מבאר עיניני השופר :
- השופר כתוכנו ומהותו של החג.
- החיוב לתקוע או לשמוע.
- התקיעה
- השמיעה
- שופר של עולה.
- הנאה בשמיעת קול שופר.
- סדר תקיעות.
- סדר תקיעות בתפילת מוסף.
- התקיעות בתפילת לחש.
- שיעור התרועה.
- תקיעה ותרועה כל אחת מצוה בפני עצמה או שניהם מצוה אחת.
- החומר שממנו נעשה השופר.
- צורת השופר.
- החייבים בשופר.
- זמן התקיעות.
- הכוונה בתקיעה.
- התקיעות והברכות.
- על סדר הברכות.
- תפילת מוסף שליח ציבור – או כל יחיד מתפלל לעצמו?
- סדר הפסוקים.
השופר כתוכנו ומהותו של החג:
השופר מהווה בעצם כל תכנו ומהותו של ראש השנה. מלבד המצוות הכלליות של החגים, הנוהגות בכל יום טוב, הרי השופר הוא המצוה של תורה האחת המיוחדת לחג זה. ולא עוד אלא שכל עיקרו של החג מתייס בתורה אל השופר ועל שמו הוא נקרא. “יום תרועה״, ״זכרון תרועה״ ־ זה שמו וזה זכרו של החג.
אף בעבודת היום בבתי כנסיות, השעה של תקיעת שופר היא הנקודה המרכזית, תל־התלפיות, של רחשי הלב וארשת הנפש. ״ובשופר גדול יתקע וקול דממה דקה ישמע״… לא יפלא אם לא בלבד בעלי המחשבה והאגדה מייחדים לשופר זה מקום מכובד, אלא אף ההלכה מרכזת את עיקרי דיוניה על ראש השנה בכללותיה ופרטותיה של מצות השופר.
עשרה דברים־יסודות נאמרו בשופר ומהם מסתעפים כל הדינים המרובים לפרטיהם ופרטי פרטיהם. ואלו הם: החיוב, התקיעה, השמיעה, הסדר, החומר, הצורה, האישים, הזמן, הכוונה והברכות.
החיוב לתקוע או לשמוע :
החיוב, לכאורה, פשוט בתכלית: ״יום תרועה יהיה לכם״ (במדבר כט א). כמה לתקוע ואיך לתקוע הרי הם נושאים מיוחדים ביסודות שהצבנו, אבל עצם החיוב – יש להסתפק בו? ולא היא. שאלה גדולה יש בעיקרו של החיוב: על מה בעצם נצטווינו: לתקוע בשופר, או לשמוע קול שופר? הציבור, ששומע התקיעות ויוצא ידי חובתו, יוצא על ידי התוקע בתורת ״שומע כעונה״, שענינו שהרי זה כאילו תוקע בעצמו, או שיוצא בעצם השמיעה בלבד, שכל עיקרה של המצוה לא נאמר אלא על השמיעה עצמה? מחלוקת הראשונים היא זו.
הרמב״ם1 קבע: ״מצות עשה של תורה לשמוע תרועת השופר בראש השנה…״. ולא שלא בדקדוק נאמרו הדברים. בתשובותיו2 כתב מפורש: ״שהמצוה אינה התקיעה זולתי השמיעה״. וראיה הוא מביא: השומע, שלא תקע, יצא ידי חובתו, והתוקע אם ״יסתום אזניו תכלית הסתימות״ לא יצא. התקיעה הוא מדמה לעשיית הסוכה, והשמיעה ־ להישיבה בסוכה. וכשם שמברכים ״לישב בסוכה״ ולא ״לעשות הסוכה״ כך מברכים ״לשמוע קול שופר״ ולא ״על תקיעת שופר״.
קדם להרמב״ם הבה״ג, שהביאו הרא״ש3, ״דבשמיעת קול שופר הוא יוצא ולא בתקיעת שופר…״4. אם לקשר את הדבר בנוסח הברכה, הרי מחלוקת קדומה היא בין הגאונים: “לשמוע קול שופר״ או “על תקיעת שופר”. רובם ככולם הסכימו : ״לשמוע״ 5 מלבד רב יהודאי, שאמר –”לתקוע״6.
