אולי כך היא המדה. אין הכלל צריך לפרט ואין העיקר זקוק לענף. אבל כך או אחרת ־ עובדה היא, שמלבד בתפילה ובקריאת־התורה אין ליום מתן-תורה עשין ולאוין מיוחדים (מלבד, כמובן, הקרבנות של חובת היום, שנהגו בזמן שבית המקדש היה קיים)
ישנם הדינים הכלליים הנוהגים בכל יום־טוב. שמחת יום־טוב, שביתת יום־טוב ואיסור המלאכה – לכל פרטיהם ודקדוקיהם המבוארים במסכת ביצה (“יום טוב״ בלשון הקדמונים) בתלמוד ובהלכות־יום־טוב בשלחן ערוך.
אבל אין הלכות שבועות לחוד, כדרך שיש ״הלכות פסח״ “הלכות סוכה״. סימן אחד בשלחן ערוך1, כולל כל הלכות שבועות. השם של הסימן – ״סדר תפילת חג השבועות״. ואף הוא, הסימן הזה, נכלל בתוך “הלכות פסח”.
זמנו של החג :
אבל לעומת זה, בפרט אחד מעסיק חג השבועות את הספרות ההלכתית יותר מכל שאר המועדים. ״בפרט אחד״ ־ בעצם, הביטוי אינו צודק. לא פרט, אלא – עיקרו של חג, עיצומו של יום. לא נזכר בתורה בפירוש זמנו של חג הביכורים, כדרך שנקבע זמנם של כל שאר החגים, אלא נתלה החג בזמן אחר: שבע שבתות ״ממחרת השבת״.
כידוע, שימש פירושו של ״ממחרת השבת״ לאבן¬ המחלוקת הראשית של הצדוקים והפרושים בימי הבית השני.
בתקופת הגאונים נתעוררה שוב מחלוקת זו מצד הקראים שתפסו את דעת הצדוקים, שממחרת שבת הראשונה שחלה אחר הפסח מתחילים למנות את שבע השבתות הקודמות לחג השבועות.
בספרא2 ובתלמוד3 הובאו הרבה ראיות של התנאים להוציא מלבם של צדוקים. אף הגאונים והראשונים עסקו הרבה בביסוס המסורת שלנו, ש״ממחרת השבת״ משמעותו ממחרת יו״ט הראשון של פסח. ולא עוד אלא אפילו בדורות האחרונים, שכבר אין זכר בהם למחלוקת זו של הצדוקים והקראים, לא נמנעו כמה גדולים מלהביא תוספת ראיות למסורת. נציין כאן, לדוגמא, שלש ראיות: אחת מתקופת התנאים, אחת מימות הראשונים ואחת מהאחרונים.
תנאים – (מנחות סו) : ״…שהיו בייתוסין אומרים עצרת אחר השבת, נטפל להם רבן יוחנן בן זכאי ואמר להם: שוטים, מנין לכם? ולא היה אדם אחד שהיה משיבו, חוץ מזקן אחד שהיה מפטפט כנגדו… אמר לו: שוטה, ולא תהא תורה שלמה שלנו כשיחה בטילה שלכם, כתוב אחד אומר (ויקרא כג טז): תספרו חמישים יום (״משמע ימים ולא שבועות״, רש״י) וכתוב אחד אומר (שם שם טו) שבע שבתות תמימת תהיינה (״ושבועות לא קרי – אלא אותן המתחילות באחד בשבת, ומסיימות בשבת״), הא כיצד? כאן ביו״ט שחל להיות בשבת (״דממחרתו אחר השבת, דהוא יום הבאת עומר ומתחילין למנות, מיתוקם שבע שבתות״), כאן ביו״ט שחל להיות באמצע שבת״ (״מיתוקם קרא חמשים יום ולא שבועות שלימות״)4.ראיה זו היא הראשונה לשורת הראיות שאמרו התנאים5.
ראשונים הרמב״ם: ״ומפי השמועה למדו שאינה שבת אלא יום טוב, וכן ראו תמיד הנביאים והסנהדרין בכל דור ודור, שהיו מניפין את העומר בט״ז בניסן, בין בחול בין בשבת. והרי נאמר בתורה (שם שם יח) “ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה”, ונאמר: “וייאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי”6, ואם תאמר שאותו הפסח בשבת אירע, כמו שדימו הטפשים, היאך תלה הכתוב היתר אכילתם לחדש בדבר שאינו העיקר ולא הסיבה אלא נקרה מקרה? אלא מאחר שתלה הדבר במחרת הפסח, הדבר ברור שמחרת הפסח היא העילה המתרת את החדש, ואין משגיחין על איזה יום הוא מימי השבוע”7.
וראיה מהאחרונים: מה הלשון אומרת: ״שבע שבתות תמימות״? אם נאמר, ״שממחרת שבת בראשית, אם כן, כיון דכתיב עד ממחרת השבת השביעית, פשיטא שהיו תמימות. אלא על כרחך דמיירי שחל יו״ט באמצע השבוע, והוה אמינא דמקצת השבוע ככולו8, ותיכף לאחר השבת ימנה שבוע שני, לכך כתוב תמימת תהיינה, שלא ימנה שבוע אחד עד שבעה ימים מתחילת עומר” 9. ראיה זו מכוונת לפשוטו של מקרא.
