תוקף השמחה בא לידי ביטוי במשפט קצר בברייתא: "תנו רבנן: מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו, מי שלא ראה ירושלים בתפארתה לא ראה כרך נחמד מעולם, מי שלא ראה בית המקדש בבנינו לא ראה בנין מפואר מעולם".


״ושאבתם מים בששון״ (ישעיה יב ג) – מכאן סמכו חכמים ששאיבת המים לניסוך על גבי המזבח בחג היא בשמחה[1]. התכונה הרבה ששאיבה זו היתה מלווה בה, תכונה שחסידים ואנשי מעשה עושים לה זכר אף בזמן הזה, בדמות חגיגות מיוחדות בלילות החג, שקוראים להן על שם העבר בשם "שמחת בית השואבה״ – תכונה חגיגית זו מראה על הערך הרב שהיה לניסוך המים בחיי עמנו בזמן הבית.

אף ספרות ההלכה מקדישה מקום חשוב לניסוך זה, בין בדברים הנוגעים לניסוך עצמו ובין בדברים הנמשכים והמסתעפים ממנו.

המקור, המקום, הזמן, המים, הכלי, השיעור והשמחה – ביסודות אלה של ניסוך המים דנים במקומות שונים בהלכה.


המקור:

המקור כיצד? לא מצינו בתורה מפורש אלא נסכים של יין בכל ימות השנה, אבל לא הוזכרו נסכים מיוחדים של מים בסוכות.

ונחלקו תנאים: מהם שלמדו ניסוך זה מן התורה, במדרשי חכמים. מהם שאומרים שמקורו הוא מהלכה למשה מסיני. "ר׳ יהודה בן בתירה אומר: נאמר בשני ("וביום השני") ונסכיהם (במקום "ונסכה"), ונאמר בששי ונסכיה, ונאמר בשביעי כמשפטם (במקום ״כמשפט״), הרי מ״ם יו״ד מ״ם – מים, מכאן רמז לניסוך המים מן התורה.

ר׳ עקיבא אומר: נאמר בששי ונסכיה, בשני נסוכין הכתוב מדבר, אחד ניסוך המים ואחד ניסוך היין.

ר׳ נתן אומר: בקדש הסך נסך שכר לה׳, בשני ניסוכין הכתוב מדבר, אחד ניסוך המים ואחד ניסוך היין" [2].

אולם ר׳ נחמיה איש בקעת בית חורתן אומר: "עשר נטיעות (לענין שביעית) וערבה וניסוך המים הלכה למשה מסיני"[3].

התוספות, בשם ר״ח, כתבו אמנם במקום אחר שהרמז של מ״ם יו״ד מ״ם אינו אלא אסמכתא בעלמא[4]. אבל בירושלמי[5] אמרו, שמי שדורש הרמז הזה סובר, שניסוך המים דבר תורה ולא הלכה למשה מסיני[6].

וכאן מצאו האחרונים מקום לדון בנקודה כללית: אם יש הבדל בדין, בין שאנו אומרים על הלכה מן הלכות שהיא מן התורה, או שהיא הלכה למשה מסיני? גרמו לדיון זה דברי הרמב״ם בפירוש המשנה[7], שלהסובר שניסוך המים דבר תורה, המנסך בחג בחוץ חייב משום העלאת חוץ, ולהסובר שהלכה למשה מסיני – פטור. התוספות־יום־ טוב תמה: "מה לי מפורש מדאורייתא מה לי הלכה למשה מסיני, שהרי שתים זו שמענו מפי הגבורה". הקשו כן אף בספרים אחרים. ויש שכתבו ליישב באופנים שונים[8] .


ענין מם פתוחה שעשאה סתומה בספר תורה:

רמז זה של ״מ״ם יו״ד מ״ם״ משמש מקור להלכה אחרת – מ״ם פתוחה שעשאה סתומה (בספר תורה) כשר. המ״ם של "ונסכיהם" שביום השני, הרי היא סתומה, והיא האות הראשונה של "מים", שדינה להיות פתוחה[9]. אלא שזהו דוקא לר׳ יהודה בן בתירה, שדרש רמז זה – ואין הלכה כמותו. שינה מפתוחה לסתומה, או להיפך – פסול[10] . אף כאן נתן הרמב״ם בפירוש המשנה מקום להתגדר בו. פסק, שכתב (בשבת) "שם משמעון" חייב אף על פי שפתח את הסתום – ובגמרא אמרו, שדין זה יתכן לר׳ יהודה בן בתירה בלבד[11].


