credit : shutterstock.com


כלליים, משותפים ומיוחדים – כאלה הם סוגי ההלכות המרובות של הלולב ומיניו. הכלליים הם אותם הדינים, שבעצם שייכים הם לכל המצוות, אלא שבגמרא ובפוסקים באו בקשר עם ד׳ המינים. המשותפים עיקרם וגופם עומדים כאן, במינים הללו, אלא שנוהגים בכל ארבעת המינים כולם. ויש דינים מיוחדים לכל מין ומין בלבד, ואין שלשת המינים האחרים משתתפים בהם.


מצוה הבאה בעבירה –

הלכה כללית זו נאמרה בתלמוד במפורש פעמיים: בלולב[1] ובחלה ("הרי שגזל סאה של חיטין, טחנה לשה ואפאה והפריש ממנה חלה כיצד מברך, אין זה מברך אלא מנאץ, ועל זה נאמר ובצע ברך נאץ ה׳" (תהלים י ג) [2] .ושם בסוגיא: "משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה").

המקום השלישי, שנזכר בו בפירוש "מצוה הבאה בעבירה" במעשה בר׳ אליעזר ששיחרר עבדו להשלים למנין[3], אין לו באמת ענין לתוכן הרגיל של מושג זה, שעניינו שאין יוצאים ידי המצוה[4].

קרבנות גזולים, שפסולים מטעם זה, הוזכרו לא בסדר קדשים, אלא בקשר עם לולב הגזול. וכך אמרו: "בשלמא יום טוב ראשון (פסול לולב הגזול), דכתיב ״לכם – משלכם" (וזו מההלכות "המשותפות"), אלא ביום טוב שני אמאי לא? אמר ר׳ יוחנן משום ר׳ שמעון בן יוחאי: משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה, שנאמר (מלאכי א יג) והבאתם גזול ואת הפיסח ואת החולה, גזול דומיא דפיסח, מה פיסח לית ליה תקנתא, אף גזול לית ליהא תקנתא, לא שנא לפני יאוש ולא שנא לאחר יאוש"[5].

ושוב: "מאי דכתיב (ישעיה סא ח) כי אני ד׳ אוהב משפט שנא גזל בעולה, משל למלך בשר ודם שהיה עובר על בית המכס אמר לעבדיו: תנו מכס למוכסים, אמרו לו: והלא כל המכס כלו שלך הוא, אמר להם: ממני ילמדו כל עוברי דרכים ולא יבריחו עצמן מן המכס, אף הקדוש ברוך הוא אמר: אני ה׳ שנא גזל בעולה, ממני ילמדו בני ויבריחו עצמן מן הגזל"[6].


הגדרת מצוה הבאה בעבירה:

מרובים הם החידושים והחקירות, שהעלו המפרשים והפוסקים במצוה הבאה בעבירה. מהם: כל עיקרו של דין זה מן התורה הוא, או אינו אלא מדברי סופרים?

על שאלה זו כבר עמדו הראשונים[7]. באחרונים באו הרבה פלפולים על כך[8].

ושוב: ההגדרה של מצוה הבאה בעבירה. לפי התוספות בסוגייתנו, גדרו: שמחמת העבירה באה המצוה. גזל, למשל. אלמלא גזל לא היה לו הלולב. אבל לולב של אשרה ועיר הנדחת וכיוצא, כלום מחמת העבירה הקודמת בא לו קיום המצוה? אין העבירה והמצוה קשורות זו בזו והראשונה לא סייעה לשניה.

הפני־יהושע מחדש עם זה פירוש מקורי בדברי שמואל שסובר: "ביום טוב שני, מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול". כלומר: אין המצוה באה על ידי עבירת הגזל, שכן היה יכול לבלי לגוזלו ליטול את הלולב בתורת שאלה. אין מהצורך, אפוא, לומר, ששמואל חולק על דין "מצוה הבאה בעבירה"[9].

אולם סברת התוספות בלתי מוסכמת היא. רבנו חננאל[10]  וכן הרמב״ם בפירוש המשנה כתבו שגם של אשרה ועיר הנדחת טעם הפסול הוא משום מצוה הבאה בעבירה" [11].

וספק יסודי: מצוה הבאה בעבירה הוא פסול בגוף הדבר, או אינו אלא חסרון בקיום המצוה? החפץ של המצוה פסול הוא, או שהוא כשר, אלא שהאדם לא יצא בו ידי חובתו? מחקירות האחרונים היא זו.[12]  


״דיחוי אצל מצוות״ –

אף זו בעיה הלכתית כללית, שהסוגיא בסוכה [13]  עוסקת בה. מצוה שנפסלה והוסר הפסול, אם חוזרת ומתכשרת? דוגמא: נקטם ראשו של הדס פסול, עלתה בו תמרה כשר.

ונסתפקו בגמרא: "נקטם ראשו מערב יום טוב ועלתה בו תמרה ביום טוב, מהו: יש דיחוי אצל מצות, או לא?"

ושוב, ענבים של ההדס שחורים ומרובים מעליו פסול ואם מיעטן כשר. ודנו בגמרא: מיעטו ביום טוב מהו? וכאן יש שתי אפשרויות: נפסל מערב יום טוב והוכשרו ביו״ט ("דיחוי מעיקרא"), ונפסל ביו״ט וחזר והוכשר ("נראה ונדחה" אם חוזר ונראה). מתוך הסוגיא יוצא שבאופן הראשון כשר ובאופן השני הספק לא נפשט. בשו״ע[14] נפסק סתם, שאם עבר וליקטן כשר. האחרונים דנו למה לא חילקו בין השחירו הענבים ביו״ט, שאז הוא נראה ונדחה, להשחירו מערב יום טוב15. העונג־יום־טוב נסתפק: השחירו הענבים בליל יו״ט ראשון, אם זה נקרא "נראה ונדחה" שכיון שנכנס יו״ט הרי זה זמן מצותו או שמאחר שלולב מצותו ביום לא נקרא "נראה" עד שיגיע היום16.


