הקדמה
האתר נועד לדון בנושאים רבים וביניהם תרבות ואמנות. מאמר זה העליתי לאתר משום שהוא אחד מהנובלות המפוארות של הרב זוין. במאמר זה הוא מפריך מהיסוד את העלילה האנטישמית של שייקספיר במחזה “משפט שיילוק”.
המחזה
הסוחר מוונציה הוא מחזה מאת ויליאם שייקספיר שנכתב במועד לא ידוע בין השנים 1594 ו-1597. במחזה מוצג היהודי המלווה בריבית, שיילוק, המחתים את אנטוניו, הסוחר מוונציה, על כתב ערבות, שלפיו אם לא ישלם את חובו במועד, ייאלץ לשלם את החוב בליטרת בשר מבשרו.
דמותו של שיילוק זכתה לפרשנות רבה ומגוונת. מצד אחד, היא מייצגת את הסטריאוטיפ האנטישמי, היישר מחשכת ימי הביניים, של היהודי הקמצן המלווה בריבית, ומצד שני, זוהי דמות אנושית שסבלה, כאבה ודרישתה לנקמה מוצגות בהבנה.
עמדת ההלכה
מהי עמדת ההלכה לגבי דרישתו של שיילוק לליטרת הבשר? האם בשרו של אנטוניו, ולמעשה חייו, הם רכושו או רכושו של אלוקים?**
במאמר זה טוען הרב זוין כי דרישתו של שיילוק לליטרת הבשר מנוגדת להלכה היהודית. שכן בשרו של אנטוניו, ולמעשה חייו, אינם רכושו, אלא רכושו של אלוקים, ואסורים במקח וממכר. שיילוק, כשומר מצוות, אינו יכול לפנות לערכאות על מנת לאכוף סעיף זה.
מאמר זה נלמד כיום בהקשרים שונים הקשורים באתיקה רפואית ובכל הנוגע לסחר באיברים. בכל מקרה, גם לו היה תוקף מסוים להתחייבות, לא יכול היה שיילוק לבצע אותה, שכן חבלה והכאה בגופו של אדם אסורה מן התורה, במיוחד כשהחבלה עלולה להוביל לסכנת חיים ולאיסור לא תרצח.
הניתוח ההיסטורי והמשפטי
עד היום הזה נחשבות יצירותיו של שייקספיר בכלל, ו”הסוחר מוונציה” בפרט, לאספקלריה שבה משתקפות לא דמויות בודדות של אנשים, אלא טיפוסים ובניני אב.
במיוחד רגילים, בצדק או שלא בצדק, לראות בשיילוק קלסתר פנים של טיפוס יהודי. כבר נוצרה ספרות רחבה בכמה שפות סביב דמות דיוקנו של שיילוק.
הללו מהללים והללו מחללים. יש הרואים בו גיבור רוחני, שרגש הכבוד שלו, שנפגע קשה תכופות על ידי אנטוניו, הזקיקו, כשבא המקרה לידו, להפקיר את ממונו ובלבד שיוכל להתנקם במעליבו. אחרים רואים בו שפל נפש ומושחת מידות.
כמו שהמבקרים השונים נחלקו על תכונות נפשו של שיילוק, כך נחלקו על מגמתו של שייקספיר ביצירה זו. אולם על פרט אחד לא עמדו המבקרים כלל.
שיילוק הגיש את שטר החוזה שלו בפני בית המשפט שבוונציה, שבעיקרו הכיר בקיומו ותוקפו של השטר, אלא שחיפש דרכים עקלקלות ועלילות דברים לתפוס את שיילוק ברשת.
מה היה פסק הדין אילו היה שיילוק מגיש את תביעתו על יסוד אותו חוזה משונה לפני בית דין של ישראל?
הערך המשפטי של החוזה
הערך המשפטי של החוזה
האם יש ערך מנקודת המשפט התלמודי לשטר ההתחייבות של שיילוק ואנטוניו?
פרט זה חשוב מאוד. אם המשפט היהודי שולל חלותו של שטר חוזה כזה, אזי אנו אומרים: שיילוק נתכוון למה שנתכוון, אבל הדחיפה למעשהו באה לו מן החוק, מתוך השפעת החוקים הווניציאניים.
היהדות שוללת התחייבויות כאלו, ואינה נותנת להן ערך משפטי. השפעתו של שיילוק נבעה לא מהחינוך היהודי, אלא מהסביבה הנכרית שלו.
ועוד זאת. נסיר מהחשבון לגמרי את שיילוק. הנה חשוב הדבר מצד עצמו לברר משפט זה מבחינה החוקית היהודית.
סוף סוף, החוק הווניציאני אפשר חוזה של התחייבות על אובייקט של בשר אדם חי, בין שהיה מי שרצה להשתמש בחוק זה בפועל ובין שלאו. האם לא כדאי לדעת ערכה של התחייבות כזאת מהשקפת המשפט התלמודי?
התשובה ההלכתית
לכאורה, השאלה פשוטה. כל החוזים וההתחייבויות שבעולם אין בכוחם להתיר איסורים שבתורה ולחייב את האדם לעשות עבירות שהתורה אסרתן.
אם יעשה ראובן חוזה עם שמעון לחלל את השבת, האם יוכל ראובן לתבוע את שמעון בבית דין שימלא את התחייבותו ויחלל את השבת?
והוא הדין בנדון שלפנינו. חתיכת בשר מגופו של אדם היא דבר האסור מן התורה, וגם לחבול ולהכות את הגוי יש איסור דאורייתא. במיוחד אם יהיה בדבר חשש של סכנת נפשות, ואז יעבור אף על “לא תרצח”.
ברור שאם שיילוק בא ותובע את בעל דינו לקיים את ההתחייבות, אין בית דין נזקקים לה. לא שיילוק ולא בעל דינו רשאים לחתוך בשר מן החי, בין אם זה משל עצמם או משל חברם.
כוח החיים של האדם אינו שלו. לא בלבד שהאדם אסור לאבד את חייו, כולם או מקצתם, אלא שאין החיים הללו שלו כלל. אם הוא מוכר או נותן או ממשכן את בשר גופו לחתיכה ולקציצה למי שהוא, הרי זה כאילו מקנה דבר שאינו שלו, ואין הקניין נתפס כלל.
“ה’ נתן וה’ לקח” איננה מליצה של תנחומים גרידא, אלא זוהי הגדרת המציאות. נתן הקב”ה את החיים לאדם שישתמש בהם, אבל לא שיהיו קנויים לו לעשות בהם כאדם העושה בתוך שלו.
לקחת את החיים בחזרה אפשר רק למי שנתנם, כלומר להקב”ה, ולא לאדם עצמו. האדם עצמו – איננו בעל הבית, במובן זה, על עצמו.
אנו רואים אפוא, שאבריו של האדם אינם ברשותו כלל. הוא איננו בעליהם, והם אינם שלו, ולא יוכל לעשות בהם שום משא ומתן. הם אינם נתפסים לא במכירה, לא במתנה, לא במשכנתאות ולא באפותיקאות וכדומה.
החוזה של שיילוק ואנטוניו הוא, לפי ההלכה, בטל ומבוטל מעיקרו.
בטל ומבוטל אפילו במקרה אם חתיכת הבשר החי לא הייתה מסכנת את כל חייו של האדם.
קל וחומר כשבאמת אין כל ביטחון ש”ניתוח” כזה לא יוציא את האדם מן העולם לגמרי.