הצדוקים לא הכירו בניסוך המים:

מקורות הללו לניסוך המים, מכיון שאינם מפורשים בתורה, לא היו הצדוקים מודים בהם. לפיכך היו אומרים לכהן המנסך "הגבה ידך" ("שנראה שתתן מים בספל, לפי שהצדוקין אין מודין בניסוך המים", רש״י), שפעם אחת נסך אחד על גבי רגליו ורגמוהו כל העם באתרוגיהם[12]. בתוספתא[13] הוסיפו, שאותו היום נפגמה קרן המזבח ("על ידי אבנים שזרקו בו", רש״י) ונפסל לעבודה.


מקומן של נסכים – וענין השיתין:

בין נסכי היין ובין נסכי המים היו בקרן דרומית מערבית של המזבח החיצון[14]. לא שדינם דוקא בקרן זו, אלא שהמקום גורם – שם היו השיתין, ואי אפשר לנסך אלא שם (רש״י).

ושיתין אלו נחלקו בהם אם היו מחוללין ויורדין עד התהום או שהיה אותו חלל, שהנסכים יורדים לתוכו, מוקף ארבע מחיצות עד קרקעיתו, שהיתה רצפה של שיש[15]. לדעה האחרונה, היו "אחת לשבעים שנה פרחי כהונה יורדין לשם ומלקטין משם יין קרוש שדומה לעיגולי דבילה ובאין ושורפין אותו בקדושה".

ושוב נחלקו: יש אומרים שיתין מששת ימי בראשית נבראו, ויש אומרים דוד כרה אותם[16].

בשעה שכרה דוד את השיתין, צפה התהום וביקשה לשטוף העולם. אמר דוד: כלום יש מי שיודע אם מותר לכתוב את השם על חרס ("שהחרס צולל ויורד ואינו צף, כדי שירד וינוח על הנקב", רש״י) ולזרקו בתהום? לא היה מי שהשיב. אמר דוד: כל היודע ואינו אומר יחנק בגרונו. נשא אחיתופל קל וחומר בעצמו: ומה לעשות שלום בין איש לאשתו, אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים, לעשות שלום לכל העולם כולו על אחת כמה וכמה. אמר לו: מותר.

כתב שם על חרם וזרק לתהום וירדה ט״ז אלף אמות. אמר: כמה שהתהום גבוהה וסמוכה לארץ מתלחלח העולם. אמר ט״ו מזמורים של שיר המעלות והעלהו ט״ו אלף אמות[17].

ואף מימרא זו שימשה ענין להלכה. מחיקת השם שלא בדרך השחתה, אלא לצורך ולתיקון, אין זו נקראת מחיקה ומותרת. והוא הקל וחומר שלמד אחיתופל: אם לתיקון אדם אחד לא נקרא מחיקה ומותר, כל שכן לתיקון כל העולם[18]. וקושיות: גרם מחיקה מותר[19] ולמה זה נסתפק כאן דוד? ולמה הוצרך אחיתופל להקל וחומר מסוטה? הרי לא היו צריכים למחקו בידים ודומה לשם שהיה כתוב על בשרו שיורד וטובל כדרכו? ועוד: כלום לא ידעו דוד ואחיתופל, שפיקוח נפש דוחה כל האיסורים? מחברים שונים דנו על כך[20]. הקשר בן ט״ו שיר המעלות לניסוך המים אנו מוצאים אף במשנה, בשעת שמחת בית השואבה[21].