בל תוסיף :

ושוב מההלכות הכלליות של ד׳ המינים: בל תוסיף. בספרי נאמר: "מנין שאין מוסיפין על לולב ועל ציצית תלמוד לומר לא תוסיף". בגמרא באו שתי סוגיות בקשר עם בל תוסיף של לולב: בסוכה17 ובסנהדרין18.

התוספות מבחינים בין "כל המוסיף גורע" ובין עבירת "בל תוסיף". במקרה הראשון לא קיים המצוה ובאופן השני המצוה עצמה קיים, אלא שעבר על הלאו.

אם לולב צריך אגד (ראה להלן) והוסיף בתוך האגודה אף המצוה לא קיים, אבל אם אין צריך אגד, או שהוסיף מחוץ לאגודה, אנו אומרים "האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי": המצוה קיים ועל "בל תוסיף" עבר.

ודיונים יש בפוסקים: "בל תוסיף" זה הוא כשמוסיף מין אחד מן החוץ או כשמוסיף עוד לולב או עוד אתרוג (על הדס וערבה אין בל תוסיף). בשלחן־ערוך19 אסר את שני מיני ההוספות. ושוב נחלקו: אם האיסור הוא דוקא בכוונה לשם מצוה, או אף בלא כוונה20.


האם ארבעת המינים מעכבים זה את זה?

הבעיה הראשונה של ההלכות המשותפות היא – "השותפות" עצמה, הזיקה שביניהם. ארבעתם מעכבים זה אה זה, או לא? ואם מעכבים, באיזה אופן העיכוב: שיקחו ארבעתם בבת אחת דוקא, כמו שאנו עושים, או שמותר לקחתם אף בזה אחר זה? בנוגע לשאלה הראשונה משנתנו היא זו21: "וארבעה שבלולב… מעכבין זה את זה".

בברייתא22 אמרו: "ומניין שמעכבין זה את זה? תלמוד לומר ולקחתם, שתהא לקיחה תמה". ואף על פי כן כתבו הראשונים בשם הראב״ד, שנוטל שאר המינים, כשאין לו מין אחד, בלא ברכה, ל״זכר בעלמא". פסק כן בשלחן־ערוך23.

בשאלה השניה נחלקו הבה״ג ורבנו תם24. הדבר תלוי בפירוש הגמרא במנחות: "לא שנו אלא שאין לו, אבל יש לו אין מעכבין״. הבה״ג מפרש: שיוכל ליטלם בזה אחר זה; רבנו תם – כשיש לו הרי זה "לקיחה תמה" אף על פי שלא חיברם באגד, ומכל מקום צריך ליטלם בבת אחת. הרמב״ם והשלחן־ערוך פסקו כבה״ג. בחלקת־יואב[25] האריך להוכיח שלכתחילה צריכים מן התורה ליטלם בבת אחת, משום "עירוב הווין" ("וענף… וערבי…")[26] אלא שבדיעבד יוצאים בזה אחר זה, כבה״ג. כמה ראיות הוא מביא. אחת מהנה: "יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת והוציא את הלולב לרשות הרבים פטור מפני שהוציאו ברשות"[27]. ובגמרא אמר אביי: "לא שנו אלא שלא יצא בו (קודם שהוציאו), אבל יצא בו חייב". על כך הקשו: "הא מדאגבהיה נפק ביה?" ולרבנו תם מה קושיא היא זו: הלא במשנה לא הוזכר אלא "שהוציא את הלולב" בלבד, ונוכל לומר שהוציא הלולב בלא האתרוג, ולא יצא ולא כלום. ואילו להבה״ג הדבר מובן: על כל פנים ידי לולב יצא משהגביהו.


״ולקחתם״ – הלקיחה היא החיוב או האחיזה :

״ולקחתם״ – זהו עיקר החיוב, המשתף את ד׳ המינים. ולקיחה זו מה טיבה? פעולת הלקיחה ביד, היינו נטילתו לתוך ידו, או מעשה האחיזה ביד, ברגע מעשה האחיזה7 שאחרי הנטילה? ונפקא מינה: מי שנטל את המינים לפני עלות עמוד השחר וממשיך ואוחזם עד אחרי עמוד השחר, יצא או לא יצא? מעשה הנטילה היה שלא בשעת המצוה, האחיזה – בשעת המצוה.

או בצורה אחרת: מי שקיבל את הלולב מחברו במתנה על מנת להחזירו, כנהוג, הרי ברגע שלוקחו עדיין אינו שלו, כי לא זכה בו עד שלקחו, וכשנעשה שלו אינו עושה שוב מעשה נטילה אלא ממשיך לאוחזו.

ובכן: יצא בנטילה ראשונה, או שצריך להניח מידו ולחזור וליטלו? נתווכחו בדבר בארוכה הר״מ פרידבורג ז״ל, עם ר׳ אלעזר משה מפינסק ז״ל[28] . הביאו מזבחים,[29]: "הואיל וכתיב ולקח (הכהן מדם החטאת באצבעו) אי אתי קוף רמי להו אידיה בעי למישקל זימנא אחריתי". הביאו גם ממקומות אחרים, ודנו אם המשך הלקיחה נחשב ללקיחה, ואם בשאלה השניה יש לומר הקנין והמצוה באים כאחד. האריכו בזה עוד כמה אחרונים[30].


