לכאורה, במלחמת מדינת ישראל, יש איסור פשוט, ואיסור כזה שלא היה בזמן שבית המקדש היה קיים, והוא האיסור של אותן שלש השבועות הידועות, ששתים מהן הן: שלא יעלו ישראל בחומה, ושלא ימרדו באומות העולם (כתובות קיא א: שיר השירים רבה).
שבועות אלו שימשו חומר הסתה רבה וקטרוג גדול על מדינת ישראל שקמה עקב מלחמה עם אומות העולם. וגדול בתורה אחד, המפורסם גם לצדיק, יצא בתוקף ובעוז נגד מדינת ישראל, והשבועות הללו הן אבן הפינה לטענותיו וקטרוגיו. אבל יחידאה הוא בזה, לא הסכימו לו כל גדולי ישראל, בין אלה שהם מתייחסים בהערצה למדינת ישראל ורואים בה פעמי הגאולה, ובין אלה שאומרים לא זוהי הגאולה, לא זאת המנוחה ולא זו המרגוע, שעם ישראל מחכה לה, אלא סתם ישועה גדולה מאת ה׳ ונסים גלויים ונסתרים מאתו יתברך היו כאן.
וכמה טעמים לשלילת איסור השבועות נאמרו, ולאו דוקא בקשר עם מדינת ישראל. אפרט כמה מהם: הגאון הצדיק הרבי מסוכאטשוב ז״ל, בשו״ת ״אבני נזר״ (יו״ד, סי׳ תנד) עמד על עיקר השבועות הללו: מה כחן ומה גדרן, וכל שבועה היא שהאדם נשבע, או שאחרים משביעים אותו והוא מקבל את השבועה, וכמו השבועות של הר גריזים והר עיבל שכתוב ״וענו כל העם ואמרו אמן״ (דברים פרק כז), ואם השבועה היתה על ידי שלמה המלך שאמר ברוח הקודש (״השבעתי אתכם בנות ירושלים״ וגר, שיר השירים ב, ז ועוד), היה מהראוי שיאסוף את כל ישראל שיקבלו עליהם השבועה, ולא מצינו שעשה כן, ומתוך כך ומעוד ראיות הוא מוכיח שהשבועות היו לשורש נשמותיהם של ישראל למעלה, וכמו שכתוב בזוהר שבנות ירושלים הן נשמות של צדיקים, והרי זה כעין שמשביעים את הנשמה קודם ביאתה לעולם תהי צדיק ואל תהי רשע (עי׳ נדה ל ב), ובכל זאת הוצרכו ישראל בעולם הזה עוד פעם לקבל את התורה באלה ובשבועה, כי על שבועת הנשמה לא היו נענשים אם היו עוברים על השבועה, ואף כאן אין השבועה לנשמה חלה על הגוף.
טעם שני לשלילת כח השבועה יש ללמוד מדברי מהר״ל מפראג בספר ״נצח ישראל״ (פרק כד) וכן מספרו פרושי אגדות שנתגלה בימינו מכת״י ונתפרסם בכמה כרכים, ומהם על מס׳ כתובות (ירושלים תשכ״ז), ושם הוא מפרש שלש השבועות במובן של גזירות שנגזרו על ישראל (ראה ״התקופה הגדולה״ לרמ״מ כשר עמ׳ רעח). ולפי זה אין כאן לא ציווי ולא אזהרה, אלא גזר דין, כדרך התוכחות שבתורה, וכלום נאמר שאדם מחויב ״לקיים״ את התוכחות, כדרך שמקיימים מצוות? וכלום נאמר שאסור לו לאדם לעשות פעולה להיחלץ מן היסורים שבתוכחות?
וטעם פשוט ביותר ונכון ביותר לביטול כח השבועות בימינו – אפילו אם נניח שבעצם יש בשבועות אלו איסור הלכתי – כתב בקצרה הגאון ר׳ מאיר שמחה הכהן ז״ל בעל ״אור שמח״, ב״מכתב״ אחד, מעין ״קול קורא״, בו קרא לקיים מצות ישוב ארץ ישראל ולעלות לארץ. ה״מכתב״ פרסם הרב רז״א רבינר בספרו על ר׳ מאיר שמחה (תל־אביב תשכ״ז, עמ׳ קסד), ובין השאר אנו קוראים בו שורות אלו: ״אמנם כעת הסבה ההשגחה אשר באספת הממלכות הנאורות בסאן רעמא ניתן צו אשר ארץ ישראל תהיה לעם ישראל, וכיון שסר פחד השבועות וברשיון המלכים קמה מצות ישוב ארץ ישראל ששקולה כנגד כל מצות שבתורה…״ (נדפס לראשונה ב״התור״ שנת תרפ״ב, ועכשיו חזר ונדפס בספר ״שיבת ציון״, מהדורת ישיבת ״הר ברכה״ עמ׳ 101-100).
ואם כה אמר הגאון על יסוד הצהרת בלפור, כל שכן אנו שיש לנו החלטת האומות המאוחדות על הקמת מדינה עצמאית ורבונית לגמרי, בלתי תלויה בדעת אחרים, שבודאי אין שום מקום חשש של השבועות. והרי על עליה בחומה פירש רש״י שם בכתובות, על המקום: ״יחד, ביד חזקה״. מובן ש״יד חזקה״ הכוונה בכח ובחזקה נגד שלטונות האומות. הערבים אף פעם לא שלטו בארץ ישראל, ואומות העולם הסכימו והחליטו, ובכן אין כאן לא ביד חזקה כלפי השבועה הראשונה ולא מרידה כלפי השניה (״שלא ימרדו״ וכו׳).
ניתן להיאמר אף טעם נוסף לביטול כח השבועות, והוא: יחד עם שתי השבועות לישראל נאמרה גם שבועה שלישית: שהשביע הקב״ה את אומות העולם שלא ישתעבדו בהם בישראל יותר מדאי (כתובות שם). ואם כן כשהם הפרו את השבועה שלהם, ואין די באר גודל הצרות והשעבוד והגזירות הרעות בכל משך זמן גלותנו, ממילא בטלות גם השבועות של ישראל, כעין מה שאמרו בפרקי דר׳ אליעזר (פל״ו על הברית של יעקב ולבן ״אם אני לא אעבור אליך ואתה לא תעבור אלי״ (בראשית לא, נב). קיצורו של דבר – מבחינה זו של השבועות אין כאן לא איסור ולא חשש איסור ולא נ״ט בר נ״ט של איסור.