בענין שבע מצוות הנהוגות בפורים:
בין שבע מצוות דרבנן נחשבת מצות פורים לשניה במספר. פתיחת הרמב”ם ל”הלכות מגילה וחנוכה” היא: “יש בכללן שתי מצוות עשה מדברי סופרים ואינן מן המנין” (רוצה לומר: של תרי”ג). “שתי מצוות עשה” – אחת למגילה ואחת לחנוכה. אבל כשנדקדק בדבר נראה, שבפרטן יש בפורים עצמו “שבע מצוות דרבנן”.
כל אחת מהן היא בתורת חיוב הלכתי גמור ויש לה כל תוקף הדין של דברי סופרים (או דברי קבלה). לא מנהג ולא סתם מסורת – אלה יש בפורים לרוב. המדובר כאן הוא בהלכות קבועות, שקנו שביתה בחיים הדתיים ובספרות התלמודית.
ואלה המצוות: א) קריאת המגילה; ב) משלוח מנות איש לרעהו; ג) מתנות לאביונים; ד) קריאת התורה; ה) “על הנסים” בתפלה ובברכת המזון; ו) הסעודה (“משתה ושמחה”); ז) איסור הספד ותענית.
בענין קריאת המגילה:
הברכות עליה:
במשנה ובתוספתא ובשני התלמודים יש מסכת מיוחדת לפורים, הנקראת על שם הראשונה ממצוות החג – מגילה. הראשונה והיסודית, שכן ברכת המצוות (“אשר קדשנו במצותיו וצונו”) נתקנה על קריאת המגילה בלבד. שתי הברכות האחרות (“שעשה נסים” ו”שהחיינו”) יש בהן מחלוקת אחרונים אם מיוחדות הן לקריאת המגילה דוקא1, או שבעצם הן ברכות הודאה על תקפו של יום, אלא שסמכו אותן למצוה המעשית העיקרית2. נפקא – מינה להלכה: מי שאין לו מגילה אם יברך “שעשה נסים” ו”שהחיינו” סתם על עיצומו של יום3. בכל אופן הכל מודים, שהמגילה זוהי גולת הכותרת של המצוות שבפורים.
האם קריאת המגילה דוחה מצוות אחרות :
וחשיבותה של המגילה מתבטאה לא בלבד ביחס לשאר המצוות של פורים. אף לגבי מצוות אחרות, מצוות מן התורה, חיבה יתירה נודעת לה למגילה. “כהנים בעבודתם ולוים בדוכנם וישראל במעמדם כולם מבטלים עבודתם ובאים לשמוע מקרא מגילה”4.
ולשון הרמב”ם5 והשלחן – ערוך6: “מבטלים תלמוד תורה לשמוע מקרא מגילה, קל וחומר לשאר מצוות של תורה, שכולן נדחות מפני מקרא מגילה. ואין לך דבר שנדחה מקרא מגילה מפניו, חוץ ממת מצוה שאין לו קוברין, שהפוגע בו קוברו תחילה ואחר כך קורא”.
הלכה זו, שמקורה בסוגיית הגמרא, יש בה מחלוקת הפוסקים. הרמ”א פסק, שהמדובר הוא לענין קדימה בלבד, כלומר: אם יש זמן לעשות שתי המצוות, והשאלה היא איזו מהן להקדים, “אבל אם אי – אפשר לעשות שתיהן אין שום מצוה דאורייתא נדחית מפני מקרא מגילה”. נמשך הוא בפסק זה אחרי הר”ן והר”א מזרחי.
אבל הט”ז חולק עליהם. מאריך הוא להוכיח, שאפילו אם קריאת המגילה תדחה לגמרי את המצוה האחרת, מגילה קודמת.
הדבר היה ענין לכמה מגדולי האחרונים לענות בו. ביחוד האריך בזה בשו”ת חות – יאיר7: “לקיים דברי התוספות (לפי הבית – יוסף אף התוספות סוברים כהר”ן) והר”ן והרא”ם” הרי זה “חוב מוטל על כל יודע ספר, כמו שכתוב סוף פרק ט’ במשנה דנגעים: חכם גדול אתה שקיימת דברי חכמים”. וכנראה בשביל שלא נחשוב, שבכדי “לקיים דברי חכמים” הריהו מוכן להיכנס לדוחקים ולסיבוכים, הוא מתחיל את תשובתו בדברים הללו: “כתב ראש הפילוסופים היווני: אהוב סוקראט אהוב אפלטון רק האמת אהוב יותר”8. אולם כמה אחרונים עומדים בשיטת הט”ז9.