האם צריך להגביה את ארבעת המינים:

ושוב ספק עיקרי במהות הלקיחה, ואף הוא נתעורר באחרונים: הלקיחה עניינה הגבהת המינים ממקום שהם מונחים, או מספיק שישימם בידו מבלי שיעקרם ממקומם? הרש״ש בחידושיו לסוכה[31] נתווכח בדבר עם ר׳ עקיבא איגר[32]. הסכמת רוב האחרונים: צריך להגביהם ממקום הנחתם. הר״מ בן חביב[33] הרחיק לכת: צריך להגביהם ג׳ טפחים, או לפחות טפח, כמו בקנין[34].


לקיחה על ידי דבר אחר:

ומחלוקת בגמרא[35]: "לקיחה על ידי דבר אחר (עשה בית יד ונתן בו הלולב) שמה לקיחה", או לא? נפסקה הלכה: שמה לקיחה, אם הוא דרך כבוד (פרט לנתן הלולב בתוך כלי ונטלו). בחתם־סופר[36] הגדיר: לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה, אבל נגיעה על ידי דבר אחר לאו שמה נגיעה. לקיחה עניינה על ידי כוחו ועוצם ידו ולכן לא איכפת אם יש דבר מפסיק[37].


סדר נטילה :

סדר הנטילה: לולב ומיניו בימין ואתרוג בשמאל [38]. הטעם: בלולב שלש מצוות ובאתרוג אחת. לר׳ יהודה לולב צריך אגד עם ההדס והערבה ומעכב בדיעבד. למד בגזירה שוה של "לקיחה, לקיחה" מאגודת אזוב של מצרים. הלכה כחכמים: לכתחילה מצוה לאגוד, משום הידור מצוה ("זה אלי ואנוהו"), אבל אם לא אגדו כשר[39]. ונוהגים לעשות ג׳ קשרים: הקשר התחתון לאגד ג׳ המינים, ועוד שני קשרים למעלה בלולב[40].


זמן הלקיחה: 

זמן הלקיחה הוא: בגבולים יום אחד ("ולקחתם לכם ביום הראשון") ובמקדש כל שבעה ("ושמחתם לפני ה׳ אלקיכם שבעת ימים"). משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי, שיהא לולב ניטל במדינה שבעה, זכר למקדש[41].

אם ירושלים היא בכלל ״מקדש״ או בכלל ״מדינה״ – מחלוקת ראשונים. להרמב״ם ירושלים כמקדש[42]; לרש״י – כמדינה.

חידש ר״י אטלינגר ז״ל, שלהרמב״ם בירושלים אף בזמן הזה מצות לולב כל שבעה מן התורה[43]. והבדל אחר בין מקדש למדינה – במקדש היה הלולב ניטל בשבת, כשחל בו יו״ט ראשון של חג, מה שאין כן במדינה.

שתי משניות הן: "יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת כל העם מוליכין את לולביהן לבית הכנסת למחר משכימין ובאין כל אחד ואחד מכיר את שלו ונוטלו"[44];

"יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת מוליכין את לולביהן להר הבית והחזנין מקבלין מהן וסודרין אותן על גבי איצטבא והזקנים מניחים את שלהם בלשכה ומלמדין אותם לומר כל מי שמגיע לולבי לידו הרי הוא לו במתנה, למחר משכימין ובאין והחזנין זורקין אותם לפניהם והן מחטפין ומכין איש את חברו, וכשראו בית דין שבאו לידי סכנה התקינו שיהא כל אחד ואחד נוטל בביתו"[45].

בגמרא הסיקו, שהמשנה הראשונה אף היא מדברת בזמן הבית, אבל בגבולין, מחוץ למקדש. טעם האיסור בגבולין (וכן במקדש, בשאר ימי החג, מלבד יום ראשון כשחל בשבת) – אותו הטעם של דחיית תקיעת השופר בר״ה שחל בשבת: "שמא יעבירנו"[46].

רושם ממנהג קדום של ירושלים, שבימינו אינו נוהג, אנו מוצאים בתוספתא, הובאה בגמרא[47]:

"ר׳ אלעזר בר צדוק אומר: כך היה מנהגן של אנשי ירושלים אדם יוצא מביתו ולולבו בידו,

הולך לבית הכנסת לולבו בידו, קורא קריאת שמע ומתפלל ולולבו בידו,

קורא בתורה ונושא את כפיו מניחו על גבי קרקע,

הולך לבקר חולים ולנחם אבלים לולבו בידו,

נכנם לבית המדרש משגר לולבו ביד בנו וביד עבדו וביד שלוחו".


נטילתן דרך גדילתן :

ומההלכות המשותפות: ״דרך גדילתן״ – עיקריהם למטה וראשיהם למעלה. בעצם הרי זה דין כללי: "כל המצוות כולם אין אדם יוצא בהן אלא דרך גדילתן, שנאמר (שמות כו טו): עצי שטים עמדים, שעומדים דרך גדילתן"[48], אלא שלמעשה הרי זה נוגע ביחוד לארבעת המינים, שכן קרשי המשכן ועמודיו הם בבחינת "מאי דהוה הוה".

"ואותן הפתיים שלוקחין האתרוג חוטמו למטה ועוקצו למעלה כדרך שתלוי באילן בודים מלבם ואינם יוצאים ידי חובתם, דבתחילת גדילתו חוטמו למעלה ועוקצו למטה כדרך כל פירות האילן ולבסוף מתוך כבדו נהפך את שלמעלה למטה" [49].


ברכה עובר לעשייתה:

ברכה עובר ברכת הנטילה עוררה דיון בראשונים: "כל המצוות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן"[50], ואיך יצוייר כאן "עובר לעשייתן" הרי תיכף כשנוטלם בידו כבר קיים המצוה?[51].