זמן ניסוך המים:

״ניסוך המים שבעה״ – הוא הזמן שקבעו לניסוך זה[22]. שבעת ימי החג הראשונים. הלכה פסוקה היא זו, אבל לא מוסכמת. נחלקו ביותר ובפחות. ביותר – ר׳ יהודה סובר, שאף בשמיני עצרת היו מנסכים את המים[23]. בפחות לא מצינו מחלוקת תנאים מפורשת, אבל מסוגיית הגמרא בתענית[24] יוצא, שלר׳ יהודה בן בתירה היה הניסוך ששה ימים, מיום השני ואילך, לפי שהרמז "מים" מתחיל מ״ונסכיהם״ שבשני, ולר׳ עקיבא – שני ימים, ששי ושביעי, שכן הוא לומד מ״ונסכיה" שבששי.

שלא כדרך נסכי היין, שהיו באים בתמיד של שחר ובתמיד של בין הערבים, היה ניסוך המים בתמיד של שחר בלבד[25]. הוכיחו כן משתי משניות. אחת מהן: מאותו מעשה של הצדוקי ש״רגמוהו כל העם באתרוגיהם". דקדקו להזכיר "באתרוגיהם", ללמדנו שהניסוך הוא בשעת נטילת לולב[26]. ואם הקדים ניסוך המים לזבח, אפילו נסכן בלילה, יצא[27].

הלכה זו שמקורה בירושלמי[28], עוררה דיון ארוך בצפנת־פענח [29], שמצא לה סתירה בתורת כהנים: "שאם קדמו נסכים לזבחים פסולים"[30]. והבדל יסודי רואה הגבורת־ארי[31] בין ניסוך היין לניסוך המים. הראשון הוא חובת קרבן – השני – חובת היום. אפילו שלא הקריבו קרבן, מנסכים המים.

הרי זו דוגמת ערבה שהיתה במקדש כל שבעה, שהיא חובת היום. בכך הוא מפרש יפה הלימוד של ״ונסכיהם – אפילו בלילה", שבניסוך היין מובנו על הלילה שלאחר היום ובניסוך המים על הלילה הקודמו. איך אפשר לחלק ביניהם והדרשה אחת היא? אלא שבניסוך היין, שהוא חובת קרבן, הרי בקדשים הלילה הולך אחרי היום שעבר[32], אבל בניסוך המים, שהוא חובת היום, היום הולך אחר הלילה שעבר, כשביתה ממלאכה ומצות סוכה ושאר חובות היום. נמצא שבשני הניסוכים המובן אחד: אפילו בלילה של אותו היום.


המים:

המים היו שואבים מהשילוח, מעין הסמוך לירושלים – כך מבואר במשנה[33]. ונשאלת שאלה: אם זהו דין המעכב במצוה, שהמים יהיו מי מעין דוקא, או שמנהג שנהגו הוא, אבל מצד הדין כשרים אף מי גשמים?

התוספות סוברים כהצד הראשון. בגמרא שאלו: "מנא הני מילי?", והשיבו: "דאמר קרא ושאבתם מים בששון".

לרש״י השאלה והתשובה מכוונות כלפי השמחה שבשעת השאיבה.

התוספות מפרשים, שהשאלה היא: מנין שצריכים מי השילוח? התשובה היא מסוף הפסוק: "ממעיני הישועה". כך כתבו אף במקום אחר, שבור שאינו מים חיים, אינו ראוי לניסוך המים[34] . זוהי אף דעת הרשב״ם[35].

אולם בשו״ת בנין־שלמה[36] הוכיח, שהרמב״ם חולק ומכשיר אף מי גשמים, שהרי פסק, שמי מקוה כשרים לכיור[37], ויחד עם זה פסק, שאם נשפכו המים שמלאו לניסוך המים היו ממלאים מן הכיור[38]. אף הוא הביא סמך למחלוקת זו מ״מקרא מלא בכתבי הקודש: "ויתאיו דויד ויאמר מי ישקני מים מבור בית לחם… וינסך אתם לה׳" (דברי הימים א, יא יז-יח), ופירש רש״י,[39]: "חג הסוכות היה ונסכו על גבי המזבח". בור הוא של מים מכונסים, לא של מעין; הרי כהרמב״ם.

אבל בשמואל ב (כג טז) יש קרי וכתיב: הקרי "מבור בית לחם" והכתיב "מבאר…" באר הוא של מים חיים; הרי כהתוספות. והדבר תלוי במחלוקת הידועה: הקרי עיקר ("יש אם למקרא"), או הכתיב ("יש אם למסורת") [40].