אף הראשונים והאחרונים כולם פסקו ״לשמוע״, מלבד רבנו תם7 והסמ״ג, שכתבו לברך ״על תקיעת״. הסמ״ג כתב מפורש, שהטעם הוא מפני שהמצוה היא התקיעה8. אחרונים נתקשו: אם השמיעה היא המצוה, למה אינו יוצא אם שמע ממי שאיננו ״בר חיובא״ (מחרש שוטה וקטן או מן המתעסק)?
השאגת־אריה9 הוכיח באמת מזה, שהמצוה היא גם התקיעה והשומע יוצא בתורת ״שומע כעונה״. אחרים תירצו: אמנם כל המצוה היא השמיעה בלבד, אבל על שמיעת קול שופר של מצוה ציותה התורה. נאמרו בדבר עוד תירוצים אחרים, מהם מוסברים ומהם מחודדים10.
התקיעה :
התקיעה, במובן עצם הפעולה, צריכה שתתהווה על ידי נפיחה בפיו של האדם לתוך השופר – זה ידוע. ויסוד עיקרי במעשה התקיעה: שלא יהיה הפסק בין הפה לשופר. הרחיק את השופר מפיו ותקע לא יצא ידי חובתו – דין זה חידש הרמב״ן, הביאו הרב המגיד11 ואחריו הטור והשלחן ערוך12.
הרמב״ן למד את דינו מציפהו זהב במקום הנחת הפה שפסול (ראש השנה כז ב). אם חציצה פוסלת, סימן שההפסק פוסל. והוכחה זו לכאורה, אינה מובנת. החציצה וההפסק אינם דבר אחד13, ומנין להרמב״ן ללמוד זה מזה?
דבר יפה כתב בביאור הדבר הרבי מסוכאטשוב (בתשובתו שבראש ספר חלקת־יואב): האחרונים מקשים על ״ציפהו זהב״, למה הוא חוצץ, והרי הזהב נעשה לשם נוי ו״כל לנאותו אינו חוצץ״14? אלא שהרמב״ן15 כתב ש״מין במינו אינו חוצץ״ לא נאמר אלא במקום שאין צורך בנגיעה, אבל כשצריכים נגיעה אף מין במינו הוא הפסק.
מין במינו אינו פועל איחוד בין שני החלקים המופסקים, אלא אנו רואים אותו כאילו אינו. והוא שאמר הרמב״ן כאן: מכיון שציפהו זהב פוסל, אף על פי שהוא ״לנאותו״, סימן שצריך נגיעה בשופר ואז אינם מועילים לא ״מין במינו״ ולא ״לנאותו״16. המשנה־ברורה נתן סימן לדין זה (שפיו יהיה מדובק לשופר) ״אל חכך שפר״ (הושע ח א)17.
מנהג שאיננו מעכב, הובא ברמ״א18: ״טוב לתקוע בצד ימין (של פיו), אם אפשר לתקוע בכך. המגן אברהם כתב רמז: והשטן עומד על ימינו לשטנו״ (זכריה ג, א). בשם ר׳ מאיר שמחה הכהן כתב המשנה־ברורה טעם חדש: במסכת ראש השנה19 לומדים תקיעת שופר מחצוצרות המלחמה ונאמר במלחמת גדעון: ״ויחזיקו ביד שמאולם בלפדים וביד ימינם השופרות לתקוע״(שופטים ז כ).
השמיעה :
השמיעה צריכה שתהיה ברורה, בלי ערבוב של קול אחר20. “לפיכך התוקע לתוך הבור או לתוך חדות או לתוך חבית גדולה וכדומה, השומעים לא יצאו ידי חובתם, אלא אם כן ברור להם, ששמעו קול שופר, לפי שהקול מתבלבל בהבל הבור והדות ואפשר שלא שמעו אלא קול הברה21.
יש חילוקי דינים בין התוקע בעצמו להשומעים ממנו ונתבארו פרטיהם בפוסקים. דין זה של תוקע לתוך הבור, אף על פי שלא המעשה שבו הוא העיקר, אלא היסוד היוצא ממנו: שמיעה ברורה, כתב הר׳׳ן בשם רב האי גאון, ״שדברים הללו היו צריכים להן בימי הגזרה והמלכות, שהיו מתיראין מהן מלתקוע בגלוי”.