המחלוקת האמורה של הפוסקים סובבת בעיקרה על סוגיית הגמרא במגילה. כל אחד מהם מוכיח את דעתו מתוך משא – ומתן בביאור הסוגיא. אלא שהט”ז הכניס בדבר נימה עקרונית, הנוגעת לכל עצמו של חג הפורים. על סברת הר”ן: היאך אפשר, שמגילה דרבנן תדחה מצוה דאורייתא, משיב הט”ז, שמגילה היא מדברי קבלה “וקיימא לן דברי קבלה כדברי תורה”. מקור הדברים (של מתן תוקף לדברי קבלה כדברי תורה) הוא במסכת ראש – השנה10. בשלחן – ערוך גופו מוזכרת סברא זו לענין שמחת פורים. “יש מי שאומר שאונן מותר בבשר ויין, דלא אתי עשה דיחיד דאבילות ודחי עשה דרבים דאורייתא, דלשמוח בפורים דברי קבלה נינהו שהם כדברי תורה”11.
לענין ספק פורים :
דרגת החשיבות של פורים במובן של “דברי קבלה כדברי תורה” שימשה נושא למפרשים ולפוסקים בנוגע לשאלה אחרת – ספק. “ספק דאורייתא לחומרא” ו”ספק דרבנן לקולא”; מה דינו של ספק בפורים? למעשה: כרכים, המסופקים אם הם היו מוקפים חומה בימות יהושע בן נון אם צריכים להחמיר בשני הימים, י”ד וט”ו, או שאין זה אלא בגדר “ספק דרבנן” ויוצאים ידי חובתם בקריאת יום י”ד בלבד? כידוע, כל הערים העתיקות שבארץ – ישראל (יפו, עכו, עזה, לוד, טבריה12, שכם, חברון, צפת וחיפה), נחשבות לספק מוקפות חומה13 וקוראים את המגילה בי”ד ובט”ו.
נשתרש המנהג הזה למעשה עד שנדמה כאילו הלכה ברורה ומוסכמת היא, שהספיקות קוראים בשני הימים. אבל באמת מחלוקת גדולה בדבר. בגמרא14 אמרו: “חזקיה קרי בטבריה בארביסר ובחמיסר” ו”רב אסי קרי מגילה בהוצל בארביסר ובחמיסר, מספקא ליה אי מוקפת חומה מימות יהושע בן נון היא אי לא”. אבל הר”ן כתב שם: “ולענין עיירות המסופקות הורו הגאונים ז”ל שהולכין בהן אחר רוב עיירות, שרובן אינן מוקפות חומה מימות יהושע וקורין בהן בי”ד. ועוד שאפילו תאמר שהוא ספק שקול הוי ליה ספק של דבריהם ולקולא וכו’. ודאמרינן בגמרא אטבריה והוצל שהיו קורין בהן בי”ד וט”ו, במידת חסידות היו נוהגין כן”.
אף הרמב”ן והרשב”א והריטב”א הביאו דעת הגאונים וכתבו, שחזקיה ורב אסי החמירו “ממידת חסידות” לקרוא בשני הימים. אבל הרמב”ם והטור והשלחן – ערוך15 פסקו, שבני עיירות המסופקות קוראים מן הדין בי”ד ובט”ו. וכך נתקבלה ההלכה. היסוד העיקרי הוא, שמתוך הסוגיא מוכח, שחזקיה ורב אסי קראו מצד הדין בשני הימים ולא “ממידת חסידות”. לטענת הר”ן, ש”ספק דרבנן להקל”, כתב הטורי – אבן למגילה: “כיון דאסתר נאמרה לקרות ברוח הקודש ומדברי קבלה והוא הדין שאר מצוות הנוהגין בפורים, שהכל נאמר ברוח הקודש ומדברי קבלה הן, דינן כשל תורה וספיקן לחומרא”. האריך הטורי – אבן לפלפל בזה עד שמסיים: “מכל מקום מסתבר לי דדברי קבלה כשל תורה דמי וספיקא להחמיר כיון דאל אחד אמרן מפי אדון כל המעשים ב”ה אין לחלק ביניהן”16.
