credit:shutterstock.com


"ויגש אליו יהודה"1, ובמדרש2: "׳כי הנה המלכים נועדו עברו יחדו׳3, כי הנה המלכים זה יהודה ויוסף". ובזוהר: "תקרובתא דעלמא בעלמא".


על סוגים שונים של מלכויות – ועל עבודת ה' בהסתר ובגילוי.


יהודה ויוסף שניהם מלכים, והבדל גדול ביניהם. יהודה מלך לשבטים,  ויוסף מלך למצרים.

יוסף מלך במצריים כמו שנאמר על יוסף "על־פיך ישק כל־עמי"4, ועוד נאמר "ויקראו לפניו אברך"5 וכן במדרש ובזוהר שם, דהיינו שהיה מלך במצרים.

השבטים היו במקומם, בארץ כנען, ותחת חסותו של ישראל סבא, ו"שם עלו שבטים שבטי־יה עדות לישראל להודות לשם ד׳"6.  גלויים בצדקתם, ותוכם כברם.

וסמל השבטים – יהודה. ממנו שלשלת מלכות בית דוד. המלך הוא בריש גלי, בתקיפות ובהתגלות.

אמנם מצד אחד צריך הוא להיות בבחינת "צדיק מושל יראת אלוקים"7, וכן "ואנכי תולעת ולא־איש"8.

אבל זוהי גדלותו של מלך ישראל, להכיר בשפלות האדם כלפי יוצר העולם. אבל  כאשר כלפי חוץ במלכות כלפי הכלל צריך הוא להיות "דבר מלך שלטון"9, בהתגלות.

מה שאין כן יוסף, עבודתו בהסתר. כלפי חוץ הרי הוא – עוד בעודנו נער את בני בלהה היה כלפי חוץ "עושה מעשה נערות, מתקן בשערו וממשמש בעיניו, כדי שיהיה נראה יפה"10  כביכול מעשה שטות ושפלות.

אבל כלפי פנים היה חולם חלומות נשגבים ונועזים: "השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי"11. מלכות שהיא כלפי פנים.

תעודתו להסתיר מעשיו וחלומותיו, ואם לא התאפק וסיפר את חלומו הרינ ענש ונתגלגל למצרים12.

ושם, במצרים, מקום ערות הארץ, מקום של מ״ט שערי טומאה, היה הוא מלך. דמות דיוקנו של אביו נראה לו גם שם13, אבל בהסתר. אף אחד לא ידע. אף בלשון הקודש לא דיבר, והוצרך להישבע על כך שלא יגלה שיודע לשון הקודש14.

וכשבאו אחיו אליו "ויכר יוסף את־אחיו והם לא הכרהו"15. השבטים, "כל ראיהם הכירום כי הם זרע ברך ד׳"16, אבל את יוסף לא הכירו.

יהודה ויוסף הם שני עולמות ("תקרובתא דעלמא בעלמא"). כל ישראל נקראים על שם יהודה. "יהודים". ונקראים אף על שם יוסף "אולי יחנן… שארית יוסף"17.

שני כוחות הם בישראל. יש שעבודתם וצדקתם בהתגלות. "כל ישראל בני מלכים הם"18. מלכי בית דוד. "דוד מלך ישראל חי וקיים". עיקר עבודתם הוא בהתגלות.

ויש שעבודתם בהסתר ובצנעא. נתונים במצרים, אם במצרים ממש, בגלות, ואם במצור ובמצוק של טרדות ושעבודים חומריים ומוסריים, אלא שבתוך־תוכם, במעמקים ובמסתרים, אף פעם לא ידעך זיק הקודש.

ועל זה נאמר במדרש19: "׳ויגש אליו יהודה' כתיב20 ׳מים עמוקים עצה בלב־איש׳ וגו', באר עמוקה והיו מימיה צוננים ויפים, בא אחד וקשר חבל בחבל ודלה הימנה ושתה, כך יהודה השיב ליוסף דבר על דבר עד שעמד על לבו".

יוסף הוא בבחינת "מים עמוקים". הבאר עמוקה, אלא ש״האבן גדולה על פי הבאר", וצריך חבל בחבל לקשור, כדי לדלות המים ו״לעמוד על לבו". מסביב לעמקי הלב יש דאגות וטרדות של גשם וחומר, המסתירים ומעלימים על המים העמוקים, אבל "איש תבונה ידלנה"21.

"ויגש אליו יהודה" הוא החיבור של שני העולמות, יהודה ויוסף.

עולם העבודה שבגילוי – ועולם העבודה שבהסתר.

ההתודעות של יוסף ואחיו משמשת רמז לגאולה העתידה. ובמדרש22: "כשם שלא פייס יוסף את אחיו אלא בבכיה "ויתן את־קולו בבכי"[23], כך הקב״ה אינו גואל את ישראל אלא מתוך בכיה, שנאמר: "בבכי יבאו ובתחנונים אובילם"[24].

והוא שכתוב בהפטרת היום: "ואתה בן־אדם קח־ לך עץ אחד וכתב עליו יהודה וגו׳ ולקח עץ אחד וכתוב עליו ליוסף וגו׳ וקרב אותם אחד אל־אחד וגו׳ כה־אמר ד׳ אלוקים הנה אני לקח את־בני ישראל מבין הגוים אשר הלכו־שם וקבצתי אותם מסביב והבאתי אותם אל־אדמתם וגו׳ ועבדי דוד מלך עליהם"[25].

דהיינו שהמטרה הסופית של הגאולה: יהודה. "ועבדי דוד מלך עליהם". בקומה זקופה, בהתגלות ובמלכות.


  1. בראשית מד, ידו.
  2. בראשית רבה, צג, ב.
  3. תהלים מד, ה.
  4. בראשית מא, מ.
  5. שם שם, מג, וברש״י.
  6. תהלים קכב, ד.
  7. שמואל ב, כג, ג.
  8. תהלים כב, ז.
  9. קהלת ח, ד.
  10. בראשית רבה, פד, ז.
  11. בראשית לז, ט.
  12. בראשית רבה, פד, ז.
  13. סוטה, לו ב.
  14. סוטה, שם.
  15. בראשית מב, ח.
  16. ישעיה סא, ט.
  17. עמוס ה, טו.
  18. שבת, סג א.
  19. בראשית רבה, צג, ג.
  20. משלי כ, ה.
  21. שם.
  22. בראשית רבה, צג.
  23.  בראשית מה, ב.
  24.  ירמיה לא, ה.
  25.  יחזקאל לז, טז-כד.