פרט אחד מדיני ״תוקע לתוך הבור״, שכשהוא לעצמו הוא רחוק המציאות, מלמדנו שוב על כלל יסודי: השומע קול שופר, שחציו בכשרות וחציו בפסול, מה דינו? דוגמאות: שמע תקיעה ארוכה, מקצתה קודם אור היום ומקצתה לאחר אור היום, או שמתעסק בתקיעה, בלא כוונה להוציא מי שהוא, ובאמצע התקיעה אמר לו אחד שיתכוון להוציאו, יצא או לא יצא? הדין נלמד משמע מקצת תקיעה בבור ומקצת תקיעה על שפת הבור, שהשומע לא יצא22.
נחלקו הראשונים, אם היה כשיעור תקיעה שלמה במקצת של הכשרות אם יצא (הטור), או לאו (בעל העיטור). האחרונים הכריעו, שלא יצא.
שופר של עולה :
דין זה שימש בכמה ספרים יסוד לקושיא חריפה בסוגיית ״שופר של עולה״23. לא הקושיא היחידה היא זו שפלפלו בה. סוגיא זו היא בכלל מן המפורסמות בחוגי התורה ופלפולים לאין ספור נאמרו עליה. בין שאר הקושיות אף זו: רב יהודה אמר, שהתוקע בשופר של עולה יצא בדיעבד, שכן עולה בת מעילה היא וכיון שמעל בה יצא לחולין. ורבא הקשה: ״אימת מעל, לבתר דתקע. כי קא תקע באיסורא תקע׳׳?
ועל זה הקשה הר׳׳מ בן חביב ביום־תרועה: לשיטת הטור, שאם יש כשיעור תקיעה במקצת הכשרה יצא, הרי אין מקום לשאלת רבא. התחלת התקיעה היא אמנם באיסור, אבל אחרי שמעל ונתחלל יוכל להמשיך ולתקוע כשיעור הדרוש בהיתר. כמה פלפולים חריפים העלו האחרונים ביישוב קושיית היום־תרועה24.
הנאה בשמיעת קול שופר :
שמיעה זו של קול שופר יש בה משום הנאה (מלבד הנאת קיום המצוה, שאינה נחשבת להנאה: “מצוות לאו ליהנות ניתנו”), או לא? ספק זה עורר דיון רב בפוסקים. ״המודר הנאה מחברו מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה“ ־ כך נפסק בסוגיא25.
הרי שאין בשמיעה הנאת הגוף. אלא שהכל־בו ואחריו שאר הפוסקים כתבו, שהתוקע עצמו יש לו הנאת הגוף ולכן המודר הנאה משופר יתקע לו אחר ולא הוא בעצמו.
הרבה פלפולים נולדו מתוך דין זה של הכל־בו. אף דברי הרמב״ם25* בהלכה זו ״נאחזים בסבך״ (לשון הדברי־שאול) ושימשו יסוד לפלפולים שונים. ״ואם תקע (בשופר של עולה) יצא, שאין בקול דין מעילה, ואם תאמר והלא נהנה בשמיעת הקול, מצוות לאו ליהנות ניתנו״. אם ״קול מראה וריח אין בהם משום מעילה׳, למה הוצרך לטעם של ״מצוות לאו ליהנות ניתנו״?26. אף בימינו אנו, מרבים לפלפל בדברי הרמב״ם אלה27.
סדר תקיעות :
מספר התקיעות ואיכותן נקרא כבר במשנה בשם סדר: ״סדר תקיעות שלש,של שלש שלש׳׳28. שם זה, ׳׳סדר״, הוזכר כך אף בפוסקים. הסדר של תורה: תשע. שלש תרועות ולכל אחת פשוטה (״תקיעה״) לפניה ופשוטה לאחריה.
בגמרא יש מחלוקת אם כולן של תורה או מקצתן מדברי סופרים. אף בלימוד מפסוקים נחלקו. ההלכה: כל התשע של תורה, והלימוד הוא מצירופי הפסוקים ביום הכיפורים של יובל ובראש השנה. בשניהם יחד נאמר בתורה שלש פעמים תרועה, וכתוב: ״והעברת שופר תרועה״, העברת קול פשוט לפני התרועה, ואחר התרועה נאמר: ׳׳תעבירו שופר״, שאף אחריה צריכים להעביר קול פשוט.