אקדמות :
מחלוקת הלכתית נוספת בענין – ״אקדמות״. לפנים נהגו לומר ״אקדמות״ אחרי קריאת הפסוק הראשון (״בחדש השלישי״) של פרשת היום.
הט״ז10 קרא תגר על כך, שהרי אסור להפסיק בקריאה. ומסיים: ״ושמעתי מקרוב, שהנהיגו רבנים מובהקים לשורר אקדמות קודם שמתחיל הכהן הברכה של קריאת התורה, וכן ראוי לנהוג בכל הקהלות״.
אמנם בשו״ת שער־אפרים11 יש תשובה ארוכה לק״ק וויניציה על זה. מחלוקת עצומה התלקחה שם בין הבית־דין של הספרדים והאשכנזים. האחרונים נהגו להפסיק באמצע הקריאה ב״אקדמות״ והראשונים התאמצו לבטל את מנהגם.
על שלשה דברים נשאל בעל שער־אפרים: ״על הדין, על האמת ועל השלום״, רוצה לומר: ״על הדין ־ אם הבית־דין הספרדי והמערבי פסולים לדון דין כזה, כי החשוד על הדבר אינו נאמן על אותו דבר, ואם כן הם בודאי פסולים, כי במנהגם לא קראו אקדמות מעולם, ואם יכלו לפסוק על מנהגינו לא יבצר מהם אשר יזמו לעשות, ולהבא יבטלו כל המנהגים שלנו כי הם הרוב״
״על האמת – אם באמת הורו כהלכה, כי חפשתי ומצאתי כל המנהגים הישנים ומחזורים הקדומים כמנהגינו האשכנזים ובעל הלבושים ומהרי״ל וזולתם פה אחד כמנהג האשכנזים אשר מעולם״
״ועל השלום – להשקיט המריבות כי רבו הקטטות בין היחידי סגולה״.
באורך רב משיב המחבר על כל שלש הנקודות הללו, והוא מאשר ומקיים את המנהג לומר אקדמות דוקא אחר קריאת הפסוק הראשון שבתורה.
אבל לא נתקבל הפסק שלו.נתפשט המנהג כמעט בכל התפוצות, לומר “אקדמות״ קודם ברכת התורה של הכהן. אף נכדו של השער־אפרים, ר׳ יעקב עמדין, כותב בסידורו: “… ח״ו להפסיק בו תוך קריאת התורה וכו’, אף על גב דמר אבא רבה הגאון החסיד בעל שער אפרים בתשובה דחיק טובא וניחא ליה למשכוני נפשיה אהך מנהגא וכו’, איברא לא חזינא לאבי מורי חסידא קדישא (כוונתו לאביו החכם־צבי) דעביד הכי”.
אופיינית הערת הרב יעב״ץ בנוגע לשאלת השואל שבשער־אפרים על ״החשוד על הדבר״. “אם יש כאן מקום – אומר היעב״ץ – לחשש זה, הא ודאי לא שייך אלא באחינו האשכנזים דחשידי אהכי להפסיק כל הברכות והקריאות, כל חלקה טובה הכאיבו באבני פיוטיהם…״. בנוגע לפיוט “אקדמות” הוא מעיר אמנם: ״גם בעיני יקר הפיוט החשוב הלז, גם אנו אומרין אותו״, אבל לא עד כדי להפסיק בו בקריאת התורה.
“עצרת” כשמו של החג :
״עצרת״ במשנה ובתלמוד נקרא חג השבועות בשם ״עצרת״. שם זה מצינו במקרא רק בשביעי של פסח ובשמיני עצרת, ולא בשבועות. לראשונה אנו מוצאים השם עצרת ביחס לשבועות בתרגום אונקלוס. בפסוק ״וביום הבכורים… בשבעתכם”12, מתרגם אונקלוס: ״… בעצרתיכון”.
וכבר עמד על כך בפסיקתא־זוטרתא: ״אמר ר׳ טוביה ברבי אליעזר ז״ל: חזרתי על כל עניני המועדות ולא מצאתי חג שבועות שנקרא עצרת, ורבותינו ז״ל קראו בכל מקום עצרת לחג השבועות, והוא לשון תרגום דאמר אונקלוס הגר בעצרתכון”13. אבל לא ביאר טעמו של דבר.
במקום אחר מצינו לשבועות השם ״עצרת של פסח״: “ראויה היתה עצרת של חג להיות רחוקה חמשים יום, כשם שעצרת של פסח רחוקה חמשים יום..”14 לפי זה נקרא עצרת מחמת הזיקה של החג לפסח.
