credit:shutterstock.com


מבאר עניני הסדר בהלכה :

  1. סדר הקערה.
  2. זמני הקידוש.
  3. דיני השתיה.
  4. טיב היין.
  5. מצוות ארבע כוסות.

ליל הסדר :

גולת הכותרת של חג הפסח, ליל הסדר, תופסת בספרות ההלכה מקום חשוב. ולא בלבד מפני ההבדל שבין לילה זה לשאר ימות החג ביחס למצותו העיקרית, בזמננו אכילת מצה (שבעת ימים רשות והלילה הראשון חובה), אלא אף מחמת כל אותן ההלכות, של תורה ושל דברי סופרים, המיוחסות לו בלבד ואין לשאר הימים כל חלק בהן. במקורות התלמוד (משניות ותוספתות ושני התלמודים) רוכזו רובי הדינים בפרק ערבי־פסחים. בפוסקים ובתשובות באו בין שאר הלכות פסח.

אנו יכולים לחסוך הטורח של קביעת סידור עיקרי ההלכות המיוחסות לליל ראשון. יש לנו מן המוכן סידור קבוע ועומד מימות הראשונים: "קדש ורחץ…".

לא הסימן היחידי הוא לסדר של פסח. חוברו וסודרו כמה סימנים אחרים. באבודרהם מובאים ששה סימנים כאלה[1]. אלא שהסימן שנתקבל בכל התפוצות הוא זה של "קדש ורחץ", שיש שמייחסים אותו לרש״י, ויש אומרים, שנתחבר מאת אחד מבעלי התוספות[2]. נלך בעקבותיו של סידור זה.


הקערה :

מקום בראש ה״סדר" תופסת ה״קערה". לא הוזכרה קערה זו במשנה ובתלמוד, אלא: "הביאו לפניו…"[3]. לא הוזכרה אף אצל הגאונים. אבל מצאנוה כבר בראשונים[4] ובשלחן־ערוך[5].

המינים שמסדרים על הקערה: מצות, מרור, חרוסת, ירק, שני תבשילים[6]. המינים עצמם, הלכות קבועות להם. ארבעה הראשונים (״מצות… ירק״) מבוארים להלן[7]. שני התבשילים, שמקורם במשנה[8], באים לשם זכרון: זכר לפסח וזכר לחגיגה[9], היא חגיגת ארבעה עשר שהיתה באה עם הפסח[10].

נחלקו בגמרא על מהותם של שני התבשילים. נהגו: בשר מפרק הנקרא "זרוע", זכר "לזרוע נטויה" של "וגאלתי", וביצה, שהיא בארמית: "ביעא", על שם "דבעא רחמנא למיפרק יתנא"[11].

הזרוע : מצד עיקר המנהג, צריכים לצלותה, זכר לפסח שהיה צלי, ואסור לאכלה בליל ה"סדר", שכן אין אוכלים צלי בלילי פסחים[12]. אבל אין נוהגים לדקדק בצליית ה"זרוע" ויש מבשלים אותה, ויש גם הסוברים שיותר טוב לבשלה, כדי שלא יהיה נראה כקדשים בחוץ[13].

הביצה :נהגו לבשלה או לצלותה ולאכלה[14].

בסידור המינים על ה"קערה" יש שהשתמשו בכלל של "אין מעבירין על המצוות" והורו לסדרם כך, שכל המוקדם באכילתו יהיה מונח קרוב וסמוך יותר על ה"קערה"[15].

אבל נהגו לסדר כפי קבלת האר״י, בצורה של שני "סגולים"(כניקוד סגול דהיינו שני משולשים): הזרוע מימין, הביצה משמאל, המרור מתחתם באמצע , "סגול" אחד.

החרוסת תחת הזרוע, הכרפס תחת הביצה, החזרת (מרור לצורך ה"כורך") תחת המרור  "סגול" שני.

כל אלה על שלש המצות שב"קערה"[16]. להגר״א מנהג אחר בסידור ה"קערה"[17], ויש שנהגו כך.


זמני הקידוש:

במדה שפסח הוא בכלל ימים־טובים, הרי כל עיקרו של הקידוש, לפי המגיד־משנה[18], הוא מדברי סופרים (בשבת הקידוש עצמו הוא דבר תורה וקביעותו על היין מדרבנן). פסק כך המגן־אברהם19 ואחריו כל האחרונים20.

אבל כמה נקודות הלכתיות קשורות בקידוש זה של ליל פסח, שאינן בקידוש של שבת ויום טוב. ראשית: הזמן. לא לאחר ולא להקדים.

ומעניין: האיחור ־ איסורו מבואר בברייתא שבגמרא, והקדימה – בפוסקים המאוחרים, ואף על פי כן חשוב יותר וחמור יותר איסור הקדימה. האיחור אינו מעכב, אינו אלא לכתחילה שלא לאחר.

