ורחץ:
בעצם, אין זו מצוה המיוחדת לליל פסח דוקא. דבר שטיבולו במשקה, טעון נטילת ידים, והכרפס, הרי טובלים אותו במי־מלח. אלא שבגמרא,[1] בא דין זה של טיבולו במשקה בקשר עם כרפס. בפוסקים באו פרטי הדין, טעמיו וסברותיו, פלוגתותיו ודעותיו, בהלכות נטילת ידים[2]. בנוגע לחיובו בזמן הזה, שאין דיני טומאה וטהרה נוהגים, יש מחלוקת הראשונים, ולכן אין מברכים על נטילה זו (הגר״א מחייב לברך).
בכל השנה נהגו העם זלזול בנטילת ידים לדבר שטיבולו במשקה, וכבר תמה הט״ז[3]: “מה נשתנה הלילה הזה מכל הימים”, שבכל ימות השנה אין נזהרים בנטילה זו וכשמגיע ליל פסח מדקדקים בה, “ואם בא לטהר עצמו טפי בלילה זה יותר היה לו ליזהר בכך בעשרת ימי תשובה”. הנצי״ב, בהגדתו אמרי־שפר, כתב: “לא קשה מידי”: בליל זה עושים כמה דברים זכר לפסח שהיה בזמן המקדש, ואף נטילה זו בכלל[4].
מין הכרפס:
במשנה ובגמרא לא הוזכר “כרפס”, אלא ירקות וחזרת[5]. צריך לטבל ירקות קודם הסעודה, בשביל להתמיה התינוקות (“כדי שיכיר תינוק וישאל, לפי שאין רגילין בני אדם לאכול ירק קודם סעודה”[6]); טעם זה מבואר בכל הראשונים. כרפס הוא מין ירק (שקורין “פיטרושקא”) והוזכר בראשונים. ויש שנתנו טעם לירק זה דוקא, לפי שיש בו רמז לעבודת הפרך של ישראל במצרים: “ס׳ פרך”[7]. כמובן, אין הכרפס לעיכוב: יכול לקחת איזה ירק אחר שירצה.
טיבול הכרפס:
מחלוקת יש בראשונים בנוגע לטיבול: הרמב״ם ועוד סוברים, שהטיבול הוא בחרוסת, לרוב הראשונים הטיבול הוא בחומץ או בדבר חריף אחר[8]. נהגו להטביל במי־מלח[9].
מי שאיו לו ירק אלא למרור:
הכרפס זיכה אותנו בסוגיא כללית בגמרא[10], בענין “מצוות צריכות כוונה”. הרי שאין לו ירק אחר אלא מאלו הירקות שיוצאים בהם ידי מרור, אם צריך אחר כך, בשעת אכילת המרור, לברך “על אכילת מרור” או לא? בשעת אכילת ה״כרפס” לא נתכוון למצות מרור, והדבר תלוי אפוא ב״מצוות צריכות כוונה”.
ההלכה: אפילו שמצוות צריכות כוונה, מכל מקום “לאחר שמילא כריסו הימנו” אינו חוזר ומברך על אכילת מרור. כיצד יעשה? יברך בשעת הטיבול הראשון שתי ברכות, “בורא פרי האדמה” ו״על אכילת מרור”, ובשעת אכילת המרור יאכל עוד הפעם בלא ברכה. אין כאן הפסק בין הברכה לאכילה, כיון שאף בשעת הברכה אכל מעט מהמרור[11].
ברכת בורא פרי הארמה לפני אכילת המרור”
בפוסקים באה מחלוקת אם “בורא פרי האדמה” של הכרפס (אפילו כשאוכל שאר ירקות, לא של מרור) היא שמוציאה את המרור, או שהמרור אינו צריך לברכת “בורא פרי האדמה”, שמכיון שחייבים לאבלו הרי הוא בצרכי סעודה (“דברים הבאים מחמת סעודה”), שנפטרים בברכת הלחם. נפקא־מינה: כשה״כרפס” לא הוציא את המרור, כגון שאכל ירק כזה שברכתו כשהוא חי “שהכל”, או שבירך ברכה אחרונה על ה״כרפס”, שברכה הראשונה נסתלקה על ידי כך. ספק ברכות להקל, ולכן הכריעו הפוסקים לאכול לכתחילה כרפס פחות מכזית, שלא יצטרך לברך “ברכה אחרונה״ אחריו, אלא שאם אירע ואכל כזית לא יברך אחריו, ואם בירך – לא יברך בכל זאת “בורא פרי האדמה” על המרור[12].