דין מוקפות חומה :
עיקר דינם של המוקפות חומה לא הוזכר בפירוש במגילה. הוזכר שם רק דין של שושן: “וְהַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן וגו’, וְנוֹחַ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ” וגו’ (אסתר ט יח). אבל למדוהו ממקרא שלאחריו (שם שם יט): “עַל כֵּן הַיְּהוּדִים הַפְּרָזִים הַיֹּשְׁבִים בְּעָרֵי הַפְּרָזוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר” וגו’: “מדפרזים בארבעה עשר, מוקפים בחמשה עשר”17. הוא שנאמר (שם שם כא): “לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וְאֵת יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה”. לא נאמר “ויום” אלא “וְאֵת יוֹם”, להפסיק ולומר: פרזים בי”ד ומוקפים בט”ו18.
ולמה מימות יהושע בן נון? בבבלי אמרו: כתוב כאן “הַיְּהוּדִים הַפְּרָזִים” וכתוב במקום אחר “לְבַד מֵעָרֵי הַפְּרָזִי הַרְבֵּה מְאֹד” (דברים ג ה), מה שם מימות יהושע בן נון אף כאן כך. ובירושלמי: “חלקו כבוד לארץ ישראל שהיתה חריבה באותן הימים, ותלו אותה מימות יהושע בן נון”19, כדי שיהיו קוראין כבני שושן וייחשבו כאילו הן כרכין המוקפין חומה, אף על פי שהן עתה חרבין, ויהיה זכרון לארץ ישראל בנס זה20.
סמוך לכרך, אף על פי שאינו נראה, ונראה לכרך, אף על פי שאינו סמוך, נידון ככרך21. “עד כמה? מיל”22. ונחלקו הראשונים אם שיעור זה של מיל ניתן ל”סמוך” או ל”נראה”23. בשו”ע פסק כאופן הראשון.
להעיירות המסופקות, הקוראות בי”ד ובט”ו, אין נותנים דין של סמוך ונראה24. ולפיכך, תל – אביב, אף על פי שהיא סמוכה ליפו, קוראת בי”ד בלבד, לפי שיפו עצמה מהמסופקות היא. בירושלים החדשה, שמחוץ לחומה העתיקה, נתעוררה שאלה: שכונות רבות הן רחוקות מיל מעיר העתיקה וגם אינן נראות, אלא שהן בנויות בהמשך אחד וברציפות עם שאר שכונות עד החומה. לענין שבת הדין הוא, שכל המחובר אל העיר נחשב כעיר עצמה, ואלפים אמה של תחום שבת מתחילים למדוד מחוץ למה שמחובר לעיר. מה הדין כאן? למעשה נוהגת כל ירושלים החדשה לקרוא בט”ו, כבעיר העתיקה. כך כתבו אף חכמי זמננו בספריהם25.
בן עיר שהלך לכרך ובן כרך שהלך לעיר:
אחד הפרטים שבכרכים המוקפים חומה מהוה תסבוכת של שאלות. בחוץ לארץ מביטים על שאלות אלו כעל “הילכתא למשיחא” (לא שדין מוקפים נוהג בא”י בלבד, אלא שבא”י מצויות הערים המוקפות), אבל כאן, בארץ, יש להן ערך מעשי חשוב.
בן עיר שהלך לכרך ודעתו לחזור ולא חזר, או להיפך, דעתו להתעכב ואחר – כך נמלך וחזר, וכן בן כרך שהלך לעיר ודעתו לחזור או להתעכב ואחר – כך שינה דעתו. פרטים מפרטים שונים, שכשנצרף אליהם הדעות השונות של הראשונים יסתעפו ויתפשטו להרבה חילוקי – דינים.
ביחס לערי הספיקות אין השאלות כל – כך נוגעות. אבל ירושלים! בכל שנה מרובות הן השאלות של הנוסעים מתל – אביב והמושבות לירושלים או מירושלים לשם.