הדין לגבי מים מגולים:

ומאיכותם של המים – "המים המגולין פסולין לגבי מזבח" (משנה סוכה פ״ד מ״י). מים מגולים יש בהם חשש סכנה, שמא שתה מהם נחש. ומה זה ענין למזבח? טעמים שונים נאמרו בדבר. בירושלמי אמרו: "ממשקה ישראל, מדבר שהוא מותר לישראל"[41].ולרש״י טעם אחר: שהארס של נחש מעורב במים ונמצא שחסר מהשיעור הדרוש. והתוספות: משום "הקריבהו נא לפחתך".

דין זה של מים מגולים לניסוך עורר מצדדים שונים דיונים בהלכה. ראשית, טעם הירושלמי מברר ספק יסודי בגדרו של מ״משקה ישראל" האמור בכמה מקומות: הרי זה סימן, או טעם? כלומר: אם כל האיסורים בעיקרם נאמרו ל״אכילת מזבח", כשם שנאמרו לאכילת אדם, וניתן לנו סימן לדבר: מה שמותר לישראל מותר לגבוה, או שאין לגבוה פרטי איסורים, אלא שזה עצמו הוא האיסור, מפני שאינו מותר לישראל? מכאן מוכח כהצד השני, שהרי עם (שי״ן צרויה) האיסור הוא סכנה ואין שם איסור זה מצד עצמו שייך לגבוה[42].


אתרוג שהיה מונח תחת המיטה :

ושוב: הרבה מחברים דנו באתרוג, שהיה מונח תחת המטה, שאסור באכילה משום "רוח רעה", אם כשר הוא למצותו. גדר הספק: האתרוג צריך שיהיה בו "היתר אכילה"[43], וזה שאסור משום סכנה, אם נקרא שאין בו היתר אכילה? כמה מחברים הביאו ראיה מהירושלמי שלפנינו, שמים מגולים, שאיסורם משום סכנה, אינם בכלל "מותר לישראל"[44]. ובטעמו של רש״י דנו: למה אין טיפת הארס בטלה במים הכשרים? מכאן שדבר המתבטל אינו מצטרף להשלים, במקום שדרוש שיעור ידוע, או שהמתבטל מפסיד את שמו הקודם בלבד, אבל אינו משיג את המעלה של המבטל. הספק בכלל דנו בו הרבה אחרונים, אבל לא כולם העירו מדברי רש״י אלה[45].


המים ממתי מועלין בהם?

הכלי, ששאבו בו מן השילוח, היה "צלוחית של זהב"[46]. וצלוחית זו מקודשת היתה, מכלי שרת[47], ולפיכך משניתנו המים לתוך הצלוחית, נתקדשו ומועלים בהם[48]. גדול בדורנו עמד ב״צריך עיון": בכמה משניות במעילה שם מבואר, שבכל קדושת הגוף יש מעילה עד שלא נתקדשו בכלי שרת, משהוקדשו בפה. ולמה במי הניסוך אין מועלין עד שיתקדשו בכלי? הרי קודם קידוש הכלי מוכרחת להיות קדושת פה[49].

כעין זה תמה גדול אחד על רש״י בפסחים[50], שכתב שמי החג אסורים בהנאה מפני שקדשו בכלי שרת וכתוב "הנוגע בהם יקדש". והרי לאיסור הנאה ודאי שאין צורך בקידוש כלי דוקא[51]. השאיר תמיהתו ב״צריך עיון גדול".


שאיבת המים בשבת:

בשבת לא היו שואבים בו ביום, אלא מערב שבת, שלא בכלי שרת: "כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת אלא שהיה ממלא מערב שבת חבית של זהב שאינה מקודשת מן השילוח ומניחה בלשכה" (משנה שם פ״ד מ״י). הטעם: אם ימלאו בכלי מקודשת, יפסלו המים בלינה[52]. דנו הרבה בגמרא: אם אין כלי שרת מקדשים שלא מדעת (מחלוקת בדבר), הרי יכלו למלא כמקודשת ולהתכוון שלא יוקדשו המים עד מחר. ודנו בתוספות: הרי אין כלי שרת מקדשים שלא בזמנו (וראה שם בארוכה).