דרכים שונות הורו: לקחת הלולב ומיניו בלבד, ואחר הברכה יטול האתרוג או שיהפוך בשעת הברכה אחד המינים שלא "כדרך גדילתן" דרך נוספת שיתכוון שלא לצאת בהם עד אחר הברכה[52].


סדר הנענועים:

משהגביהו יצא – דבר תורה הוא זה. אבל "מצוה כהלכתה שיגביה… ויוליך ויביא ויעלה ויוריד וינענע הלולב שלש פעמים בכל רוח ורוח"53.

הנענועים הם מצוה מקובלת ובית שמאי ובית הלל נחלקו היכן מנענעים בפסוקי הלל54. על סדר הנענועים באו פרטים שונים בשו״ע ומפרשיו55. בדרך כלל שני מנהגים הם: מזרח, דרום, מערב, צפון, מעלה ומטה (בכל צד ג׳ הולכות וג׳ הבאות); דרום, צפון, מזרח, מעלה, מטה ומערב (בכל צד כנ״ל). רמז לנענועים מן המקרא הביא הר״א פוסק ז״ל: ״ודוד וכל בית ישראל משחקים לפני ד׳ – ובמנענעים"56, ואמרו במדרש: "זה לולב שאדם מנענע בו"57.


לכם  – משלכם:

״לכם – משלכם״, פרט לגזול ושאול – אף זהו דין משותף. בגזול יש טעם אחר: "מצוה הבאה בעבירה" (ראה למעלה). מיום שני ואילך שאול כשר ובגזול יש מחלוקת58.

אתרוג השותפין לא יצאו(59), אלא אם כן נותן כל אחד את חלקו במתנה לחברו60.

בתקופת הגאונים והראשונים נתחבטו הרבה על אתרוג של קהל במקום שאין האתרוגים מצויים61. הוכרע: כיון שקנאוהו לצאת בו הרי זה כאילו פירשו, שכל הקהל נותן לכל מי שנוטלו לצאת בו במתנה על מנת להחזיר.

עצם מתנה על מנת להחזיר היה נהוג עוד בזמן קדום. "מעשה ברבן גמליאל ור׳ יהושע ור׳ אלעזר בן עזריה ור׳ עקיבא שהיו באין בספינה ולא היה לולב אלא לרבן גמליאל בלבד שלקחו באלף זוז. נטלו רבן גמליאל ויצא בו, ונתנו לר׳ יהושע במתנה, נטלו ר׳ יהושע ויצא בו ונתנו לר׳ אלעזר בן עזריה במתנה, נטלו ר׳ אלעזר בן עזריה ויצא בו ונתנו לר׳ עקיבא, נטלו ר׳ עקיבא ויצא בו והחזירו לרבן גמליאל"62.

ובגמרא: "למה לי למימר החזירו? מילתא אגב אורחיה קא משמע לן: מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה" ("דעתו של רבן גמליאל היה שיצאו כולם ואחר כך יחזירוהו", תוספות).

ונחלקו ראשונים אם הנותן צריך אח״כ לחזור ולקנות האתרוג בקנין גמור63, או שממילא חוזר אליו אחר שזה יצא בו64.

כתוצאה ממחלוקת זו נחלקו הקצות והנתיבות65 בנותן האתרוג במתנה גמורה לזמן, שלא בתורת "על מנת להחזיר", אם נקרא קנין הגוף ויוצא בו, או לא[66].

האחרונים פלפלו הרבה על חידוש דינו של המחנה-אפרים[67], שמי שקנה אתרוג על מנת לשלם מחירו אחר החג לא יצא. טעמו: משיכה אינה קונה אלא מדרבנן ("דבר תורה מעות קונות") וכמה פוסקים סוברים שקנין מדרבנן אינו מועיל לשל תורה. מטעמים שונים הכריעו שמצד הדין אין חשש בדבר[68].


הידור בארבעת המינים:

אף על פי שנאמר בתורה באתרוג, מכל מקום דין משותף הוא:  "מקשינן לולב לאתרוג"[69]. ר׳ יהודה חולק על כל עיקר דינו של "הדר". לא נאמר, לדעתו, "הדר" אלא לסימן: "הדר באילנו משנה לשנה"[70]. ואין הלכה כמותו.

וחקירה מן החדש: חסרון "הדר" הוא פסול הגוף, בעצם האתרוג, או שאינו אלא מניעה לקיום המצוה. כלומר:"זה אלי ואנוהו" הוא הדין של הידור מצוה בכל מקום, אלא שכאן, באתרוג, הוסיפה התורה שההידור מעכב לקיום אף בדיעבד[71].

ממציא החקירה מוכיח שזוהי מחלוקת רש״י ותוספות במסכת סוכה[72]. אבל דברי כל הפוסקים מורים, שזהו פסול בגוף האתרוג.

ונחלקו הפוסקים אם "הדר" מעכב בכל ימי החג, או ביום ראשון בלבד[73]. הכריעו האחרונים, שבשעת הדחק יש לסמוך על המכשירים בשאר הימים[74].

בכל מין ומין יש ה״הידור" שלו. יבש פסול בכולם. בירושלמי[75] אמרו על יבש: "לא המתים יהללו י־ה".

נקטם ראשו פסול בלולב והדס וערבה (בהדס כשנקטם נחלקו בגמרא, "וטוב להחמיר במקום שאפשר באחר")[76].


סדר ארבעת המינים:

אף על פי שבתורה סדרם של המינים הוא: אתרוג, לולב, הדס וערבה, הרי במשנה ובגמרא ובפוסקים מבוארים הדינים של הלולב, ההדס והערבה, קודם לאלה של האתרוג. ודאי מפני אותו הטעם שהלולב ומיניו בימין – החשיבות לולב של שלשה לעומת אחד.


