ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים נארץ מצרים (ישעיהו כז, יג)
אפילו אחד מישראל גולה לשאר אומות, הרי זה כאילו כל ישראל גלו לשם. (מדרש תלפיות, ענף גלות)
אישים בסיפור:
הבעש”ט – הבעל שם טוב:
רבי ישראל בן אליעזר, הידוע כבעל שם טוב היה אבי תנועת החסידות.
הוא הדגיש בתורתו מאפיינים כמו חשיבות הכוונה הנאותה בתפילה ובשמירת המצוות, ועדיפות השמחה על פני הייסורים העצמיים כאמצעי לדבקות.
תלמידיו ותלמידי תלמידיו, היו שדרת ההנהגה של החסידות.
הדייטשל:
היה רבי יחיאל מיכל אשכנזי מטולוצ’ין היה חתנו של הבעל שם טוב – בעלה של ביתו אדל.
נקרא דייטשל על שם שהיה לובש בגדים יפים ומצוחצחים כמו “דייטשל” – יהודי גרמני.
מסופר שפעם היה אצלו אדמו”ר הזקן בראש השנה וכשראה אותו נלהב ובכל זאת שומר על מוחין ודעת,
אמר: “רק יהודי “ליטוואק” בעל חכמה בינה ודעת יכול להיות נלהב מצד אחד ובעל מוחין מצד שני”.
חתנה דבי נשיאה, הרב הקדוש ר׳ יחיאל, חתן הבעש״ט, ואביהם של האחים הקדושים בעל “דגל מחנה אפרים” והרבי ר׳ ברוך ממזייבוז׳, היה נקרא בשם “דייטשיל”, מפני שהיה ממדינת אשכנז.
אביו של ה״דייטשיל” היה איש חשוב וירא שמים ועשיר, ובניו היו כולם מופלגים בתורה ובמידות. נמלך פעם אביהם ואמר להם: אני נותן לכל אחד מכם סכום מסויים להוצאותיו, ואני נותן לכם רשות לנסוע כל אחד למקום שלבו חפץ, ואם יזדמן לכם שידוך הגון, אשה הגונה במעשים וממשפחה חשובה, תוכלו לעשות השידוך כרצונכם, ותנאי אחד אני מתנה: בכלות חמש שנים תתאספו כולכם לביתי כאן, ואראה מה נעשה עמכם. וכן היה. כל אחר מהבנים נסע למקום אחר, וה״דייטשיל” בא למדינת פולין, ונשא את הצדקנית מרת אדל, בתו של הבעש״ט, לאשה.
כשהגיע זמן המוגבל להתוועדות הבנים אצל אביהם, נכנס ה”דייטשיל” להבעש”ט לקבל ברכת הפרידה, וסיפר לו שמחוייב לקיים מצות כיבוד אב ולנסוע לאביו. הבעש״ט הסכים לנסיעה, וברכו שיסע לשלום ויחזור לשלום.
ביקש ה״דייטשיל” מהבעש״ט שיברכו שיבוא בחזרה על ראש השנה, כי הדבר היה באחד מחדשי הקיץ, ולא ענהו הבעש”ט דבר. וכן היה שלש פעמים: ה”דייטשיל” מבקש ברכתו שיחזור לראש השנה והבעש״ט אינו משיב. הבין ה״דייטשיל” היטב שלא יהיה כאן בראש השנה, ולכן הזמין לו שופר ולקח עמו, כי מי יודע באיזה מקום יתגלגל להיות בראש־השנה.
כשבאו הבנים אצל אביהם עשה סעודה גדולה והזמין את כל לומדי העיר לבוא לסעודה. בתוך הסעודה כיבד אביהם את גדול האחים להגיד לפני המסובים איזה דרוש וחידוש בתורה. כשסיים, כיבד את השני ואת השלישי, עד שהגיע לה״דייטשיל”.
בכל זמן הדרשות הקשיבו כל המסובים היטב לחידושי התודה שנאמדו, אבל ה״דייטשיל” לא הטה אזנו לשמוע ועסק כל הזמן באכילה ושתייה. כשביקשו אביו לדרוש גם הוא, אמר שאין לו מה לומד. הניח אותו, ופנה לאחים הצעידים ממנו, וכל אחד אמר כפי מה שיד שכלו מגעת.
ושוב נשנה אותו הדבר: הם עסקו בשלהם והוא בשלו, באכילה ושתייה. תמהו המסובים, כי לא ידעו שיש דרך לעבודת ה’ באכילה ושתייה ולייחד בזה יחודיים קדושים. לאחר שהמסובים הלכו לביתם, קרא אביהם את ה״דייטשיל” לחדר מיוחד, ואמר לו מתוך צער רב: בני, גרמת לי בזיון גדול בפני כל המסובים. לא די לך שאינך יכול ללמוד כשאר אחיך, עוד זאת נעשית לרעבתן גדול. ובכה האב בכי מר.
ניחם ה״דייטשיל” את אביו ואמר לו: אל תצטער, אבי. קבלתי שלימות במשך הזמן יותר מאחי. עשה זאת אפוא, אבי: תעשה מחד עוד הפעם סעודה כזאת, ותזמין שוב את האורחים, ואז אראה לך מה שקבלתי, ותתענג ממני יותר מכל בניך.
עשה האב כן, והזמין שוב את לומדי העיר, וכיבד שוב את גדול האחים לדדוש. ויהי אך התחיל הבן להגיד, יצא ה״דייטשיל” ממקום מושבו, ניגש אל הדורש והעביד את ידו על פניו. תיכף נעשה כמבולבל, פסק מלומד את הדרוש והפלפול, והתחיל להתוודות ולספר עניני עבידות שעשה מנעוריו ועד עתה.
