על מצה שמורה ושלום בית
מעשה במצה שמורה שאבדה – בעל שסרב לאכול שרויה – ושלום בית.
כדי להבין עיקר המעשה יש להקדים ולבאר כמה מושגים :
מצה שמורה – מצה שנאפתה בתכלית ההידור.
שרויה – הינה מצה שבושלה או נאפתה במים – חסידים ואנשי מעשה מחמירים שלא לאכול תבשיל שכזה – למרות שמעיקר הדין מותר.
פעם אחת נזדמן מעשה אצל הרב הקדוש מאפטא, מחבר הספר “אוהב ישראל”, שבאו אוספי הצדקה של העיר בערב־פסח לבקש מצות (macha) עבור העניים, ואשת הרב שהיתה טרודה בהכנות ליום־טוב, נתנה למשרתי הבית שהם יתנו במקומה לגבאים את המצות.
בינתיים משרתי הבית, מרוב הטרדה, שכחו ולקחו את המצות השמורות המהודרות של הרב, שהיו מונחות במפה מיוחדת בחדר, ונתנו לגבאי הצדקה, והגבאים נטלו והלכו להם.
בבוא אחרי כן הרבנית לחדר, ראתה כי מצות השמורה אינן, עשתה חקירה ודרישה, ונודע לה מה שקרה, שנתנו המשרתים בטעות אותם לגבאים של הצדקה.
נזדעזעה מאד הרבנית, ונעצבה אל לבה, ולא ידעה מה לעשות, כי פחדה להגיד הדבר לבעלה הקדוש.
לבסוף החליטה לקחת מצות פשוטות רגילות, ולשים אותם במקום המהודרות בתוך המפה, ועשתה עצמה כלא יודעת מכל הנעשה.
וערך הרב הקדוש את ה״סדר” על המצות הפשוטות.
לאחר חג הפסח באו לפני הרב זוג להתגרש.
שאל הרב את הבעל: למה אתה רוצה לגרש את אשתך?
והשיב הבעל, כי אשתו לא רצתה לבשל בשבילו בפסח בכלים מיוחדים בלי “שרוייה”.
אז ציוה הרב לקרוא לרבנית, ואמר לה:הגידי נא את האמת: איזו מצות הניחו לפני ל״סדר”?
ותחרש הרבנית, כי פחדה להגיד.
שאל אותה שוב:הגידי נא, אל תיראי.
ותענה הרבנית: מצות פשוטות… ותספר את כל המעשה.
ואז אמר הרב לבעל:ראה נא, בני:
אני אכלתי מצה פשוטה בליל ראשון של פסח – ועשיתי את עצמי כלא יודע וכלא מרגיש, למען לא אבוא לידי הקפדה, או ח״ו לקטטה.
ואתה רוצה לגרש את אשתך בשביל “שרוייה”?!
ועשה הרב שלום ביניהם, והלכו מאתו לשלום.