הלולב:

מהותו של הלולב: "כפות תמרים" ו״הן חרויות של דקל כשיצמחו קודם שיתפרדו העלין שלהן לכאן ולכאן אלא כשיהיה כמו שרביט והוא הנקרא לולב"[77].

מהפסולים המיוחדים בלולב: נפרצו עליו (שאינם עולים עם השדרה), נחלקה התיומת (ברוב העלין או בעלה האמצעי עד השדרה), נסדק עד שנראה כשנים, קוצים בשדרה, עקום לפניו, כפוף בראשו ועוד.פרטים מרובים תלויים בדינים אלה ומבוארים בשלחן־ערוך ומפרשיו[78].

אחרון אחד מחדש, שלולב אינו כשר אלא כשהוא מאילן שעושה פירות: "כפות תמרים"[79]. וראיה הוא מביא: במנחות[80] אמרו: "ד׳ מינין שבלולב ב׳ מהן עושין פירות וב׳ מהן אין עושין פירות". וקשה: הרי ההדס אף הוא עושה פירות (הענבים שבו), ובירושלמי מבואר, שענביו חייבים במעשרות ובערלה. אלא שבאתרוג ובלולב הדין הוא, שיהיו עושים פירות, מה שאין כן בהדס.

אף הוא תולה הדבר במחלוקת של תנאים: "ר׳ טרפון אומר כפות תמרים, ר׳ עקיבא אומר כפות תמרים כשמן"[81]. בזה נחלקו: לר׳ טרפון תמרים ממש ולר׳ עקיבא השם שלהם בלבד הוא "כפות תמרים"[82].


ההדס:

"ענף עץ עבות האמור בתורה הוא ההדס, שעליו חופין את עצו כגון שיהיו שלשה עלין או יתר על כן בגבעול אחד, אבל אם היו שני העלין בשוה זה כנגד זה והעלה השלישי למעלה מהן אין זה עבות אבל נקרא הדם שוטה"[83]. הרמ״א כתב, שנהגו להקל בבלתי משולשים וסומכים על המכשיר בגמרא "תרי וחד" ו״תרי על גבי תרי", אבל האחרונים ערערו הרבה על מנהג זה.

השיעור המעכב של ה״עבות" הוא ברובו. נחלקו ר׳ ישמעאל ור׳ עקיבא אם המצוה בשלשה הדסים או בהדס אחד[84]. ההלכה: שלשה, מלבד בשעת הדחק, שאין הדס כשר, "סגי ליה בחד דלא קטום"[85].

מין "הדס שוטה" אחר הזכיר הבה״ג: "דרברבן טרפיה ופתיין" (שגדולים עליו ורחבים), והפוסקים לא הביאוהו[86].

נחלקו האחרונים בהדס שאין ענפיו חופין את עצו, שראשו של זה אינו מגיע לעוקצו של זה. מהם פוסלים[87], שהרי בגמרא (לב ב) אמרו: "ואימא דולבא ("עץ ערמון קלוע הוא אבל אין עליו רצופין לכסות כל עצו", רש״י)? בעינן ענפיו חופין את עצו וליכא". ומהם מכשירים, דברי הגמרא נאמרו לסימן ולא לדין. וכן מבואר באחד הראשונים: "שענפיו חופין את עצו, פירוש לא שצריך כך, אלא כך דרכו ונתן סימנים שזהו הדס"[88].


ההערבה:

"ערבי נחל האמורות בתורה אין כל דבר הגדל על הנחל אלא מין ידוע הוא הנקרא ערבי נחל, עלה שלו משוך כנחל ופיו חלוק וקנה שלו אדום וזה הוא הנקרא ערבה, ורוב מין זה גדל על הנחלים לכך נקרא ערבי נחל, ואפילו היה גדל במדבר או בהרים כשר"[89].

צפצפה דומה לערבה והיא פסולה. סימני הצפצפה: עלה שלו עגול, פיו דומה למגרה וקנה שלו אינו אדום[90]. התנאים נחלקו אף בערבה: שתים או אחת[91]. ההלכה: שתים (ואפילו בדיעבד לא יצא באחת, אחרונים). שיעור ההדס והערבה ג׳ טפחים; שדרו של לולב – ד׳ טפחים (כדי שיהא יוצא מן ההדס טפח)[92].


האתרוג:

"פרי עץ הדר", לפי הרמב״ן על התורה[93], הוא לא סימן של האתרוג, אלא זה שמו בעצם, "כי פירוש אתרוג חמדה כדמתרגמינן ונחמד למראה דמרגג למחזי, לא תחמיר לא תרוג".

הכלל: "בארמית אתרוג ובלשון הקודש הדר". מה שדרשו: ״פרי עץ – שטעם עצו ופריו שוה״, ״הדר – הדר באילנו משנה לשנה", ועוד[94] , הן "אסמכתות שעשו רבותינו לקבלתם".

כיוצא בזה כתב הרמב״ם[95]: "…מה שאמר במאמר הכתוב פרי עץ הדר אולי יהיו רמונים או חבושים או זולתם עד שהביאו ראיה ממה שנאמר פרי עץ הדר. ואמר עץ שטעם עץ ופריו שוה, ואמר אחר פרי הדר באילנו משנה לשנה, ואמר אחר פרי הדר על כל מים, אלו הראיות לא הביאום מפני שנשתבש עליהם הענין עד שנודע להם מהראיות האלה, אבל ראינו בלא ספק מיהושע עד עתה שהאתרוג היו לוקחים עם הלולב בכל שנה ואין בו מחלוקת אבל חקרו על הרמז הנמצא בכתוב לזה הפירוש המקובל"[96].

מרובים פסוליו ודיניו של האתרוג: ניקב וחסר ונימוח ונסדק ונקלף, אבעבועות ושינוי מראה, כבוש ומבושל, ניטלו הפיטמה והעוקץ, ועוד ועוד[97].