ההלכה היסודית מבוארת במשנה: “בן עיר שהלך לכרך ובן כרך שהלך לעיר, אם עתיד לחזור למקומו קורא כמקומו ואם לאו קורא עמהם”26. והגבלה בגמרא: “לא שנו אלא שעתיד לחזור בלילי י”ד (שבבוקר י”ד כבר יהיה במקומו), אבל אין עתיד לחזור בלילי י”ד קורא עמהם”.
ושתי פלוגתות של ראשונים בדבר:
א) אם יום י”ד קובע רק לבן כרך שהלך לעיר, ש”פרוז בן יומו קרוי פרוז”, אבל בן עיר שהלך לכרך, אינו נעשה “מוקף בן יומו” אלא ביום ט”ו, שיום זה, ט”ו, הוא הקובע את השם מוקף, או שאין הבדל: יום י”ד לעולם קובע שזה פרוז וזה מוקף;
ב) אם מציאותו ממש של האדם ביום י”ד בעיר שהלך לשם קובע את דינו, או שהדבר תלוי בדעתו ומחשבתו: איפה חשב להיות ביום י”ד27.
בנוגע לפלוגתא השניה נתקבל להלכה העיקרון של דעתו הראשונה28. אבל לאיזה זמן נקבע את דעתו הראשונה? מלשון הרא”ש והפוסקים נראה, שתלוי הדבר במחשבתו בשעת יציאתו. אבל הדבר עלול להגיע לידי מצב מוזר ומשונה. הגע בעצמך: מי שנסע מתל – אביב לירושלים באמצע השנה, זמן רב לפני פורים, והיה בדעתו לחזור לתל – אביב קודם פורים, אלא שלאחר – כך נמלך קודם פורים ונשאר בירושלים, נצטרך באופן זה לחייבו לקרוא בירושלים בי”ד! והוא הדין להיפך: ההוא שנמלך לפני פורים להשאר בתל – אביב, נחייבו לקרוא בת”א בט”ו, מפני שלפני זמן רב כשיצא מירושלים חשב אז לחזור לפורים לירושלים!
בצדק הוכיח החזון – איש29, שהעיקר הוא דעתו בכניסת ליל ארבעה עשר. עד ליל י”ד יוכל לשנות את דעתו של שעת היציאה מביתו כמה שירצה, אלא שמשנכנס ליל י”ד והוא עדיין עומד בדעתו הקודמת חל עליו זמן החיוב של דעתו30.
פורים שחל בשבת:
ט”ו שחל להיות בשבת, מקדימים בכרכים המוקפים וקורים בי”ד31. הטעם: גזירה שמא יטול את המגילה בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנה ד’ אמות ברשות הרבים32. הוא הטעם של שופר בשבת33, ושל לולב בשבת34. כאן במגילה, אמרו אף טעם נוסף: “מפני שעיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה” (“לקבל מתנות האביונים ואי אפשר בשבת”, רש”י)35.
ומכל מקום “על הנסים” אומרים בשבת ולא בערב שבת. אף פרשת “וַיָּבֹא עֲמָלֵק” קוראים בשבת, בס”ת שני36. דבר חידוש יש בהפטרה של אותה שבת: מפטירים “פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה עֲמָלֵק”, אף על פי שבשבת שעברה הפטירו כבר “פָּקַדְתִּי”, בתורת הפטרת פרשת “זכור”37. שתי שבתות רצופות בהפטרה אחת – זהו החידוש (הפרזים מפטירים בט”ו שחל בשבת בשל פרשת השבוע).
מחלוקת הפוסקים יש בנוגע לסעודה. השלחן – ערוך על פי הירושלמי38 פסק: “ואין עושין סעודת פורים עד יום אחד בשבת”. והב”ח והמגן – אברהם כתבו, שהר”ל בן חביב האריך להוכיח שהסעודה היא בשבת ועשה כן מעשה בירושלים, אלא שהמגן – אברהם סיים: “אין בנו כח לחלוק על הירושלמי”39.
במשנה ובגמרא באו דיונים אף על ארבעה עשר שחל בשבת, מתי יקראו הפרזים. אצלנו כל שאלה זו נופלת, אין פורים של פרזים חל לעולם בשבת, שלא יחול פסח בשני בשבת – “ולא בד”ו פסח”40.