שיעור המים :

בשיעור מי הניסוך נחלקו: חכמים סוברים שלשה לוגין ור׳ יהודה אומר לוג (משנה שם פ״ד מ״ט). ושוב נחלקו: אין שיעור למים, או יש שיעור למים. כלומר: אם מותר לנסך יותר משלשה לוגין לחכמים ויותר מלוג לר׳ יהודה[53]. להתוספות[54] נחלקו אף ב״אין שיעור למטה", שר׳ אליעזר סובר שאין שיעור כלל ומותר לנסך אפילו פחות מג׳ לוגין ומלוג. וכלל הנוגע לכמה מקומות בתורה יש שלמדו משיעור זה של מי החג. זה הכלל: הוספה על שיעור הדרוש עוקרת את כל השיעור. לא שההוספה כאילו אינה והעיקר קיים, אלא שהעיקר אף הוא מתבטל. גוף הכלל מתבאר בלחם־משנה[55]. חכם אחד[56] האריך להביא הרבה דוגמאות והשוואות לדבר[57] – ובעיקר מכאן, משיעור הניסוך. מנין?בגמרא מבואר, שאם יש שיעור למים, אם נתן בכלי יותר מג׳ לוגין, אף ג׳ הלוגין לא נתקדשו[58].


שמחת בית השואבה :

ואחרון אחרון – השמחה, שמחת בית השואבה. מחלוקת אמוראים בגירסת המשנה: "שואבה", או "חשובה". למה "חשובה"? "מצוה חשובה היא ובאה מששת ימי בראשית״ (שאז נבראו השיתין). ו״שואבה״ למה? בבבלי – על שם שאיבת המים (״ושאבתם מים בששון״); בירושלמי – "שמשם שואבים רוח הקודש".

ואמרו: יונה בן אמתי מעולי רגלים היה ונכנס לשמחת בית השואבה ושרתה עליו רוח הקודש, ללמדך שאין רוח הקודש שורה אלא על לב שמח. מה טעם? "והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד  ד׳" (מלכים ב, ג טו) [59].

תכונת השמחה נמסרה במשנה: "במוצאי יום טוב הראשון של חג ירדו לעזרת נשים ומתקנין שם תיקון גדול (שהיו מתקנים גזוזטראות, שהנשים יהו עומדות שם ורואות בשמחת בית השואבה – גמרא ורש״י). מנורות של זהב היו שם וארבעה ספלים של זהב בראשיהם וארבע סולמות לכל אחד ואחד וארבעה ילדים מפרחי כהונה ובידיהם כדים של שמן של מאה ועשרים לוג שהן מטילין לכל ספל וספל. מבלאי מכנסי כהנים ומהמייניהן (אבנטיהם) היו מפקיעין (קורעין, לעשות פתילות) ובהן היו מדליקין. ולא היתה חצר בירושלים שאינה מאירה מאור בית השואבה".

ובברייתא: "אשה היתה בוררת חטים לאור של בית השואבה". בשני הדברים, מכנסי הכהנים וברירת החיטים, דנו הרבה בהלכה. איך היו מותרים להדליק בבלאי בגדי כהונה והרי בגדי כהונה שבלו מועלים בהם[60]. עמדו על כך התוספות בשבת[61], וכתבו: הואיל ולכבוד הקרבן היו עושים, צורך קרבן הוא[62].

ושוב: איך היו מותרים לברור חיטים וליהנות מאורו של הקדש? בירושלמי השיבו: "קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה". התוספות הקשו: מעילה אין, אבל איסור יש. וכתבו: לא שהיתה בוררת בפועל, אלא שהאור היה גדול כל כך, שאפשר היה לברור[63].