ומדיני "לכם" המיוחדים לאתרוג: של ערלה ושל תרומה טמאה פסול[98]. בגמרא נחלקו: היתר אכילה בלבד מספיק שיקרא "לכם", וערלה ותרומה טמאה פסולים מפני שאסורים באכילה, או שצריך שיהיה בו גם דין "ממון", והפסול של ערלה ותרומה טמאה הוא מפני שאסורים בהנאה. נפקא מינה: מעשר שני בירושלים, למי שסובר ממון גבוה הוא: היתר אכילה יש בו וזכות ממון אין לו.

באתרוג של טבל נחלקו הראשונים[99], ו״לכן יש ליטול בלא ברכה[100].

של תרומה טהורה לא יטול, אם מפני שמכשירו לקבל טומאה כשנוגע בידים לחות ואם מפני שמפסיד הקליפה במשמוש ידים. ואם נטל יצא. אפילו ישראל שקנהו מכהן, יש לו בו גם "דין ממון" וגם "היתר אכילה": "הואיל ויכול להאכילה לבן בתו כהן"  [101] .

באחרונים נתעוררה השאלה על אתרוגי ארץ ישראל בשנת השמיטה. כמה  חששות: איסור סחורה בפירות שביעית ואיסור הוצאת פירות שביעית מהארץ לחו״ל ואין מוסרים דמי פירות שביעית לעם הארץ ועוד.

והשאלה מתחלקת לשנים: אתרוגים של נכרים (או המכורים לנכרים, לפי מה שנהגו בהיתר המכירה) ושל ישראל. בשל נכרים מסיקים המחברים שדנו על כך להיתר ובשל ישראל מצדדים להחמיר[102] .

הנצי״ב כתב: "כאשר כבר הוציאו סוחרי אתרוגים מא״י השתדלתי שישלחו לי באופן שאשלם אחר החג, ותיכף אחר החג צויתי לטגן את האתרוג ולאכול בקדושת שביעית, ואח״ב שלחתי את המעות ושוב אינו חל קדושת הפירות[103].

מרכז הכובד של ספרות האחרונים בהלכות אתרוג הוא שאלת האתרוגים המורכבים. בעיה זו תופסת מקום רחב בספרי השו״ת וכמה עיקרי הלכות נתבארו אגב הדיונים בשאלה זו.

ראש המדברים הוא מהר״ם אלשיך, שהאריך הרבה לפסול אתרוג המורכב כ״לימון"[104]. אחריו פסלו אותם בשו״ת הרמ״א [105], ובלבו״ש[106] , והסכימו להם מפרשי השלחן־ערוך. בשו״ת הרמ״א [107] מעיד ר׳ שמואל יהודה קצנלנבוגן: "ומפי הגאון א״א ז״ל שמעתי, כי פעם אחת קרה מקרה בפדואה, שלא היה לכל הקהל כי אם אתרוג אחד ויהי כאשר שלחו אותו מקהל אשכנזים לקהל הלועזים פגעו השטודנט״ו באיש המביא אותו וגזלוהו ממנו ופדאוהו מהם בדמים יקרים ולא רצה לצאת במורכבים אשר רבו כמו רבו בכל בתי השרים".

אף הוא נותן באותה תשובה שלשה סימנים להכיר בין המורכבים לשאינם מורכבים. עם העיון בספרים המפלפלים בהלכה זו אנו רואים שמצד כמה טעמים דנו לפסלם:

א) "נעבדה בו עבירה", שגם בן נח מצווה על כלאי אילן.

ב) "ילדה שסיבכה בזקנה בטלה ילדה בזקנה"[108] ואם כן איננו אתרוג אלא לימון (כל שכן כשהרכיב "לימון" באתרוג).

ג) כיון שיש בפרי חלק של לימון הרי הוא כאתרוג חסר.

ד) אין "עצו ופריו שוה": הפרי אתרוג והעץ "לימון".

בכמה ספרי שו״ת פוסלים אפילו ספק מורכבים, באתרוגי קורפו (על אלה, אגב, הטילו בשנות תרל״ו ותרנ״ב הרבה רבנים ובראשם ר׳ יצחק אלחנן מקובנא איסור, מחמת הרדיפות על היהודים שם).

לעומתם מאריכים בכמה ספרים להכשיר בהחלט, או לצדד להכשיר, אפילו המורכבים הודאים. אחת לאחת הם מסירים את כל החששות האמורות למעלה[109].

על שיעור האתרוג נחלקו תנאים, בין למטה ובין למעלה. באתרוג הקטן: ר׳ מאיר אומר כאגוז, ר׳ יהודה אומר כביצה[110]. ההלכה: כביצה[111].

פחות מזה אינו "גמר פרי".

בחתם־סופר[112] האריך להוכיח, ששיעור האתרוג אינו תלוי במחלוקת הידועה של האחרונים אם נתקטנו הביצים בימינו. אם נניח שכן, אזי אף גודל האתרוגים נשתנו. תמיד, השיעור שנקרא בשם פרי הוא כביצה שבאותו זמן[113].

ובאתרוג הגדול: ר׳ יהודה אומר כדי שיאחז שנים בידו, ולר׳ יוסי אין שיעור לגדול: "אמר ר׳ יוסי מעשה בר׳ עקיבא שבא לבית הכנסת ואתרוגו על כתיפו״ (״על כתיפו – מרוב גודלו", רש״י). הלכה כר׳ יוסי.

