ביד מי הסמכות למלחמה?
משנתנו היא זו: ״אין מוציאין למלחמת הרשות אלא על פי בית דין של שבעים ואחד״ (סנהדרין ב א), היינו סנהדרין גדולה. הדברים נאמרו בקשר עם כל שאר הסמכויות של סנהדרין הגדולה. ובמקום אחר במשנה, כשמפרטים שם את סמכויותיו של המלך, אמרו: ״ומוציא – המלך – למלחמת הרשות על פי בית דין של שבעים ואחד״ (סנהדרין כ ב). וכן היא הלכה פסוקה ברמב״ם: ״מלחמת הרשות אינו מוציא העם בה אלא על פי בית דין של שבעים ואחד״ (הל׳ מלכים פ״ה ה״ג).
ובכן, שני גורמים צריכים למלחמת רשות: המלך והסנהדרין. בנוגע למלך אפשר שבאין מלך ניתנות סמכויותיו לכח השלטון שבאותו זמן: הצבור, הממשלה, הנשיא וכיוצא בזה. ואני מוסיף ראיה מלשון הרמב״ן, בהוספותיו לספר המצות, בסוף מצות לא תעשה: ״מצוה על המלך או על השופט ומי שהעם ברשות ו…״, אבל בנוגע לסנהדרין ודאי שאין תמורה ואין תחליף לו (מלבד בנוגע לתקנות ולהוראה). ובכן, הרי לנו מלחמה באיסור – מלחמת הרשות בימינו, שאין לנו סנהדרין גדולה. אין לנו אלא לקבוע מה טיבה של מלחמת רשות זו, הזקוקה לסנהדרין?
רש״י, במקום שאמרו שאין מוציאין למלחמת הרשות אלא על פי בית דין של שבעים ואחד (ריש סנהדרין), כתב: ״כל מלחמה קרא רשות, לבד ממלחמת יהושע שהיתה לכבוש את ארץ ישראל״. ובמשנה בסוטה (מד ב) הוזכרו שלשה שמות: רשות, מצוה וחובה.
״במה דברים אמורים – שחוזרים מעורכי המלחמה – במלחמת הרשות, אבל במלחמת מצוה הכל יוצאים… אמר ר׳ יהודה: במה דברים אמורים במלחמת מצוה, אבל במלחמת חובה הכל יוצאים…״.
במה נחלקו? בגמרא שם פירשו: רשות דרבנן זו היא מצוה דר׳ יהודה, מצוה דרבנן זו היא חובה דר׳ יהודה. כלומר, אין מחלוקת ביניהם אלא בשם. את אשר חכמים קוראים רשות, קורא ר׳ יהודה מצוה, ואת אשר חכמים קוראים מצוה, קורא ר׳ יהודה חובה.
ואמרו עוד: מלחמת יהושע לכבוש, דברי הכל חובה (וברש״י שם, שאפילו חכמים מודים שהיא חובה, ולא קראוה מצוה אלא מפני שבאו להעלות אותה מעלה אחת לגבי הרשות ודיים בזה שקראוה מצוה).
מלחמת בית דוד לרווחה (וברש״י: ״שנלחם בארם צובה להוסיפה על ארץ ישראל ובשאר סביבותיה להעלות לו מנחה ומס עובד״) דברי הכל רשות.
כי פליגי למעוטי נכרים דלא ליתי עלייהו, מר (ר׳ יהודה) קרי לה מצוה, ומר (חכמים) קרי רשות״.
ונפקא־מינה בין חכמים לר׳ יהודה אמרו: לעוסק במצוה שפטור מן המצוה (גמ׳ שם), וברש״י: ״לחכמים שקוראים למלחמה שלא יבואו נכרים עלינו בשם רשות, אינו פטור משום עוסק במצוה, ולר׳ יהודה שקוראה מצוה, פטור ממצוה אחרת״.