מחמת הספק בתרועה ־ ״גנוחי גנח״, זו שאנו קוראים ״שברים״, או ׳׳ילולי יליל״, זו שאנו קוראים ״תרועה״, או שניהם ביחד ־ התקין ר׳ אבהו בקסרי: שלש פעמים תשר״ת, שלש פעמים תש׳׳ת ושלש פעמים תר״ת29, שלשים קולות.
רב האי גאון נשאל: איך אפשר שיפול הספק בדבר שנוהגים בו בכל שנה ושנה? תשובתו באה בארוכה. תמצית תשובתו: “מימים קדמונים היה מנהג בכל ישראל מהם עושים תרועה יבבות קלות ומהם עושים יבבות כבדות שהם שברים ואלו ואלו יוצאין ידי חובתן״.
ור׳ אבהו התקין שיהיו נוהגים כל ישראל מנהג אחד ״ולא יהיה ביניהם דבר שההדיוטות רואין אותו כחלוקה״30.
סדר תקיעות בתפילת מוסף :
חילוקי מנהגים היו עוד בזמן הגאונים והראשונים על סדר התקיעות בתפילה, תקיעות ״דמעומד״ (הראשונות, אחר הקריאה בתורה נקראות: ׳׳תקיעות דמיושב״, מפני שהשומעים מותרים אז לישב). הרי״ף והרמב״ם כתבו: למלכיות תשר״ת, לזכרונות תש״ת ולשופרות תר״ת.
רבנו תם הנהיג: תשר״ת למלכיות וכן לזכרונות ולשופרות.
קבע הרמ׳׳א: ׳׳וכן המנהג במדינות אלו״31. המחבר בשלחךערוך פסק: למלכיות ג׳ פעמים תשר׳׳ת, לזכרונות ג׳ פעמים תש״ת ולשופרות ג׳ פעמים תר״ת.
״הדרך המובחרת״ לפי השל״ה: תשר׳׳ת תש״ת תר״ת למלכיות וכן לזכרונות ולשופרות (״וכן נוהגין ק״ק אשכנזים בירושלים״).
התקיעות בתפילת לחש :
שוב יש חילוקי מנהגים בנוגע לתפילת לחש: לתקוע או לא לתקוע. חסידי חב״ד וכן כמה עדות אחרות של חסידים תוקעים אף בלחש (ולפי ״הדרך המובחרת׳׳ של השל״ה); ה״פרושים״ אינם תוקעים, אלא שלאחר התפילה תוקעים להשלים מנין של מאה קולות32.
שיעור התרועה :
מחלוקת יש בראשונים על השיעור של תרועה. במשנה נאמר: ״שיעור תרועה כשלש יבבות״. יש אומרים: היינו ג׳ ״כחות בעלמא”, ויש אומרים: יבבא היא ג׳ כהות ותרועה – ט׳ כחות. ומכאן יוצאים הבדלים אף בשיעורי השברים והתקיעה. הבדלים בין להקל ובין להחמיר33.
תקיעה ותרועה כל אחת מצוה בפני עצמה או שניהם מצוה אחת :
חידוש גדול מחדש בשו״ת גליא־מסכת34: התקיעות אינן באות אלא לשם התרועות, שאם אין פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה אין זו נקראת בשם תרועה. טעמו: בתורה לא נזכרו אלא תרועות בלבד, אלא שלמדים מפסוקים שכל תרועה צריכה לפשוטות לפניה ולאחריה. נמצא שבלא הפשוטות אין התרועה נקראת תרועה. מסיק הוא מתוך חידושו זה אף תוצאות להלכה בענין הפסק ועוד.
ומחלוקת תנאים יש במסכת סוכה35: ר׳ יהודה סובר תקיעה, תרועה, תקיעה ־ מצוה אחת היא, וחכמים אומרים: ״תקיעה לחוד ותרועה לחוד״ (והגליא־מסכת מתאמץ להעמיד חידושו אפילו לחכמים!). טעמם של חכמים: מצינו תקיעה בלא תרועה (״ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו״ במדבר י ז) וכלום “אמר רחמנא פלגא דמצוה עביד ופלגא לא עביד?״ בצפנת־פענח36 מבאר הדבר על פי המורה נבוכים37: ״כשימצא דבר מורכב משני דברים וימצא אחד משני הדברים בפני עצמו חוץ מן הדבר ההוא המורכב, מתחייב מציאות האחר בהכרח חוץ מן הדבר ההוא המורכב גם כך׳(והוסיף להביא עוד דוגמאות הלכתיות לכלל זה).
