בתמונה אילוסטרציה: על יאוש ותקוה
“יהודה אתה יודוך אחיך — כרע רבץ כארי וכלביא״1
מן הפרשה
בין במובן החומרי ובין במובן המוסרי יש הבדלים בין השפעת מצבו של האדם על האדם עצמו.
במובן החומרי יש אשר אם מצבו של האדם ירוד ומדוכא, הוא מתיאש ונופל בעצבות ו״מרה שחורה” ובאוזלת-יד, ויש שהוא תמיד אמיץ לב ויודע להתגבר על כלשונותיו, ובמליצות אבן עזרא: “והוא רוכב על אסונו”. והרבי מקוצק אמר פעם על ההלכה שייאוש קונה באבדה: הרי זה- אמר – עונש לבעל האבדה על שנתייאש. אין אדם צריך להתייאש לעולם.
וכן במצב של אושר ועושר. יש אשר מצב זה משפיע על האדם להתייהר ולהתרברב ולהתגאות, בחינת “כחי ועצם ידי” וכו’ 2, ויש להיפך שכל מה שמקבל יותר חסדים וטובות וישועת יותר הוא מרגיש שאין הוא זכאי לכך. וכמו שפירשו דברי יעקב: “קטנתי מכל החסדים”3 מכל מה שהושפע עליו חסדים יותר הרגיש יותר את קטנותו הוא.
ואף במובן המוסרי כך. יש אשר האדם מרגיש כי מצבו המוסרי ירוד ושפל הוא מתיאש ונופל בעצבות וחושב שאין לו תקנה.
ויש להיפך: יודע הוא שלעולם לא ננעלו דרכי תשובה לפניו, וכי אפילו אם “תשב אנוש עד-דכא” בכל זאת “תאמר שובו בני-אדם”4•
וכן אם האדם חושב שהוא בדרגה מוסרית גבוהה יש אשר זה עצמו גורם לגבהות הרוח וליהירות כלפי אחרים, ויש להיפך: דווקא מפני שהוא מרגיש כוחותיו הנעלים הוא מרגיש את עצמו לעניו ושפל, שהרי בכוחות כאלה היה יכול להגיע יותר ויותר משהגיע.
ודווקא משה רבנו, שעליו נאמר “ותחסרהו מעט מאלוקים”5 דווקא עליו נאמר “והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על-פני האדמה”6 כי חשב ש״כל האדם אשר על פני האדמה” אילו ניתנו לו כוחותיו הוא, היו יכולים להשיג יותר משהשיג הוא.
“כרע רבץ כאריה וכלביא” יש לו שני מובנים:
א) אפילו בשעת ש״כרע, רבץ” והיה בשפל המדרגה, בכל זאת אף פעם לא התייאש, אלא גם אז התעורר כ״אריה וכלביא”.
ב) אפילו בשעה שהיה “כאריה וכלביא”, בתכלית הגבורה, בבל זאת היה “כרע, רבץ”, התנהג בענווה ובשפלות.
ו״יהודה אתה יודוך אחיך”. זכה יהודה מכל השבטים שעם ישראל נקרא על שמו הוא: “יהודים”.
ואותה התכונה של “כרע רבץ כאריה וכלביא” בשני המובנים נשתרשו בעם ישראל כולו: “יהודה אתה יודוך אחיך”.
[1] בראשית מט,ח-ט
[2] דברים ח, יז.
[3]בראשית לב, יא.
[4]תהלים צ, ג.
[5]שם ח, ו.
[6]במדבר יב, ג.
