מרור:
״מצה בזמן הזה דאורייתא, מרור דרבנן״ – כך נפסקה ההלכה בגמרא[10]. “על מצות ומרדים ייאכלהו” נאמר בקשר עם קרבן הפסח. על מצה בזמן הזה יש פסוק אחר בתורה, אבל מרור מן התורה אין מצוותו אלא בזמן הבית.
מיני מרור:
מה הם המינים, שיוצאים בהם ידי מרור – על כך מדובר במשנה ובגמרא[11]. ההלכה: דוקא אותם חמשת המינים השנויים במשנה (חזרת, תמכא וכו׳). ובאותו הסדר: חזרת (״חסא״, ״סאלאט״) קודמת; אם אין חזרת – תמכא, וכן הלאה. הרמ״א והאחרונים פסקו: אם אין מין הכשר למרור, יקח איזה ירק מר שהוא (כדעת “אחרים” בברייתא שבגמרא) ולא יברך עליו.
דיון רחב בפוסקים ובתשובות יש על שיעור האכילה של מרור. הרא״ש[12] כתב, שמה שצריכים לאכול כזית הוא מפני שמברכים “על אכילת מרור” ואין אכילה פחותה מכזית. יוצא, שמצד עיקר המצוה אין צורך בכזית. “יאכלהו” שבפסוק מוסב על הפסח ולא על ה״מצות ומררים”[13]. וראשונים אחרים כתבו שצריך כזית, מפני הלשון “ייאכלהו” שבתורה[14]. השאגת־אריה[15]“1 האריך לתמוה על הרא״ש ומוכיח בראיות, שעיקר מצותו בכזית. האחרונים פלפלו הרבה בדבר[16].
דין מרור מרוסק :
“רעש” בספרי האחרונים הטיל החוות־דעת בחומרא אחת, שחידש בהגדתו: אין יוצאין ידי חובה בתמכא (שקורין “חריין”) כשהוא מפורר ומרוסק. מגמרא[17] ומסברא (המילול וריסוק מפיגים את המרירות) הוכיח כן. וזוהי חומרא שאין הציבור יכול לעמוד בה: אי־אשפשר לאכול ה״חריין” כשהוא שלם, וה״חזרת” (“חסא”, “סאלאט”) לא בכל מקום מצוי. האחרונים האריכו לסתור את דברי החוות־דעת[18] . בשו״ת מהרש״ם[19] יש דיון להיפך: אם יוצאים בו כשהוא שלם, שהרי הוא שלא כדרך אכילתו[20].
מרור הגזול:
זוהי בעיה שדנו בה האחרונים. הספיקות: אם במצוה דרבנן יש פסול של “מצוה הבאה בעבירה”, ואם יש דין מיוחד במצה ומרור שיהיו “שלכם”[21].
מצה או מרור – מה קודם?
לכתחילה מצותה של אכילת מרור היא אחר אכילת מצה: “על מצות ומרורים”, בתחילה מצה ואחר כך מרור[22], אבל בדיעבד אין הסדר מעכב ויצא אף כשאכלו קודם המצה[23]. “בורא פרי האדמה” אין מברכים על המרור[24].
זמן אכילת מרור:
בעצם, זמן אכילת מרור תלוי בזמן אכילת פסח, שכשם שאכילת מצה הוקשתה לענין זה לאכילת פסח[25] אף אכילת מרור הוקשתה (“על מצות ומרורים ייאכלהו”)[26], אלא שבזמן הזה, שאכילת מרור מדרבנן, יש להסתפק אם לומר שמצותה כל הלילה[27]. וכתבו האחרונים, שלכתחילה יאכל המרור קודם חצות, ואם עבר חצות ולא אכל יאכל בלי ברכה[28].
הסבה וטיבול בחרוסת:
אין אכילת מרור צריכה הסיבה, לפי שהיא זכר לעבדות[29]. וצריך לטבלו בחרוסת, כדי לבטל הארס שבחזרת, או להמית את התולעת הנמצאת בה[30]. ויש אומרים שהחרוסת היא משום מצוה: זכר ל״תחת התפוח עוררתיך” וזכר לטיט[31] . “ועושים החרוסת מפירות שנמשלו בהם ישראל, כגון תפוחים אגוזים דמונים ושקדים, ונותנים עליה תבלין, כגון קנמון וזנגביל הדומין לתבן שהיו מגבלים בו את הטיט”[32].
נשים באכילת מרור:
נשים חייבות באכילת מרור, כשם שחייבות במצה[33], שמצה ומרור כתובים ביחד[34]. ואף בזמן הזה הן חייבות מדרבנן, כשם שחייבות בכל המצוות הנוהגות בלילה זה, לפי שאף הן היו באותו הנס[35].