יחץ:
פרוסה ושלימה :
מקורו של ״יחץ״ – בברכות[13]: “אמר רב פפא: הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע. מאי טעמא? לחם עני כתיב”. בפסחים[14] נאמר: “דבר אחר: לחם עני, עני כתיב, מה עני שדרכו בפרוסה אף כאן בפרוסה”.
נחלקו הראשונים: פרוסה זו באה לגרוע או להוסיף? הרי״ף והרמב״ם סוברים: לגרוע, במקום ״לחם משנה״ של לחמים שלמים – שלימה ופרוסה. התוספות והרא״ש והמרדכי ועוד מוכיחים, שהפרוסה היא תוספת ללחם משנה[15]. וכבר בתקופת הגאונים נשאו ונתנו הרבה בדין הפרוסה והשלימה[16]. הדבר שימש לאחד ה״חילוקים” שבין מנהגי בני בבל ובני ארץ ישראל. בני בבל נהגו בפסח שחל בשבת להניח שתי שלימות ופרוסה; בני ארץ ישראל נהגו בין בחול ובין בשבת בשלימה ופרוסה[17]. נתקבלה ההלכה כהתוספות וסייעתם: שתי שלימות ופרוסה, בין בשבת ובין בחול (הגר״א נהג כהרי״ף).
ההגרה – על הפרוסה:
למה נהגו לפרוס המצה קודם ההגדה? הכל־בו כתב: “המנהג לחלקה קודם שיקרא, כדי שיאמר עליה הא לחמא עניא, מה לעני בפרוסה אף כאן בפרוסה” (וראה שם עוד טעמים אחרים). הסביר יפה טעם זה הרב בשלחנו[18]: ההגדה, מצד הדין, צריכים לומר על מצה הראויה לצאת בה ידי חובה, כמו שאמרו[19]: ״לחם עני – שעונין עליו דברים הרבה”, ומכיון שהמצה שיוצאים בה צריכה להיות פרוסה לכן אף ההגדה היא על הפרוסה.
מראה מקומות :
[1] . פסחים קטו א.
[2] . ראה טור ושו״ע או״ח סימן קנח.
[3] . תעג ס״ק ו
[4] . וראה בשו״ת ארץ־צבי, להרא״צ פרומיר ר״מ של ישיבת חכמי לובלין, סימן לב, שהאריך בפלפול עצום ליישב המנהג ליטול ידים לכרפס בליל פסח יותר מכל השנה. אגב: בהגדת הרב מרגליות עמוד 31, כתב בטעם נטילה זו בכלל שהוא להראות דרך חירות, שמדקדקים בנקיון אפילו באכילה מועטת. ותמוה: הרי זה נגד הגמרא וכל הפוסקים.
[5] פסחים קיד וקטו.
[6] רש״י קיד א.
[7] המנהיג עמוד 32 אות ס. וראה מהרי״ל הלכות הגדה.
[8] ראה טור ובית־יוסף תעג.
[9] וראה בית־יוסף שם בשם “מצאתי כתוב”.
[10] קיר ב.
[11] שם קטו א, ותוספות ד״ה “מתקיף”; שו״ע תעה ב.
[12] ראה תוספות שם ד״ה “והדר”; בית־יוסף, שו״ע ומפרשיו תעג ו.
[13] לט ב.
[14] קטו ב.
[15] ראה טור ובית־יוסף תעה.
[16] ראה אוצר־הגאונים ברכות שם ופסחים שם. וראה ר״ש אלבק בהערותיו לספר האשכול, עמודים 61-59.
[17] ראה בארוכה ב״חילוף מנהגים בין בני ארץ ישראל ובין בני בבל” לרב״מ לוין, עמודים 48-46, וב״החילוקים שבין אנשי מזרח ובני ארץ ישראל” לד״ר מרגליות, עמודים 135-133. וראה להלן, פרק ח: פסח שחל להיות בשבת.
[18] תעג סעיף לו.
[19] קטו ב.