״שמע תשע תקיעות מתשעה בני אדם כאחד“” לפי גירסתנו: לא יצא38. הטעם: אין כאן פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה, כיון ששמע הכל ביחד39. רש״י גורס: יצא, וטעמו: ״תרי קלי מתרי גברי משתמעי״. השיב הרשב״א: אימתי נשמעים שני קולות משני אנשים, כשהקולות שוים: שניהם תוקעים, או שניהם מריעים, אבל כשזה תוקע וזה מריע אי אפשר לשמוע כולם ביחד40. ונשאלת שאלה: לו יהא שלרש״י הקולות נשמעים, אבל הרי אין כאן פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה, וכטענת התוספות? אלא שהדבר תלוי בחקירה כללית, שעמדו עליה האחרונים: בכל מקום שצריכים סדר ידוע, מוקדם ומאוחר, מה הדין כשנעשה בבת־אחת? אם כל הקפידא היא שלא יקדים השני, או שהעיקר הוא שיקדים הראשון?41.
החומר שממנו נעשה השופר:
בחומרו של השופר יש שני מיני פסולים ־ בדיעבד ולכתחילה. של פרה פסול אפילו בדיעבד. ״כל השופרות כשרין חוץ משל פרה״42. שלשה טעמים נאמרו בגמרא: שנקרא קרן בלבד ולא שופר; ״אין קטיגור נעשה סניגור״(הפרה יש בה רמז על חטא העגל); ״כיון דקאי גלדי גלדי מתחזי כשנים ושלשה שופרות והתורה אמרה שופר ולא שופרות״43. על המצוה לכתחילה נחלקו תנאים אם של יעל (״חיה שקורץ אשטנבו״ק״, לרש״י ותוספות; כשבה נקבה, להערוך), או של אילים זכרים. נפסק הדין: של אילים זכרים, להזכיר עקידתו של יצחק44. הרמב״ם פוסל אף בדיעבד כל השופרות שאינם של אילים, אבל כל הפוסקים חולקים עליו.
קרני רוב החיות פסולים לדברי הכל, שהם עצם אחד ואין שמם שופר, שגדרו הוא: קרנים חלולים ׳׳שיש להם זכרות בפנים״ (״שופר מלשון שפופרת״). דיון מעניין עוררה הלכה, שכתב הר״ן ונפסקה ברמ״א45: ״שופר מבהמה טמאה פסול״. תמהו על הלכה זו מצד המציאות, שכן ״כל שיש לו קרנים יש לו טלפים״46, הרי שאין במציאות קרן של בהמה טמאה. האריכו ליישב באופנים שונים47.
צורת השופר:
בצורתו של השופר יש מחלוקת: פשוט, או כפוף48. ההלכה: ״מצוה של ראש השנה ושל יום הכפורים (של יובל) בכפופין (״כמה דכייף אינש דעתיה טפי מעלי״).
החומר והצורה קשורים כאן: של אילים זכרים סתמם הם כפופין; של יעל סתמו פשוט.
כמה פרטים באו בגמרא ובפוסקים על הצורה: הפכו ותקע בו; היה ארוך וקצרו; גרדו עד שעשאו דק מאד, ועוד.
שיעור ארכו של השופר: טפח, כדי שיאחזנו התוקע בידו ויראה מכאן ומכאן.
בדין השיעור נאמר כלל, הנוגע אף למצוות אחרות: כל דבר הצריך שיעור, פסול כשהדבר עומד לשריפה.
תקע בשופר של עיר הנידחת לא יצא – ״כתותי מיכתת שיעוריה״49.
החייבים בשופר :
האישים החייבים בשופר הם כל אדם מישראל, מלבד נשים (מצות עשה שהזמן גרמא) וחרש שוטה וקטן.
חרש, שדיברו בו חכמים בכל מקום הוא, שאינו שומע ואינו מדבר, מה שאין כן כאן, בשופר, שאפילו מדבר ואינו שומע אינו בן חיוב ואינו יכול להוציא אחרים50.