כורך:
מרור בזמן הבית – בכריכה או לא?
שתי סוגיות בבבלי ואחת בירושלמי יש על מחלוקת הלל וחכמים, אם המצוה של מרור בזמן הבית היא בכריכה או לא – בפסחים[36], בזבחים[37], ובירושלמי מסכת חלה[38].
יסוד המחלוקת: אם מצוות מבטלות זו את זו. לא הוכרעה ההלכה כדברי מי, ולפיכך פסקו בגמרא: לברך בזמן הזה על מצה לחוד ועל מרור לחוד ואחר כך לאכול שניהם יחד בכריכה בלא ברכה (“זכר למקדש כהלל”).
הכריכה היא לפסח מצה ומרור או רק למצה ומרור?
הראשונים נחלקו אם הלל היה כורך פסח מצה ומרור ביחד, או שאת הפסח אכל לחוד וכרך רק את המצה והמרור[39]. נפקא־מינה עכשיו לנוסח של “כן עשה הלל” (“היה כורך פסח מצה ומרור”, או: “היה כורך מצה ומרור”[40]).
טיבול הכורך בחרוסת:
אף את ה״כורך” טובלים בחרוסת, שהרי הלל, שהיה מקיים בכריכה זו מצות מרור, היה טובלה בחרוסת, ואנו עושים זכר למקדש כהלל[41].
ויש חולקים, מאחר שאנו כבר יצאנו ידי חרוסת במרור הקודם, וגם חשש ארס אין כאן כיון שאוכלו יחד עם המצה[42].הכריעו האחרונים, שטובלים[43].
אך בהסבה נחלקו: יש אומרים שאין צריך הסבה ב״כורך”[44], אבל הכרעת רוב הפוסקים שצריך הסבה, לפי שהלל הרי היה מיסב בכריכתו, שזו היתה אכילת מצה שלו[45].
מראה מקומות :
[10] פסחים קכ א.
[11] לט א.
[12] פסחים פ״י.
[13] תרומת־הדשן כתבים סימן רמה.
[14] יראים השלם סימן צד. וראה למעלה עמוד שלא-שלב.
[15] סימן ק.
[16] ראה חתם־סופר סימן קמ; כתב־סופר סימן פו; עמק־יהושע סימן ח; שו״ת דברי־מרדכי סימן מה; ישועות־יעקב סימן תעה; שואל־ומשיב מהדורא שתיתאה סימן י; שו״ת תורת־חסד סימן מט; ועוד.
[17] ברכות לט א: פרמינהו פרימי זוטי.
[18] ראה שו״ת בית־אפרים או״ח סימן מג; נשמת־אדם סימן לג; ישועות־יעקב תעג; הגדת מעשה־ידי־יוצר, להר״ש קלוגר; ועוד.
[19] ח״ג סימן ט.
[20] וראה חכם־צבי סימן קיט.
[21] ראה שאגת־אריה סימן צד; כתב־סופר סימן צח; עונג־יו״ט סימן לט; אמרי־בינה דיני פסח סימן כו; ועוד.
[22] רשב״ם פסחים קיד א.
[23] תוספות שם.
[24] ראה למעלה: כרפס.
[25] פסחים קב ב.
[26] מנחת־חינוך מצוה ו.
[27] ראה תוספות מגילה כא א לענין הלל.
[28] פרי־מגדים תעז; דרך־החיים קכג. וראה שו״ת בנין שלמה סימן כט.
[29] קח א ורש״י ורשב״ם.
[30] קטו ב ורש״י, רשב״ם ותום׳.
[31] קטז א.
[32] רמ״א בשו״ע תעג ה, על פי ראשונים.
[33] ראה למעלה עמוד שנב.
[34] רש״י פסחים צא ב ד״ה “לית ליה”.
[35] טור ושו״ע תעב יד. וראה שם בבית־יוסף.
[36] קטו א.
[37] עט א.
[38] פ״א ה״א. וראה למעלה עמוד שלא-שלב.
[39] ראה למעלה, שם.
[40] ראה מפרשי השו״ע סימן תעה.
[41] רמב״ם חו״מ פ״ז ה״ח; אור־זרוע ח״ב סימן רנו: מחזור־ויטרי עמוד 282; שו״ע תעה א.
[42] הגהות־מיימוניוח, בשם ר״י וגאוני אשכנז; הרמ״א בשו״ע שם.
[43] ב״ח וט״ז ושו״ע הרב וערוך־השלחן ועוד.
[44] שבלי־הלקט ריח; רוקח רפג.
[45] המנהיג פ״ג; אור־זרוע ח״ב רנז; שו״ע תעה, וכל האחרונים.