אחד כמה רגעים חזר לשכלו, ופסק לגמדי. ה״דייטשיל” חזר למקומו, והאב כיבד את הבן השני לדרוש. וה״דייטשיל” עשה לו כלאחיו הראשון, וגם הוא נעשה כמבולבל והתחיל להתוודות וחזר לשכלו ופסק מלדבר לפני הקהל.
וכן היה עם האח השלישי. נתפלאו מאד המסובים על החיזיון המופלא הזה, ואז סיפר להם ה״דייטשיל” שיש בעש״ט בעולם והוא קדוש ונודא, צדיק יסוד עולם, והוא חתנו. והרחיב הדיבור לפניהם על גודל קדושתו ועבודתו, ושמעו דברים שלא ידעו מעולם, ואביו התענג מאד ממנו.
אחד איזה ימים נסעו האחים כל אחד לביתו, וה״דייטשיל” אף הוא נסע. הימים היו ימי אלול, והוצרך לנסוע באניה דרך הים. כשנכנס לספינה נעשה רוח סערה על הים, והרוח הוליך את הספינה למרחקים, עד שהגיע יום ערב ראש השנה ושתק הים מזעפו.
הספינה הגיעה לנמל אחד ועמדה שם. והמקום היה כרך גדול של אחת ממדינות הים, ושום יהודי לא דר שם. ה״דייטשיל” הבין שכל הסעדה היתה בשבילו, ושרצון השי״ת שיהיה במקום זה בראש־השנה, וקיבל עליו הייסורים באהבה.
יצא מהספינה, ושכר לו חדר אחד בבית הסמוך לים, כדי שיוכל לטבול שם בכל זמן שירצה. כשהגיע זמן מנחה בערב ראש השנה טבל בים, והתחיל להתפלל תפלת מנחה, ואחד כך תפלת ערבית של ראש השנה בבכיות וקולות וצעקות היוצאות מן הלב, כדרך הבעש״ט ותלמידיו.
והאנשים שהלכו סמוך לביתו עמדו משתוממים לשמוע קול צעקתו ובכייתו, כי לא שמעו כזאת מעולם, שבן אדם יבכה ויצעק בינו לבין עצמו, וחשבוהו למשוגע. בבוקר הלך שוב לטבול בים, ובא לחדרו והתחיל להתפלל תפלת שחרית של ראש השנה בבכיות וקולות נוראים, ואחר כך לקח השופר שהזמין לו מראש ותקע שלשים קולות, ואחר כך התפלל תפלת מוסף בקולות נוראים. ושוב נתקבצו הרבה אנשים ועמדו סביב הבית לשמוע החידוש המשונה הזה.
והמלך של אותו המקום, בנסעו מהיכלו לטייל, וראה שסמוך לשפת הים עומדים אנשים רבים, קרב ובא לשם ושאלם לסיבת עמידתם כאן. ואמרו לו שאיש אחד בא מהים ומתאכסן כאן, ואמש בלילה צעק ובכה, וכן היום רחץ בבוקר בים ושוב צעק ובכה ואחז קרן ותקע בו.
והמלך היה מלומד במדעים ובלשונות והבין שהאיש הזה אינו משוגע, כמו שחשבוהו ההמון, ויצו על כל האנשים שלא יעשו להאיש שום דבר רע ח״ו, כי אינו משוגע, ובודאי הוא מאמין באיזו אמונה וזוהי עבודתו.
ואחרי כן שלח לקרוא להאיש שיבוא לפניו. הלך ה״דייטשיל” ובא לפני המלך, והמלך שאל אותו מי הוא ומהיכן בא לכאן. והשיב לו שהוא יהודי ממדינת פולין ועמד עליו רוח סערה בים עד שבא לכאן. והזמינו המלך שיבוא לביתו לשוחח עמו, והשיב ה״דייטשיל”: מחר בערב אמלא פקודתך לבוא לבית המלך. ובמוצאי ראש השנה בא לפני המלך, והמלך קיבלו בסבר פנים יפות, ושאלו אם יוכל להביא למדינתו שלש מאות יהודים כמותו שיתיישבו כאן, כי הוטבו מאד בעיניו דבריו וגם תפלתו ששמע.
והשיבו ה״דייטשיל״:
– אדוני המלך! מחמת שני טעמים לא אוכל לעשות כן:
א) שאין אני שר ומושל שאוכל לצוות עליהם לעקור מקומם ולבוא להתיישב כאן.
ב) אילו היה רצון ה’ שידורו יהודים במדינתך, היו הולכים לכאן בכבלי ברזל, בעל כרחם, ומאחר שאין במדינתך שום יהודי, הרי שאין רצון ה’ שידורו כאן, ואי אפשר אפוא למלא רצונך בדבר זה.
הוטבה התשובה בעיני המלך, ופטרו לשלום.
וה״דייטשיל״ נסע משם והגיע בזמן קרוב לביתו, ונכנס לקבל שלום מחותנו הבעש״ט. הבעש״ט נתן לו שלום בחביבות רבה, ואמר לו:
— דע לך שבמקום ההוא היו ניצוצות קדושים רבים מאד, ואילו לא באת לשם היו מוכרחים בני ישראל לילך לשם בכבלי ברזל, בעל כרחם, אבל על ידי שהיית שם בראש השנה, ובכח תפלתך שם בכוונה גדולה העלית כל הניצוצות למקורם ושרשם, שוב אין צורך שיהיו שם בני ישראל להעלות את הניצוצות, כי כבר נתעלו כולם על ידך, ועד ביאת הגואל לא ידורו שם יהודים.