ר׳ עקיבא איגר בהגהותיו לשלחך ערוך הלכות שבת51 הקשה מזה על הדין האמור שם, שמי שאין לו חוש הריח יכול להוציא אחרים בברכת הבשמים. אולם בחלקת־יואב52 מחלק יפה: בשופר האחרים שומעים את התקיעה ממי שאינו בן חיוב, אבל בריח הרי אינו בא להוציאם בריח אלא בברכה53.
מחלוקת יש בגמרא אם נשים מותרות לתקוע54. בתוספות שם האריכו לבאר, שההלכה היא שמותרות ורשאיות אף לברך ״אשר קדשנו במצוותיו וציונו״.
וכן פסקו הפוסקים, אלא שהשאגת־־אריה55 האריך לבאר שלא כל הראשונים סוברים כן ושלכן יותר טוב שיתקע להן איש ולא יתקעו הן בעצמן.
זמן התקיעות :
זמנה של תקיעת שופר כל היום56: ״יום תרועה יהיה לכם״57. וככל הדברים שמצותם ביום, לכתחילה מצותה מהנץ החמה ובדיעבד יצא כשתקע משעלה עמוד השחר58.
חכמים תקנו זמן התקיעה במוספין משום גזרת המלכות59: “אויבים גזרו שלא יתקעו והיו אורבים להם כל שש שעות לקץ תפילת שחרית לכך העבירוה לתקוע במוספין (רש״י). מטעם זה נהגו כל ישראל מימים קדמונים שאף ב״תקיעות דמיושב״ לא יהיו זריזין מקדימין, אלא יתקעו סמוך לתפילת מוסף60.
בירושלמי למדו מפסוק שבפרשת פנחס, שעיקר זמן התקיעה הוא במוסף: ״יום תרועה יהיה לכם ועשיתם עלה״(במדבר כט א־ב), נסמכה תקיעה לקרבן מוסף, לומר שזה זמנה61.
הכוונה בתקיעה :
שני מיני כוונות בתקיעת שופר ־ כוונה לצאת וכוונה לתקוע. הראשונה תלויה במחלוקת כללית: מצוות צריכות כוונה או לא. סוגיא שלמה על כך באה בקשר עם השופר62. השניה מעכבת לדברי הכל: ״המתעסק לא יצא והשומע מן המתעסק לא יצא”63.
גדר המתעסק: ״שאינו מתכוון לתקיעה ואפילו דלאו מצוה״ (רש״י). דוגמא: היה ״נופח בשופר ועלתה בידו תקיעה״ (שם). הפוסקים הכריעו ששתי הכוונות מעכבות. נתכוון שומע ולא נתכוון תוקע להוציאו או נתכוון תוקע ולא נתכוון שומע לא יצא עד שיתכוונו שומע ומשמיע.
דבר חידוש יש במלחמות לרמב״ן64: אין התוקע צריך להתכוון להוציא את חברו אלא להשמיעו65. בצפנת־פענח66 חוקר: הרי שצריך לתקיעה וכסבור הוא שצריך תרועה ונתכוון לתרועה ועלתה בידו תקיעה, מה דינו? מבדיל הוא בין מחשבה לכוונה67: המחשבה היא על המעשה והכוונה על מה שצריך לעשות, ומאריך בדבר.
התקיעות והברכות :
הברכות של השופר הן לא הברכה. האחרונה מכוונת לברכת המצוה והראשונות – למלכיות, זכרונות ושופרות. אין ברכות הללו מיוחדות דוקא לתקיעות, שכן מברכים אפילו אם אין שופר, אבל חכמים קבעו את התקיעות
על סדר הברכות:
״אין פוחתין מעשרה (פסוקים של) מלכיות, מעשרה זכרונות, מעשרה שופרות״ (משנה, פ״ד מ״ו). התנאים הסמיכום לתורה: ״מנין שאומרים מלכיות זכרונות ושופרות, ר׳ אליעזר אומר דכתיב (ויקרא כג כד) שבתון זכרון תרועה מקרא קדש, שבתון זה קדושת היום (״מקדש ישראל ויום הזכרון”), זכרון אלו זכרונות, תרועה אלו שופרות, מקרא קידש קדשהו בעשיית מלאכה. אמר לו ר׳ עקיבא: מפני מה לא נאמר שבתון שבות, שבו פתח הכתוב תחילה? אלא שבתון קדשהו בעשיית מלאכה, זכרון אלו זכרונות, תרועה אלו שופרות, מקרא קידש זו קדושת היום״68 (על מלכיות נאמרו שם לימודים אחרים).