הריבוי העצום של הדינים שבארבעה המינים יש לראות מעובדא זו: בספר של מחבר בדורנו[114], המוקדש ביחוד להלכות אלו ומסודר לפי א״ב, באו שכ״ו (קרי: שלש מאות ועשרים וששה) דינים. והפרי־מגדים[115] כתב: "להורות הוראות באתרוג הוא כמו שכתב הים של שלמה בחולין: המורים מרובים והיודעים מועטים".


[1] סוכה ל א.

[2] בבא קמא צד א.

[3] ברכות מו ב.

[4] וראה אחיעזר ח״ג סימן עא.

[5] סוכה שם.

[6] שם.

[7] ראה תוספות סוכה ט א ו-ל א, ומהרש״א שם; רמב״ן פסחים לה; ריטב״א סוכה לא; רשב״א בבא קמא סז; ועוד.

[8] ראה שאגת־אריה סימנים צז-צט; נודע־ביהודה תניינא או״ח קלד; חידושי חתם־סופר ח״ו ריש לולב הגזול; הויכוח שבין הר״מ בנעט ז״ל עם הרמ״ז איטינגא והרי״ש נטנזון ז״ל, בשו״ת שבסוף מפרשי־הים; ועוד.

[9] החתם־סופר בחידושיו חמה: שואל שלא מדעת הרי אף הוא גזלן. אבל יש להעיר מהרמ״א חרמט סעיף ה: "ומותר ליטול לולב חברו בלא דעת חברו בשאר ימים דניחא ליה למיעבד מצוה בממונו והוי כשאול".

[10] בפירושו לסוכה לה א.

[11] וראה הרב המגיד לולב פ״ח ה״א. וראה עוד שו״ת בני־ציון ח״א סימן מא, שהאריך בביאור שיטת הרמב״ם.

[12] ראה למעלה עמ׳ קבר.

[13] לג א וב.

[14] סימן תרמו.

15      ראה בית־יוסף וט״ז תרמו; אור־שמח לולב פ״ח ה״ד; עץ־שדה, להר״א פוסק ז״ל, תרמו ובספרים שציין שם; עונג־יום־טוב סימן נב; ועוד.

16      ויש לתמוה שלא הביא מרש״י סוכה לג א בד״ה "לולב מסוכה", ושם בעמוד ב בד״ה "הכי גרסינן", שמבואר שם שמשקידש היום נקרא זמן מצותו לענין דיחוי. וראה אור זרוע ח״ב סימן שס.

17      לא א וב.

18      פח כ.

19      תרנא יד וטו.

20      וראה על כל האמור: ישועות־יעקב תרנא; ארצות־החיים להמלבי״ם סימן י; שו״ת דברי־יהודה, להרי״ל גורדין ז״ל, סימנים כ ובא; ועוד.

21      מנחות כז ב.

22      ספרא אמור; סוכה לד ב.

23      תרנא יב. בספר עץ־השדה האריך לחלוק על דין זה בדברים שאינם מוכרחים.

24      ראה תוספות לד ב בד״ה "שתהא".

[25] או״ח סימן לא.

[26] ראה ירושלמי מסכת סוכה פרק ג הלכה ז, שאילו היה נאמר "וכפות" בוי״ו היו צריכים ליטול האתרוג עם הלולב ביד אחת.

[27] משנה מא ב.

[28] בשו״ת דברי־מרדכי (ורשה תרל״ז) סימנים נו־סז.

[29] יד א.

[30] ראה שו״ת משיב־דבר להנצי״ב ז״ל, סימן ם; שו״ת בנין־שלמה, להר״ש הכהן מווילנא ז״ל, סימן מא; חזון־איש ח״א סימן בא; חלקת־יואב או״ח סימן יב; ועוד. אחת מראיותיו של החלקת־יואב: בחולין קמא א וברש״י שם בד״ה "על מנת", מבואר שהלאו של "לא תקח האם על הבנים" הוא על מעשה הלקיחה ולא על מה שאוחז אח״ב ביד.

[31] מב א.

[32] וראה השלמת שו״ע הרב תרנא סעיף יז; דברי־מרדכי סימן נט; ועוד.

[33] בכפות־תמרים לסוכה לט א.

[34] וראה על דבריו: חיים־וברכה בהגה״ה לאות קפט; עץ־השדה תרנא אות כה; ועוד.

[35] ומכאן תשובה למה שכתב באבן־האזל בית הבחירה פ״א ה״ט, ללמוד מלקיחה ע״י דבר אחר לעמידת הכהן על רצפת העזרה ולומר עמידה ע״י דבר אחר שמה עמידה.

[36] סוכה לז ב.

[37] לג א; שו״ע תרנא א.

[38] יו״ד סימן קיח.

[39] לז א.

[40] רמ״א וט״ז, וראה משנה־ברורה.

[41] מא א.

[42] פירוש המשניות להרמב״ם שם.

[43] בכורי־יעקב תרנח א.

[44] מא ב.

[45] מב ב.

[46] ראה למעלה: ראש השנה פרק ג.

[47] מא ב.

[48] מה ב. וראה ירושלמי ברכות פ״ה ה״ב.

[49] המנהיג סוף סז ב. וראה מגן־אברהם תרנא ס״ק ז.

[50] פסחים ז ב.

[51] ראה סוכה מב א: "מדאגבהיה נפק ביה".

[52] ראה תוספות לט א, ושאר ראשונים שם; אוצר־הגאונים לסוכה קב, קבר וקכו; שו״ע תרנא ה, ומפרשי השו״ע שם.

53. רמב״ם לולב פ״ז ה״ט.

54      משנה לז ב.

55      סימן תרנא.

56      שמואל־ב ו ה.

57      עץ־השדה תת אות א.

58      ראה גמ׳ ל א, ושו״ע תרמט ה.

59      ב״ב קלז ב. וראה בארוכה על אתרוג השותפין בשו״ת עמק־יהושע סימן יא.

60      שו״ע תרנח ז.