קריאת בני הכפרים ביום הכניסה:
בזמן “שהשנים כתיקונן וישראל שרויין על אדמתן” התירו לבני הכפרים להקדים ולקרוא ב”יום הכניסה” – יום ב’, או יום ה’ – שלפני פורים, כדי שיהיו פנויים ביום פורים להספיק “מים ומזון לאחיהם”. הוא ששנינו: “מגילה נקראת בי”א (כשפורים חל באחד בשבת) בי”ב בי”ג בי”ד בט”ו לא פחות ולא יותר”41. אבל “בזמן הזה הואיל ומסתכלין בה (למנות מיום שקוראים המגילה שלשים יום עד הפסח) אין קורין אותה אלא בזמנה” (שאם נקדים קריאתה נמצאו אוכלים חמץ בימים אחרונים של פסח)42.
זמן קריאת המגילה:
זמנים שונים ניתנו לא בלבד לימי הפורים, אלא אף לקריאת המגילה ביום הפורים גופו. שני זמנים: “חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולשנותה ביום, שנאמר (תהלים כב ג): אֱלֹהַי אֶקְרָא יוֹמָם וְלֹא תַעֲנֶה וְלַיְלָה וְלֹא דוּמִיָּה לִי”43 (“במזמור לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר, שנאמר על אסתר”, רש”י). של לילה זמנה כל הלילה, מצאת הכוכבים ועד עמוד השחר, ושל יום זמנה כל היום, מהנץ החמה (ובדיעבד – מעמוד השחר) ועד שקיעת החמה44. מי שהוא אנוס קצת (כגון שקשה עליו התענית של י”ג אדר), יכול לקרוא המגילה מבעוד יום, מפלג המנחה ולמעלה, היינו שעה ורביע קודם הלילה45. וכתבו הראשונים, שעיקר מצות קריאת המגילה, הוא ביום, שכן במגילה נזכרו רק ימים (“וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים”) ולא לילות46. האחרונים ביארו: התוקף של דברי קבלה שיש לקריאת המגילה, הוא רק ביום, וקריאת הלילה אינה אלא מצוה דרבנן, שתיקנו לאחר זמן47.
פרטי הדינים בקריאת המגילה:
בקריאת המגילה תלויים הרבה פרטי דינים. מי ומי החייבים בה: אנשים ונשים (על נשים ביחוד – ראה להלן) וגרים ועבדים משוחררים (באינם משוחררים – ראה להלן, פרק ג); מי ומי שאינם מוציאים את אחרים ששמעו מהם: חרש (כאן, במגילה, מובנו: מדבר ואינו שומע) שוטה וקטן ועוד; איכות הקריאה: מתוך הכתב (ולא בעל פה), כסדרה (ולא למפרע), בלשון הקודש (ולא בלע”ז, אלא אם כן מכיר אותה הלשון. ואף בזו יש סוברים, שאם מכיר אף בלשון הקודש אינו יוצא בלע”ז), בדקדוק הלשון (במלה שהכוונה משתנית), בפני עשרה (“ואם אי – אפשר בעשרה קורין אותה ביחיד”), ועוד. שלשה סימנים48 בטור, בשלחן – ערוך ובמפרשיהם מבארים את כל הדינים הללו למקורותיהם ולפרטיהם. ואף מנהגים שונים, שהוקבעו בפוסקים בתורת מנהגים הלכתיים, הובאו בשלחן – ערוך, כמו: “מנהג כל ישראל שהקורא קורא ופושט כאיגרת להראות הנס”49, “נוהגין לומר ד’ פסוקים של גאולה בקול רם, דהיינו אִישׁ יְהוּדִי וגו’ וּמָרְדֳּכַי יָצָא וגו’ לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וגו’ כִּי מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי וגו'”50. ואף זו: “נהגו התינוקות לצור צורת המן על עצים ואבנים או לכתוב שם המן עליהם ולהכותן זה על זה כדי שימחה שמו על דרך מחה תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב, ומזה נשתרבב המנהג שמכים המן כשקורים המגילה בביהכ”נ”51. הוסיף הרמ”א: “ואין לבטל שום מנהג או ללעוג עליו כי לא לחנם הוקבעו”. אגב, מנהג זה, “להכות את המן”, עתיק יומין הוא והוזכר בקדמונים בצורות שונות52.