ושוב במשנה: "חסידים ואנשי מעשה היו מרקדין בפניהם באבוקות של אור שבידיהן ואומרים לפניהם דברי שירות ותשבחות. והלוים בכינורות ובנבלים ובמצלתיים ובחצוצרות ובכלי שיר בלא מספר על חמש עשרה מעלות היורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים, כנגד חמש עשרה שיר המעלות שבתהלים, שעליהן לוים עומדים בכלי שיר ואומרים שירה. ועמדו שני כהנים בשער העליון, שיורד מעזרת ישראל לעזרת נשים, ושתי חצוצרות בידיהן. קרא הגבר, תקעו והריעו ותקעו ("זה סימן לילך למלאות המים לניסוך מן השילוח", רש״י). הגיעו למעלה עשירית, תקעו והריעו ותקעו. הגיעו לעזרה ("לקרקע עזרת נשים"), תקעו והריעו ותקעו. היו תוקעין ומריעין והולכין עד שמגיעין לשער היוצא ממזרח" ("לשער היוצא מעזרת נשים להר הבית לשיפולו למזרח והשער ההוא מכוון כנגד שער שמעזרת ישראל לעזרת נשים ויורדין ממערב למזרח").

י״ב תקיעות היו תוקעים למילוי המים. תשע האמורות כאן (שלש פעמים תקיעה, תרועה ותקיעה) ושלש אחרות האמורות במשנה הקודמת[64], לאחר שכבר מלאו הצלוחית של זהב מן השילוח: "הגיעו לשער המים תקעו והריעו ותקעו. עלה בכבש (של המזבח) ופנה לשמאלו. שני ספלים של כסף היו שם… ומנוקבין כמין שני חוטמין דקין (לרש״י: "חוטם אחד בספל ונקב אחד בחוטמו והכהן מערה בפי הספלים והנסכין מקלחין ויורדין דרך החוטמין על גבי המזבח"; להתוספות היו ה״חוטמין" בפי הנקבים שבמזבח).

מערבו של מים מזרחו של יין…". שער המים היה מיוחד לתפקיד זה בלבד. במסכת מידות חשבוהו בין שערים הדרומיים של העזרה: "ולמה נקרא שער המים, שבו מכניסין צלוחית של מים של ניסוך בחג. ר׳ אליעזר בן יעקב אומר: ובו המים מפכים ועתידין להיות יוצאין מתחת מפתן הבית"[65]. הכינורות והנבלים וכו׳ נקראים במשנה בשם כולל: "החליל". ואינו דוחה לא את השבת ולא את יום טוב ולפיכך היתה שמחת בית השואבה פעמים חמשה ימים ופעמים ששה. חל יום טוב להיות באחד מימות החול – חמשה; חל בשבת – ששה. הוא ששנינו: "החליל חמשה וששה, זהו החליל של בית השואבה"[66].

השמחה ותוקפה בתוספתא ובגמרא הובאו כמה פרטים על הריקודים והפתגמים של השמחים בשמחת בית השואבה. ור׳ יהושע בן חנניה אמר: "כשהיינו שמחים בשמחת בית השואבה לא ראינו שינה בעינינו. כיצד, שעה ראשונה תמיד של שחר. משם לתפילה, משם לקרבן מוסף, משם לתפילת המוספין, משם לבית המדרש, משם לאכילה ושתייה, משם לתפילת המנחה, משם לתמיד של בין הערבים, מכאן ואילך לשמחת בית השואבה". תוקף השמחה בא לידי ביטוי במשפט קצר בברייתא[67]: "תנו רבנן: מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו, מי שלא ראה ירושלים בתפארתה לא ראה כרך נחמד מעולם, מי שלא ראה בית המקדש בבנינו לא ראה בנין מפואר מעולם".


[1] סוכה מח ב.

[2] תענית ב וג.

[3] שם.

[4] מועד קטן ג ב בד״ה "ניסוך". וראה מחזור־ויטרי סימן שסו; מגלת־אסתר לספר המצוות שורש א.

[5] שביעית פ״א ה״ה.

[6] וכך יוצא בעצם אף מסוגיית תענית שם וסוגיית זבחים קיב; וראה גבורות־ארי ריש תענית.

[7] זבחים פי״ג מ״ו.

[8] ראה פנים־מאירות לזבחים שם; ציון־ירושלים לירושלמי סוכה פ״ד ה״ו; זכרון־יהודה (פרעמיסלא תרל״ו) למשניות זבחים שם; חמדת־דניאל להר״ד זקש ואור־הישר להרש״י הילמאן זבחים שם; ועוד.