הקדימה מעכבת אפילו בדיעבד. טעם אי־האיחור הוא: שלא יישנו התינוקות. במקור הדין[19], וכן בטור ובשלחן־ערוך[20], הוזכר הדבר לענין אכילה ("יהיה שלחנו ערוך מבעוד יום כדי לאכול מיד כשתחשך… שמצוה למהר לאכול בשביל התינוקות…"), אלא שממילא מובן: אי אפשר לאכול מבלי שיקדש מקודם.

השכיל לנסח דין זה בדיוק מדוקדק הרב בעל התניא ב״שלחנו": "כדי להתחיל הסדר מיד כשתחשך… שמצוה למהר להתחיל הסדר…". הטעם מובן: שאלת התינוקות והמצוה של "והגדת לבנך" הרי הן קודם האכילה[21].

"התחלת הסדר״ – זהו הקידוש. ומה טיבה של אי־הקדימה? בשבתות וימים טובים מותר לקדש בזמן שמוסיף מחול על הקודש, ואילו בקידוש ליל פסח אין יוצאים ידי חובה בזמן של התוספת. הטעם: כוס של קידוש היא אחת מארבע הכוסות וכשם שאכילת מצה מצותה דוקא בלילה, שהוקשתה לאכילת פסח, שנאמר בו: "ואכלו את הבשר בלילה הזזה", כך ארבע כוסות וכל שאר הדינים וה״שינויים" שתיקנו חכמים תלויים במצות מצה: דוקא בלילה ממש.


דיני השתיה:

אף בשיעור שתיית הכוס יש בפוסקים דין מיוחד בארבע כוסות, שכוס של קידוש היא הראשונה להן. הכוס עצמה שיעורה שוה רביעית הלוג, אלא שבקידוש של שבת ויו״ט צריך לשתות רוב רביעית ("כמלא לוגמיו"). אפילו בכוס גדולה, בת כמה רביעיות, מספיק שישתה רוב רביעית. ואילו בפסח יש מחלוקת הראשונים: הרמב״ן סובר, שצריך דוקא כוס שלימה, הר״ן ועוד חולקים ואומרים, שגם בפסח די ברוב רביעית[22]. שתי הדעות הובאו בשלחן־ערוך.

ועוד מהשינויים שבין קידוש של פסח לשאר הקידושים: בפסח אין אדם יוצא ידי חובתו בשמיעת הקידוש מאחר. יהי קידוש יצא, אבל ידי יין לא יצא. והרי זו נקודה יסודית: בשאר הקידושים עיקר המצוה הוא ה״קידוש", כלומר: הברכה, אלא שברכה זו תיקנוה על הכוס, מה שאין כן בפסח, שעיקר המצוה הוא, מלבד ברכת הקידוש, אף שתיית היין.

נוסח הקידוש הוא זה של כל יום טוב, בהזכרת "חג המצות" ו״זמן חרותנו". בסידור רב סעדיה גאון הוזכר נוסח של "הרחבה" ש״רבים מחברינו" אומרים, והגאון מאשר ש״מותר לאמרו": "…אשר קדשנו מכל עם ורוממנו מכל לשון, בחר בנו ויגדלנו רצה בנו ויפארנו, תרומה הבדילנו מכל גוי, ארץ חמדה הנחיל אותנו…", נוסח ארוך למדי. בהגהת "זכרנו לחיים" (ליוורנו תרל״ה) נדפס "נוסח קידוש הארוך" האמור, ש״נהגו לאמרו בעיר ג'רבא ובאיזה מקומות", בצירוף שני פירושים עליו.

כאמור, כוס של קידוש היא הראשונה לארבע הכוסות שתקנו חכמים לשתות בליל פסח. כמה טעמים נאמרו בתקנה זו:

  • כנגד ארבע לשונות של גאולה: והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי (שמות ו ו-ז).
  • כנגד ארבע מלכויות שנשתעבדו להן ישראל.
  • כנגד ד׳ כוסות של פורעניות, שעתיד הקב״ה להשקות לאומות העולם.
  • כנגה ד׳ כוסות של נחמה, שעתיד הקב״ה להשקות לישראל.
  • כנגד ד׳ פעמים כוס, שנזכרו בפרשת שר המשקים ("לפי שבאותו חלום של שר המשקים נתבשר יוסף הצדיק על הגאולה"[23]).

וגדול מה שנאמר במצוה זו, אף על פי שהיא מדברי סופרים, יותר ממה שנאמר במצוות של תורה: חייב אדם למכור מלבושו או ללוות או להשכיר עצמו כדי לקנות יין וחייב לחזור על הפתחים לצורך זה[24]. עני המתפרנס מן הצדקה, לא יפחתו לו גבאי צדקה מארבע כוסות[25].