דיני כתיבת המגילה:
“דיני כתיבת המגילה ותפירתה” תופסים סימן מיוחד בשלחן – ערוך53. בכלל, כתיבה זו דומה לכתיבת ספר תורה: אשורית, על הקלף, בדיו, שירטוט, תפירה בגידין ועוד54. אחד מדיני הכתיבה, והוא מיוחד למגילה, מעסיק הרבה את הפוסקים – צורת כתיבת עשרת בני המן. בירושלמי55 אמרו: “איש בריש דפא ואת בסופא”. מהו “דפא” זה: שיטה (שורה), או עמוד? נהגו לכתוב באופן שעמוד שלם יהיה תפוס מעשרת בני המן. “איש” בראש העמוד ו”עשרת” (על פי מסכת סופרים) בסופו (“דפא” – עמוד). אחרים נוהגים לסיים “עשרת” באמצע העמוד ואחר כך ממשיכים לכתוב (“דפא” – שורה). ההבדל בין חציו הראשון של העמוד (עד “עשרת”) לחציו השני הוא באופן הכתיבה: עשרת בני המן כתובים בהפסק “חלק בין כתב לכתב”56 (כשירת “האזינו”), ושאר העמוד – כרגיל. הגר”א מערער על המנהג הראשון. הסופרים כותבים עשרת בני המן באותיות גדולות (שתופסות כל העמוד) ו”שיבוש הוא, דהא לא נמסר לנו לכתוב עשרת בני המן באותיות דא”ב רבתא”57. דעתו היא לסיים ב”עשרת” בסוף העמוד, אבל לא להתחיל ב”איש” בראש העמוד58. פירוש מפתיע אומר ר’ דוד מנובהרדוק ז”ל: “איש” שבירושלמי אין הכוונה כלל על המלה “איש” (“חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ”), אלא על שמו של כל איש ואיש מעשרת בני המן. רוצה לומר: פרשנדתא, דלפון וכו’ בראשי השורות, אחד על גבי חבירו, וכן “ואת” “ואת” וכו’ עד “עשרת” בסופי השורות (“וקצת ראיה לדבר מהפייטן: “איש בשלש אמות, והרביעית אויר מגולה”, ובודאי כונתו בתיבת איש על עשרת בני המן”). מתוך כך הוא מפקפק על כל “סדר כתיבות שלנו” שמכניסים את המלה “איש” וכן את “ואת” הראשון לתוך השורה של עשרת בני המן59. בנוגע לכתיבת עשרת בני המן באותיות גדולות אמר הגאון הרוגאצ’ובי ז”ל דבר מחודד: למה נהגו כל הקהל לקרוא עשרת בני המן60? והוא נותן טעם: מכיון ש”עשרת בני המן צריך למימרינהו בנשימה אחת”61, אין הקורא יכול להוציא את השומעים. את הקריאה יוכל להוציא בתורת “שומע כעונה”, אבל לא את ה”נשימה אחת” (השואות ודוגמאות הוא מביא מתוספתא דמאי ועוד). ומכיון שכן, הרי כתבו התוספות בברכות62, ש”נאמן” בברכות ההפטרה “נכתב גדול”, שבימים הראשונים היו רגילים לעמוד כל הקהל ולומר בקול רם, נאמן אתה63. ודאי, אם לדין יש תשובה. אבל ההברקה מפתיעה.