ובפירוש המשניות להרמב״ם שם: ״ואמנם מחלוקתם בהריגת ההורגים אותם ולהחלישם עד שלא יהרגו ישראל ולא ילחמו בארצם, ולפי דעת ר׳ יהודה מי שהיה מתעסק בזאת ההריגה או בעניינה פטור מן המצוה וכו׳ ועל דעת תנא קמא אינו עוסק במצוה״.
דברי הרמב״ם בפירוש המשניות לכאורה נפלאים. אם הוא מדבר ״בהריגת ההורגים אותם״, כלומר שהגויים הורגים בישראל, היתכן לומר שלדעת חכמים, והלכה כמותם, אין המלחמה נגדם אלא רשות? נתקשו כמה מחברים בהבנת דבריו, וכמה פלפולים נאמרו על כך.
אבל גרם לכל הסיבוך הזה התרגום הבלתי מדויק מערבית לעברית של פירוש המשניות להרמב׳׳ם. בתרגומו החדש של הר״י קאפח, הוצאת ״מוסד הרב קוק״, אנו קוראים: ״…לא נחלקו אלא במלחמת אומות הנלחמים בהם כדי להחלישם״ וכו’, ויפה העיר הר״י קאפח שכוונתו שהם עמנו במצב מלחמה, אויבים, אבל אינם נלחמים בפועל, ו״ההורגים אותם״ מאן דכר שמיה, כי אין לך מלחמת חובה גדולה מזו, וזוהי שכתב הרמב״ם בהלכות מלכים (פ״ה ה״א) ״שמלחמת מצוה היא מלחמת שבע עממים (והיא מלחמת חובה בגמרא, ובכסף משנה ולחם משנה שם ביארו למה קראה הרמב״ם מצוה) ומלחמת עמלק ועזרת ישראל מיד צר הבא עליהם”.
נשאלת אמנם שאלה: בגמרא שהזכרנו למעלה אמרו כי ״למעוטי נכרים דלא ליתי עלייהו״ חכמים קוראים לה רשות, ולמה הרמב״ם אמר שזוהי מלחמת מצוה?
ויפה אמר ב״שירי קרבן״ לירושלמי סוטה (פ״ח ה״י), שבעזרת ישראל מיד צר שברמב״ם אין זה למעוטי נכרים דלא ליתי שבגמרא. כוונת הגמרא היא כשעושה מלחמה עם שכניו, כשיש לחוש שברוב הימים יעשו עמהם מלחמה, לכך עושה מלחמה עכשיו עמהם למונעם שלא יהיה בהם כח לבוא על ישראל, והיינו מה שקוראים בימינו ״מלחמת מנע״, ולמלחמה מעין זו נתכוין הרמב״ם בפירוש המשניות בתרגום הרב קאפח, אבל עזרת ישראל מיד צר הבא עליהם שבהלכות מלכים הוא כשהנכרים כבר באו על ישראל וזו ודאי מלחמת מצוה היא.
ויפה כתב ב״מראה הפנים״ לירושלמי סוטה שם, שמקורו של הרמב״ם לחלק בין שתי המלחמות הוא בירושלמי סוטה שם: ״מלחמת רשות (ב״פני משה״ מגיה ״מצוה״) כגון אנן דאזלין עליהן, מלחמת חובה כגון דאתיין אינון עלינן״. ומלחמת הרשות ביתר בהירות מגדיר הרמב״ם בריש פרק ה ממלכים: ״מלחמת הרשות היא המלחמה שנלחם עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו״.
נמצינו למדים: מלחמת איסור במדינת ישראל אינה אלא בתיאורים בבחינת ״היכי תמצא״, לו יצוייר כך וכך, היינו אילו היינו יוצאים למלחמה ביזמתנו אנו, להרחיב גבול ישראל מעבר לגבולות ארץ ישראל ולהרבות היוקרה שלנו, ״בגדולתו ושמעו״, מלחמה כזו צריכה לרשותה של סנהדרין הגדולה, דבר שאין לנו עכשיו.
אבל למעשה, כל מלחמות של מדינת ישראל, כולן הן ממש ״עזרת ישראל מיד צר הבא עליהם״.