ואפילו מי שהיין מזיק לו, צריך לדחוק עצמו ולשתות[26]. ור׳ יהודה ב״ר אלעאי היה שותה ד׳ כוסות והיה חוגר צעדיו מחמת מיחוש הראש מן הפסח עד עצרת[27]. ואף הנשים חייבות בארבע כוסות, אף על פי שהיא מצות עשה שהזמן גרמא, לפי שאף הן היו באותו הנס[28], שבשכר נשים צדקניות שבאותו הדור נגאלו[29], או שאף הן היו בגלות מצרים ואף הן נגאלו[30].

בגאונים מצינו דבר חידוש: מי שלא שתה, חייב מלקות מדרבנן[31].


טיב היין :

הגאונים דנו הרבה על טיב היין:

ישרה צימוקים במים, כשאין יין ענבים מצוי, ושאינו יוצא במיני שכר[32].

ומצוה לחזר אחר יין אדום (אם אין הלבן משובח הימנו)[33], לפי שנאמר (משלי כג לא): אל תרא יין כי יתאדם הרי שיש באדום משום חשיבות[34], ועוד שהוא זכר לדם של ישראל שפרעה שחטם" , "והאידנא נמנעו מליקח יין אדום מפני עלילות שקר בעוה״ר"[35].


ארבע כוסות :

ארבע הכוסות צריכים לשתות על הסדר שתיקנו חכמים, על כוס ראשונה קידוש, על כוס שניה הגדה, על כוס שלישית ברכת המזון ועל כוס רביעית הלל. שתאן זה אחר זה, שלא כסדר, לא יצא.

כל אחת מארבע הכוסות היא מצוה בפני עצמה. בין כוס ראשונה לשניה מותר מצד הדין לשתות יין.

"ומכל מקום ראוי ליזהר שלא לשתות בין ראשון לשני אם לא לצורך גדול כדי שלא ישתכר וימנע מלעשות הסדר וקריאת ההגדה".

"קדש" הוא המעשה הראשון, שמצות הסיבה חלה עליו. חייבים להסב: בד' כוסות, בכזית המצה, ב"כורך" ובאפיקומן.

 


מראה מקומות :


[1] בהצופה, י״ד ניסן תש״ב, פרסם ד״ר יום־טוב לווינסקי שתים־עשרה נוסחאות של סימני הסדר.

[2] ראה הגדת הרב ראובן מרגליות, עמוד 24, וד״ר לווינסקי, בהצופה שם.

[3] משנה, קי א.

[4] ראה תוספות קא ב ד״ה "למה"; שבלי־הלקט סימן ריח: "מביאין כלי או קערה"…; ועוד.

[5] תעג ד.

[6] שו״ע שם.

[7] ראה: כרפס, יחץ, מרור, כורך.

[8] קיד א.

[9] גמרא קטו ב.

[10] רש״י ורשב״ם.

[11] כל־בו, אבודרהם ועוד, בשם ירושלמי. לפנינו בירושלמי אינו.

[12] טור ושו״ע תעו, לפי ראשונים.

[13] ראה מג״א ס״ק ה; ט״ז ס״ק ד; ערוה״ש סעיף ט.

13* רמ״א תעג ד.

[14] וראה הרמב״ם־ומכילתא־דרשב״י, לרמ״מ כשר (ניו יורק תש״ג) עמוד רעד, שהביא ששה טעמים מלוקטים מראשונים לאכילת ביצים בליל פסה.

[15] מהרי״ל הלכות פסה; רמ״א ושו״ע שם.

[16] באר היטב ס״ק ה; שו״ע הרב סעיף כו. וכך הוא הסדר ברוב ה״הגדות".

[17] ראה "מעשה רב" סימן קפא.

[18] אולם בשיטה־מקובצת ביצה ד ב, מבואר שאפילו הבדלת יו״ט היא מן התורה. וראה מנחת־הינוך מצוה לא.

[19] פסחים קט א.

[20] סימן תעב.

[21] וראה שער־הציון שבמשנה־ברורה.

[22] ראה בית־יוסף ודרכי־משה תעב.

[23] פני משה שם. וראה מאירי פסחים קח ב..

[24] ראה באור־הלכה של משנה־ברורה סימן תרנו ד״ה "אפילו מצוה עוברת".

[25] משנה, צט ב.

[26] שו״ע שם.

[27] נדרים מט ב.

[28] פסחים קח ב.

[29] רש״י וחשב״יב שם, על פי סוטה יא ב.

[30] תוספות שם.

[31] אוצר־הגאונים פסחים סימן רכא.

[32] ראה אוצה״ג שם רכברYלג. וראה רמ״א בשו״ע תפג ב, ושו״ע הרב תעב מ-כט.

[33] טור ושו״ע תעב.

[34] ט״ז תעב ס״ק ט. וראה נזיר לח א שחשבו בין "חמש סומקתא" ד׳ כוסות של פסח. וראה רוקח סימן רפג, והערות למחזור־ויטרי עמוד 274.

[35] ט״ז שם.