משלוח מנות ומתנות לאביונים:
משלוח מנות ומתנות לאביונים – אלו הן שתי מצוות מיוחדות. שני מיני מאכל לאיש אחד (“לרעהו”) ושתי מתנות לשני עניים (“לאביונים”). מרובה מידת מנות ומתנות ממידת צדקה, שאפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב במנות ומתנות64. שאלות משאלות שונות עוררו מצוות אלו בספרות ההלכה, כמו: מי ששלח מנות לחבירו והלה לא רצה לקבלם אם יצא ידי חובתו65; אם מקיים המצוה כששולח לפני פורים ויגיע להמקבל בפורים, או להיפך: כששולח בפורים ולהמקבל יגיע לאחר פורים66; בן כרך שנתן בט”ו לבן עיר, או בן עיר שנתן בי”ד לבן כרך, אם קיימו המצוה67; אם אפשר לקיים באדם אחד, כשהוא עני, משום משלוח מנות ומשום מתנות לאביונים כאחד68; שני מאכלים, שנתחברו על ידי הבישול כאחד, כגון דג וביצה שעליו (שלענין עירובי תבשילין נקראים שני תבשילים) או מין מולייתא וכיוצא, אם נחשבים לשתי מנות או אחת69; אם במאכלים חיים, בלתי מבושלים, יוצאים ידי משלוח מנות70 (הנצי”ב71 הביא ראיה מפסוק מפורש בפרשת תצוה (שמות כט כו): “וְלָקַחְתָּ אֶת הֶחָזֶה – וְהָיָה לְךָ לְמָנָה”, הרי שגם בשר חי נקרא “מנה”); תלמיד ששלח לרבו אם יוצא ידי חובתו, שכן אולי אין הרב בכלל “רעהו”72; אם צריכים דוקא לשלוח על ידי שליח (“ומשלוח מנות”), או שמותר ליתן בעצמו73; כששולחים על ידי גוי או חרש שוטה וקטן, שאינם בני שליחות, אם יוצאים ידי חובתם74;
מחצית השקל ומגבית פורים :
אם יוצאים ידי מתנות לאביונים ב”מחצית השקל” שנותנים בפורים75. עצם המנהג של מחצית השקל מקורו בראשונים והובא ברמ”א76: “יש ליתן קודם פורים מחצית מן המטבע הקבוע באותו מקום ובאותו זמן זכר למחצית השקל שהיו נותנין באדר, ומאחר שג’ פעמים כתוב תרומה בפרשה יש ליתן ג’. ויש ליתנו בליל פורים קודם שמתפללים מנחה”. ומגביות מיוחדות לשם פורים היו עושים עוד בימי התלמוד: “מגבית פורים לפורים”77 (“מעות שגובין הגבאים מבני העיר לחלק לעניים לסעודת פורים”, רש”י). ו”אין מדקדקין במעות פורים, אלא כל מי שפושט ידו ליטול נותנים לו”78.
הלל וקריאת התורה :
קריאת התורה בפרשת “וַיָּבֹא עֲמָלֵק” שהוזכרה במשנה79, ו”על הנסים” (“מעין המאורע”) בתפילה – בתוספתא80, ובברכת המזון – בגמרא80*, הובאו, כמובן, בכל הפוסקים, בין שאר סדרי התפילה של היום. הלכה אחת עוררה דיונים רבים. אין אומרים הלל בפורים – הלכה פסוקה היא זו ומקורה בגמרא81, ושני טעמים בדבר: “קרייתה זו הלילא”; ביציאת מצרים אנו אומרים “הללו עבדי ה’, ולא עבדי פרעה”, אבל בנס פורים “אכתי עבדי אחשורוש אנן”. להטעם הראשון חידש המאירי, שלפי זה מי שאין לו מגילה לקרות צריך לומר הלל. חידוש דין זה עורר ויכוחים בפוסקים82.
סעודת פורים:
סעודת פורים ואיסור ההספד ותענית, אף על פי שנלמדו מפסוק אחד (“יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה” אסתר ט כב)83, הן מצוות מיוחדות, בחיוב ובשלילה. הראשונה, הסעודה, מצותה בפרזות בי”ד ובמוקפות חומה בט”ו, והשניה, איסור ההספד והתענית, נוהגת בכל מקום בשני הימים84 [וגם באדר ראשון]84*.
נשים לענין מצוות פורים:
בעיה מיוחדת מהווה בספרות התלמוד של פורים שאלת הנשים. מתחיל הדיון עוד בשבת שלפני פורים: נשים חייבות בקריאת פרשת זכור או לא85? חיוב הנשים בקריאת המגילה מבואר בגמרא ובכל הפוסקים (“שאף הן היו באותו הנס”86), אבל נחלקו הפוסקים: אם חיובן הוא בקריאה, כמו האנשים, או שאין חיובן אלא בשמיעה; אם מוציאות את האנשים או לא; אם יכולות לקרוא גם בעצמן או שצריכות דוקא לשמוע מאנשים87. ושוב: אם אשה כשרה לכתוב את המגילה? פסולה היא לכתוב ספר תורה וכשרה לכתוב את הגט – ובמגילה נחלקו הפוסקים88. מעניינת ראיה אחת להכשיר: “וַתִּכְתֹּב אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה… (אסתר ט כט), ובגמרא89 למדו מ”ותכתוב” זה דיני כתיבת המגילה, “בספר ובדיו”90. מחלוקת יש בדבר חיוב אשה במשלוח מנות. הרמ”א מחייב: “שאף הן היו באותו הנס”, והפרי – חדש פוטר: “אִישׁ לְרֵעֵהוּ” כתוב91. בדיון ארוך, התופס שני סימנים, עוסק בשו”ת היכלי – שן92 בנוגע לחיוב נשים בסעודת פורים, עד שהסיק, שאפילו אלמנה, או אשה שאין בעלה בביתו, מחוייבת לעשות לעצמה סעודת פורים.