ובספר קדושת־לוי להצדיק מברדיצ׳וב15 כתב: ״נשאלתי במדינת ליטא מפני מה נקרא חג שבועות בשם עצרת… והשבתי בשלשה אופנים. אופן אחד הוא על דרך הפשט: הלא נראה, בכל החגים יש בהם שני מיני עבדות להבורא ב״ה, הא׳ הוא בעשיית המצוה השייך לחג פלוני, כפסח אכילת מצה ודומיהן, והב׳ הוא איסור עשיית מלאכה, ובחג שבועות אינו כן, רק מצוה אחת דהיינו שאנו נעצרין מעשיית המלאכה, ועל זה נקרא בשם עצרת”16.
ממנהגי החג:
נוהגים לשטוח עשבים בבית הכנסת ובבתים, זכר לשמחת מתן תורה17, שסביב הר סיני היו עשבים, ככתוב: “גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא”18 הרי שהיה שם מרעה19.
ויש שנהגו להעמיד אילנות בבית הכנסת ובבית, שיזכרו שבעצרת נידונים על פירות האילן20, ויתפללו עליהם21. הגר״א ביטל מנהג האילנות, משום ״ובחוקותיהם לא תלכו״, שעכשיו הגוים מעמידים אילנות בחג שלהם22. ויש שכתבו שאין בזה משום ״ובחוקותיהם״, כיון שאנו עושים כן משום טעם מיוחד23.
ונוהגים להיות נעורים בליל שבועות ולעסוק בתורה24. הוזכר הדבר בזוהר: ״חסידי קדמאי לא הוו ניימי בהאי ליליא והוו לעאן באורייתא ואמרי ניתי לאחסנא ירותא קדישא לן ולבנן בתרין עלמין״25.
המגן אברהם נתן טעם ״לפי שישראל היו ישינים כל הלילה והוצרך הקב״ה להעיר אותם, כדאיתא במדרש, לכן אנו צריכים לתקן זה״.
וכבר נתפשט סדר ״תיקון ליל שבועות״, בלול מתורה, נביאים וכתובים, משנה ותלמוד וזוהר ועוד. בישיבות ליטא נהגו ללמוד גמרא ולא לומר ה״תיקון.
ונוהגים לאכול מאכלי חלב בשבועות26. כמה טעמים נאמרו בספרים לכך: א.זכר לשתי הלחם27.
ב.שבמתן תורה הוזהרו על כל התורה כולה, ונאסר להם בשר נבילה, ולא יכלו באותו יום לשחוט ולמלוח ולבשל בכלים חדשים, שהכלים שהשתמשו מקודם נאסרו, והוצרכו לאכול מאכלי חלב28.
1. סימן תצד.
2 אמור פרשתא י פרק יב.
3 מנחות סה־סו.
4 מנחות שם.
5 שם. וראה למעלה עמ׳ תיד פירוש מעניין לברייתא של רבן יוחנן בן זכאי בשם הפנים־יפות לבעל הפלאה.
6 יהושע ה יא.
7 תמידין ומוספין פ״ז הי״א. וראה אבן-עזרא אמור כג יא; רמב״ן ואברבנאל שם; כוזרי מאמר ג פרק מא, ופירוש קול־יהודה שם, וראה למעלה עמוד שיט־שכ.
8 השוה פסחים ד א, ועוד: ״מקצת היום ככולו״.
9 פנים־יפות אמור כג טו.
10 תצד סק י
11 סימן י
2 במדבר כח כו.
3 שם.
4 פסיקתא דרב כהנא (הוצאת ר״ש ברבר) פסקא ״ביום השמיני עצרת״; שיר השירים רבה פרשה ז.
5 פרשת נשא דרוש לשבועות.
6 כיוון לטעם זה בחזון־יחזקאל לתוספתא ר״ה פ״א, והוסיף ש״כנראה אחר חרבן הבית,שבטלה הבאת שתי הלחם, ולא היה בו שום קיום מצוה פרטית זולת שהוא יום טוב,התחילו קוראים בבבל את חג השבועות עצרת, אשר בו אתה עצור רק ממלאכה״. ואינו,קראו בשם עצרת לשבועות אף בזמן הבית ובארץ ישראל (ראה שביעית פ״א מ״א ועוד כמה מקומות. אף תרגום אונקלוס נתחבר בימי הבית, כפי שהוכיח שד״ל באוהב־גר).
17 מהרי״ל הל׳ שבועות. רמ״א בשו״ע תצד ג.
18 שמות לד ג.
19 לבוש תצד א.
20 ראה ר״ה פ״א מ״ב.
21 מג״א ס״ק ה.
22 ראה חיי־אדם כלל קלא, ומשנה־ברורה ס״ק י.
23 ראה ארחות־חיים בהג׳ מהרש״ם.
24 מגן אברהם, חק-יעקב, ועוד.
25 תצד ס״ק א.
26 הגהות מנהגים טירנא שבועות; רמ״א בשו״ע תצד ב.
27 ראה להלן פרק שתי הלחם בסופו.
28 ספר המטעמים, שבועות, אות פה, משנה־ברורה ס״ק יב. ויש להוסיף: להמבואר בגמרא שבשבת ניתנה תורה לישראל (ראה למעלה, עמוד תלז), מצד הדין לא יכלו לשחוט באותו יום.