באור־שמח69 אומר דבר מחודד: ר׳ אליעזר לשיטתו, שסובר70 שופר וכל מכשיריו דוחין את השבת וכל שכן יום טוב. יוצא, שכל זמן שאין שופר אינו אסור בעשיית מלאכה של שופר, אלא אחרי שיש לך שופר אז ״קדשהו בעשיית מלאכה״; אבל רבי עקיבא שסובר, שמכשירין אינם דוחים שבת ויום טוב, אומר ״קדשהו בעשיית מלאכה״ קודם השופר.
תפילת מוסף שליח ציבור – או כל יחיד מתפלל לעצמו?
מחלוקת יש בגמרא אם שליח הציבור מוציא את הרבים או שכל יחיד צריך לברך. נפסק הדין, שבשאר ימות השנה הש״ץ מוציא את שאינו בקי בלבד, אבל במוסף של ראש השנה מוציא אף את הבקי (אם אינו מפסיק בפיוטים, כמו בימינו). בעל המאור71 כתב: ״אני זכור כי ראיתי בילדותי כל הציבור מתפללין במוספין שבע, וש״ץ לבדו היה מתפלל תשע (ג׳ ראשונות וג׳ אחרונות ומלכיות זכרונות ושופרות באמצע), והיו תולין מנהגם במנהגי ישיבות הגאונים וכו’ ועכשיו חזרו הכל להיות מתפללים תשע ברכות״72.
סדר הפסוקים :
על מהותם של פסוקי מלכיות, זכרונות ושופרות נאמרו שני כללים: אין מזכירים פסוקים של פורעניות, ולא של יחיד ואפילו לטובה. סדר הפסוקים: ג׳ של תורה, ג׳ של כתובים, ג׳ של נביאים ומשלים בשל תורה73.
פסוקי השופרות מקיפים את עם ישראל מקצהו האחד, שופר של מתן תורה, עד קצהו השני, שופרו של משיח: ״והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ האשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לד׳ בהר הקדש בירושלים״(ישעיה כז, יג).
1. שופר פ״א ה״א.
2. פאר־הדור סימן נא (בהוצ׳ פריימן סימן עח).
3. ראש השנה פ״ד.
4. לפנינו בבה״ג לא מצאתי הדברים.
5. ראה אוצר־הגאונים ראש השנה סימנים קא־קד וקיא.
6. שם קג.
7. ראה ברא״ש שם.
8. וראה בישועות־יעקב סימן תקפה, שביאר באריכות את שיטת הסמ״ג.
9. סימן ו.
10. ראה אבני־נזר או״ח סימן מ: חלקת־יואב או״ח סימן לג: הזון־איש ה״א סימן ז; ועוד.
11. שופר פ״א ה״ו.
12. או״ח סימן תקפו יט.
13. ראה זבחים יט א.
14. סוכה לז א.
15. פ״ג מהלכות בכורות.
16. וראה שערי־תורה (הווארשאי, תרס״ד) סימן צה, ושלמי־ירוחם להר״י ווארהפטיג סימן טו.
17. תקפו עה.
18. תקפה ב.
19. דף לד א.
20. טור סימן תקפז.
21. משנה ראש השנה כז ע״ב; טור ושולחךערוך או״ח תקפז.
22. ראש השנה כח א.
23. שם.
24. ראה ישועות־יעקב תקפז; דברי־שאול, להרי״ש נטמון, דף כב; שו׳׳ת רמ״ץ או״ח סימנים מג־מה: חידושים לאו״ח שבשו״ת עמק־שאלה להרבי מהורונסטייפול סימן ח; שו׳׳ת ר׳
חיים כהן ראפופורט או״ח בתשובה מנכד המחבר; ועוד.
25. ראש השנה כח א. 25
25* שופר פ״א הי״ג.
26. ראה שבות־יעקב ח״ב סימן לח; כתב סופר או״ח סימן קח; תפארת־יוסף סימן לג; אורי־וישעי סימן קה; דברי־יששכר סימן מא; ועוד.
27. ראה משיעורי־רבינו (טלז ת״ש) שיעור יג; חזוךיחזקאל לתוספתא ראש השנה (לונדון תש״ב); כרם־ציון(ירושלים תרצ״ט) סימנים ה ו.
