ראה בשו”ע או”ח ומפרשיו, סימנים תקז ותקיד.
50 ראה שו”ת משפטי – עוזיאל ח”א סימן יט; שו”ת ישכיל – עבדי, להרב הדאיה, ח”ב סימן י; מאורי – אש עמוד 174; מערכת – התלמוד – והפוסקים, להרמ”א וולקובסקי, ביצה כב א.
51 משנה ביצה לג א.
52 יום טוב פ”ד ה”א.
53 סימן תקב.
54 ראה בויכוחי הרבנים בירחון קול – תורה, ירושלים תרצ”ד; באחיעזר ח”ג סימן ס; בשו”ת כרם – שלמה, לרש”נ קוטליר, סימן קלו; במשפטי – עוזיאל ח”א סימן יט; ועוד. ביחוד העמיק הרחיב בביאור כל השיטות הרש”ז אוירבוך במאורי – אש, ירושלים תרצ”ה.
55 ראה במהרש”א לכתובות ז א (סיים הקושיא ב”ויש ליישב” סתמי), ובדרוש – וחידוש לר’ עקיבא איגר, פסחים צג א (השאיר ב”צריך עיון”).
56 שו”ת מרחשת, לרח”א אייגיש מווילנא, או”ח סימן י.
57 עמודי – אור סימן יד.
58 ביצה ב ב.
59 וראה קונטרס – הכנה להרבצ”י רבינוביץ – תאומים, בסוף בירור – הלכה למסכת ביצה, הוצאת מכון הרי פישל, שהאריך הרבה בביאור שש שיטות הראשונים. וראה עוד קונטרס מטעמי – יעקב על “הכנה דרבה”, להר”י שפירא מוואלאזין, בסוף ספר תורת – רפאל.
60 ביצה י ב.
61 או”ח תצה – תקכט.