[9] שבח קג ב.

[10] מסכת סופרים סוף פ״ב; שו״ע או״ח סימן לב סעיף יח.

[11] ראה תוספות ר׳ עקיבא איגר ז״ל למשניות שם; גנון־והציל, לרמ״א מוינישטר ז״ל שבת; ועוד.

[12] משנה סוכה מח ב.

[13] פ״ג, הובאה בגמרא שם.

[14] משנה זבחים סג א.

[15] סוכה מט ורש״י.

[16] שם נג א.

[17] שם.

[18] שו״ח הרמ״א סימן ק. וראה שו״ת תורת־חסד סימן ד.

[19] שבת קב ב.

[20] ראה שו״ת דברי-יששכר, להר״י מבענדין ז״ל, סימן טו; יד־דוד (אופיבאך תקנ״ט) סוכה שם; עמק־סוכות לסוכה שם: ועוד.

[21] סוכה נא ב.

[22] משנה סוכה מב ב.

[23] משנה שם מח ב.

[24] ג א.

[25] יומא כו ב.

[26] ראה שם ברש״י.

[27] רמב״ם תמידין ומוספין פ״י ה״ז.

[28] סוכה פ״ד ה״ו.

[29] קונטרס השלמה עמוד 26.

[30] ספרא אמור פרק יב.

[31] ריש תענית.

[32] חולין פג א.

[33] מח א.

[34] תוספות מעילה יב ב.

[35] בבא בתרא עט א.

[36] סימן נ.

[37] ביאת מקדש פ״ה הי״ב.

[38] תמידין ומוספין פ״י ה״י.

[39] ומקורו בירושלמי סנהדרין פ״ב ובמדרש רות.

[40] וראה ציונים־לתורה כלל ב, שאף הוא עמד על כך.

[41] ירושלמי סוכה סוף פ״ד.

[42] ראה שו״ת נאות־יעקב, לר״י כהנא שפירא ז״ל, סימן ח.

[43] ראה למעלה עמוד קמ-קמא.

[44] ראה שו״ת עין־יצחק או״ח סימן כד; מרחשת ח״א סימן כ; חשק־שלמה (בש״ס ווילנא) סוכה מח ב; ועוד. אלא שרוב המחברים התירו מטעם אחר: הוכיחו, שבדיעבד אין ה״רוח רעה" אוסרת בכלל.

[45] וראה בעמק־סוכות לסוכה כאן.

[46] משנה מח א.

[47] תוספות מעילה יג ב ד״ה "נתנו".

[48] משנה מעילה שם (פ״ג מ״ז).

[49] כמבואר בתוספות מנחות עט ב. ראה זרע־אברהם להר״מ זעמבא הי״ד סימן כג.

[50] כב א.

[51] ראה ציונים־לתורה כלל ב.

[52] נ א.

[53] ראה שם מט ב וזבחים קי ב.

[54] זבחים שם.

[55] ברכות פ״ה ה״ה.

[56] הרי״א קמילהאר ז״ל בספרו חדוותא־דשמעתתא ח״א סימן כט.

[57] כגון: מסנהדרין סד ב, בהעברה למולך כל הזרע שפטור; מתוספות זבחים לט ב, בהוספה על הזאות, ועוד.

[58] אלא שלא הרגיש שבתוספות מעילה יג ב מבואר, שג׳ הלוגין נתקדשו בכל אופן. וכבר עמד על סתירת הדברים בציונים־לתורה והאריך ליישב בכמה אופנים.

[59] ירושלמי פ״ה ה״א.

[60] קדושין נד א.

[61] בא א.

[62] וראה בארוכה בהמקנה לקידושין שם, וביריעות־שלמה (קיידאן תרצ״ד) כלי המקדש פ״ח ה״ו.

[63] וראה בהמקנה שם, ובקרני־ראם (ווילנא תרכ״ד) לפסחים כו א.

[64] מח א.

[65] מדות פ״ב מ״ו. וראה יומא עז ב, על המעיין שהזכיר ר׳ אליעזר בן יעקב.

[66] משנה נ א.

[67]  נ א.