28. משנה ראש השנה לג ב.
29. דבר נאה כתב לי ידידי הגר״י אברמסקי מלונדון: במדרש קהלת רבה פ״ז, על הפסוק ״כי ירא אלקים יצא את כולם״, אמרו: ״כגון ר׳ אבהו דקיסרין״. הכונה לתקנה זו של סדר התקיעות.
30. קיצור התשובה בא בכל ספרי הראשונים ובשלימותה באוצר־הגאונים סימן קיז.
31. או״ח סימן תקצב א.
32. על מנהג שתי ישיבות להריע תרועה אחר התפלה ראה אוצר־הגאונים פ־פב. על המקור הראשון של מאה קולות ראה קונטרס־ערבוב־השטן לד״ר ב. מ. לוין.
33. נתבארו פרטי הדברים בשלחךערוך או״ח ומפרשיו סימן תקצ.
34. אורח־חיים סימן ג.
35. נג ב.
36. בהשמטות שבסוף מתנות עניים, עמוד 6.
37. ח״ב פ״א עיון ב.
38. תוספתא ראש השנה פרק ג, הוצאת צוקרמנדל; בבלי דף לד ב.
39. תוספות שם ד״ה ״מתשעה״.
40. רשב״א בחידושיו לראש השנה שם.
41. ראה: אבני־נזר לחלק או״ח סימן י וסימן רנג; צפנת־פענח שבת פרק א הלכה יא; שאלות ותשובות רברי־יהודה להרי״ל גוררון סימן יג; שערי־תורה הוורשאי ח״ב סימן צט: ציונים־לתורה לר״י ענגיל כלל לה; ועוד.
42. משנה ראש השנה כו א.
43. בשו״ת עמודי־אור (סימן א) מוכיח מתוך הסוגיא, שאפילו לטעם האחרון (״מתחזי כב׳ וג׳ שופרות״) הוא פסול של תורה ולא משום מראית העין, אולם בדעת־מרדכי (קיידאן תרצ״ט, סימן מד) חולק עליו וסובר שטעם זה אינו אלא מדרבנן. אחת מראיותיו: במשנה גיטין (יט א) יש: ״על הכל כותבין (את הגט) וכר ועל הקרן של פרה״. והרי אף בגט אמרו ״ספר אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלושה ספרים״ ולמה הכשירו בקרן? אלא שמראית העין אינה אלא בקרן תלושה ולא במחוברת, שהכל רואים שקרן אחת היא.
44. ראש השנה טז א
45. או״ח תקפו א.
46. נדה נא ב.
47. ראה באר־הגולה ומגן־אברהם שם: ״חוות־יאיר״ סימן כ; ערוך־לנר נדה נא ב; בכור־שור לחולין נט ב; ועוד.
48. ראש השנה כו ב.
49. ראש השנה כח א. וראה בפסקי־הלכות להגר״ד מקארלין שהאריך לבאר גדרו של ״כתותי מיכתת שיעוריה״ ושאין זה שייך כלל לסברת ר׳ שמעון ב״כל העומד לזרוק כזרוק דמי״.
וראה ביאור הגר״א אהע״ז סימן קכד.
50. שלחן־ערוך או״ח תקפט ב.
51. סימן רצז.
52. חושךמשפט דיני אונס.
53. וראה אנציקלופדיה־תלמודית ערך אונס עמוד שס.
54. ראש השנה לג א.
55. סימן קד.
56. משנה מגילה כ ב.
57. גמרא שם.
58. ראה משנה שם א.
59. ראש השנה לב ב.
60. משנה־ברורה תקפח.
61. ראש השנה פ״ד ה״ח.
62. סוגיית ״התוקע לשיר,/ ראש השנה בח ב.
63. משנה ראש השנה לב ב.
64. ראש השנה פ״ג.
65. וראה חלקת־יואב או״ח סימן לב.
66. השמטות למתנות עניים עמוד 6.
67. ראה כריתות יט ב.
68. ראש השנה לב א.
69. שופר פ״א ה״ד.
70. שבת קלא א.
71. ראש השנה פ״ד.
72. וראה אוצר־הגאונים מסימן קב ואילך: טור תקצא.
73. סוף המסכת: טור ושלחן־ערוך או״ח תקצא ד.