61      ראה אוצר־הגאונים סוכה סימן קלב; רשב״ם בבא בתרא שם; טור ושו״ע תרנח.

62      ברייתא בסוכה מא ב.

63      הרא״ש בסוכה שם.

64      ראה רבי אביגדור כהן צדק בשו״ת הרא״ש כלל לה.

65      חושן־משפט סימן רמא.

[66] וראה אבני־מלואים סימן כח ס״ק נג; יתרון־האור, לה״גדול ממינסק" (במשניות וילנא) חולין פי״א מ״ב; חלקת־יואב או״ח סימן יג.

[67] הלכות קנין משיכה סימן ב.

[68] ראה ברכי־יוסף תרנח סק״ד; שו״ת שואל־ומשיב רביעאה ח״ג סימן כט; שו״ת שם־אריה יו״ד סימן מח; עפרא־דארעא לספר ארעא־דרבנן אות סה; אמרי־בינה דיני יו״ט, סימן כא, ועוד.

[69] לא א.

[70] שם ע״ב.

[71] ראה שו״ת דגל־ראובן ח״ב סימן ד.

[72] כט ב.

[73] ראה רמב״ם וראב״ד לולב פ״ח ה״ט, ולחם־משנה שם; ט״ז תרמט ס״ק ט; שו״ע הרב שם יא.

[74] שו״ע הרב שם.

[75] פ״ג ה״א.

[76] רמ״א תרמו.

[77] רמב״ם סוכה פ״ז ה״א.

[78] סימן תרמה.

[79] צפנת־פענח לולב פ״ז ה״א.

[80] כז א.

[81] ירושלמי סוכה פ״ג ה״א.

[82] וראה חידושי חתם־סופר ללולב הגזול לה א; מאסף כנסת־ישראל, סלובודקה חרצ״ט.

[83] רמב״ם פ״ז ה״ב; שו״ע תרמו ג.

[84] ספרא אמור; סוכה לד ב.

[85] רמ״א תרנא.

[86] וראה אוצר־הגאונים סימן עו; חיים־וברכה אות נה; נפש־חיה תרמה (בנפש־חיה הביא, שכן הוא אף בפירוש המיוחס לרב האי גאון בעוקצין פ״ג מ״ד).

[87] מור־וקציעה הובא בשערי־תשובה תרמו.

[88] רבנו ירוחם נתיב ח חלק ג. וראה חיים־וברכה אות נט.

[89] רמב״ם פ״ז ה״ג; שו״ע תרמז. וראה ספרא אמור וסוכה לג ב.

[90] סוכה לד א. וראה תוספתא פ״ג.

[91] ספרא אמור; סוכה לד ב.

[92] סוכה לב ב; שו״ע תרנ.

[93] פרשת אמור.

[94] ראה סוכה לה א.

[95] בהקדמתו למשניות זרעים.

[96] וראה חידושי הריטב״א לסוכה לא א, ושו״ת הרמ״א סימן קיז.

[97] ראה על כל פרטיהם בשו״ע ומפרשיו סימן תרמח.

[98] משנה לד ב.

[99] ראה בתוספות ובר״ן שם.

[100] משנה־ברורה תרמט.

[101] גט׳ לה ב, ורש״י שם. הפרי־מגדים באשל־אברהם תרנח ס״ק יב, נראה שהבין, שלרש״י אם אין לו בן בתו כהן אין הישראל יוצא בו. והדברים מתמיהים. פשוט, שלאו דוקא, "אורחא דמילתא" הוא. וכן מבואר ברש״י כריתות ז א, לענין "כהן שסך בשמן המשחה בן בתו ישראל מתעגל בו": "ובן בתו דנקט משום דרגיל אצלו והוא הדין לאחריני".

[102] ראה שו״ת שערי־דעה ח״ב סימן ח; שו״ת בית־יצחק יו״ד סימן קכא; שו״ת מחזה־אברהם סימן קמז; יגדיל־תורה הסלוצקי (תר״ע) סימן נ; ועוד.

[103] שו״ת משיב־דבר יו״ד סימן נו.

[104] שו״ת מהר״ם אלשיך סימן קי.

[105] סימן קיז.

[106] סימן תרמה.

[107] סימן קכו.

[108] ראה סוטה מג ב.

[109] וראה בירורים וויכוחים על השאלה: שו״ת הב״ח קלה; שו״ת שבות־יעקב ח״א לו; שו״ת בית־אפרים או״ח גו ונז; חת״ם או״ח קפג; שו״ת השיב־משה או״ח כ; שו״ת צמח־צדק החדש או״ח סד; שו״ת דברי־גחמיה או״ח נ; שו״ת בגדי־ישע יד־יז; גן־נעול כפתור ב פרח י; עץ־הדר, להרא״י הכהן קוק ז״ל, ירושלים תרס״ז; ועוד ועוד.

[110] סוכה לד ב.

[111] רמב״ם פ״ז ה״ח; שו״ע תרמח כב.

[112] או״ח סימן קפא.

[113] האחרונים עוררו שאלה: אתרוג שבאורכו ורחבו אינו כביצה, אלא הוא דק וארוך ובין הכל יש בו כביצה, מה דינו? בשו״ת בית־יצחק יו״ד סימן קלה, נוטה להחמיר, והביאוהו בשד״ח לולב אות סו, בארחות־חיים תרמח אות כט, ובחיים־וברכה אות רפ. אולם בשו״ת מהרש״ם ח״ב או״ח סימן קכט מוכיח שכשר. וראה שעורי־תורה להרא״ח נאה ירושלים תש״ז, עמוד רלא.

[114] חיים־וברכה להרש״ש טשערניאק (ווארשא תרס״ג).

[115] אשל־אברהם תרמח.