1 מגן – אברהם תרצב.
2 מור – וקציעה שם. וראה במאירי לשבת פרק ב, בנוגע לחנוכה.
3 וראה בביאור – הלכה של המשנה – ברורה שם.
4 מגילה ג א.
5 מגילה פ”א ה”א.
6 סימן תרפז.
7 סימנים ח – יא.
8 בקיאותו הנפלאה של בעל החות – יאיר משתרעת לא על התלמוד והפוסקים בלבד. למאמרו של “ראש הפילוסופים” הוא מראה מקום לכמה ספרים: נשמת – חיים, מאור – עינים, בא – גד, חוזק – האמונה, ספר – האמונות, שו”ת הריב”ש. כל אחד מהם מצוין עם הפרק והסימן, שם באו הדברים.
9 וראה על מחלוקת זו בישועות – יעקב תרפז; בספר – החיים שם; בשו”ת עמק – שאלה, להרבי מהרנסטייפולי ז”ל, בחידושים לאו”ח סימנים טו וטז; ועוד. הטורי – אבן למגילה יג א, אינו מזכיר את הר”ן והרמ”א והט”ז, ומפרש את הסוגיא באופן המתאים לדעת הט”ז. בביאור הגר”א מביא ראיות נגד הר”ן, וכתב ש”דבריו תמוהין”.
10 יט א.
11 תרצו סעיף ז.
12 הספק של טבריה הוא מסוג אחר: אם היקף הים מצד אחד של העיר דינו כהיקף חומה (ראה מגילה דף ה ב).
13 על צפת וחיפה מערער הרב יחיאל מיכל טוקצינסקי בלוחותיו וכותב שאינו יודע מקור לספיקן, אלא ש”מכל מקום הנח להם לישראל במנהג שנהגו בו”.
14 ה ב.
15 סימן תרפח.
16 וראה שו”ת תורת – חסד סימן לח; עמודי – אש, להר”י אייזנשטיין ז”ל, קונטרס הספקות אות ו; שו”ת בנין – שלמה סימן נח; ועוד.
17 מגילה ב ב.
18 שם.
19 פ”א ה”א.
20 רמב”ם פ”א ה”ה.
21 מגילה ג ב.
22 שם ב ב.
23 ראה ר”ן שם וטור ובית – יוסף סימן תרפח, וביאור הגר”א שם ס”ק ו.
24 ברכי – יוסף סימן תרפח בשם משאת – משה.
25 ראה קונטרס אחרון של הגרי”מ חרל”פ לשו”ת ציץ – הקודש סימן נב; חזון איש הלכות מעשרות סימן טו. הרב יחיאל מיכל טוקצינסקי ז”ל, בלוחותיו, מערער על ירושלים החדשה. לדעתו כל שכונה הרחוקה יותר ממיל מחומת ירושלים בימי יהושע, אף שמחוברת לישוב המחובר לחומה, קוראת בי”ד. אין דין זה דומה, לדעתו, לדין של שבת. ולפלא: בכל שנה ושנה הוא חוזר ומפרסם דעתו זו בלוחותיו, בשעה שהוא רואה ויודע שלמעשה נוהגים אחרת. יפה הוכיח הרי”מ חרל”פ משו”ת הרי”ל דיסקין ז”ל, קונטרס אחרון אות קג, שאף הוא סובר מפורש ששיעור מיל מתחיל מהבית האחרון ולא מהחומה.
26 מגילה יט א.
27 ראה ברי”ף ורש”י ורמב”ן וריטב”א והמאור והרא”ש והר”ן שם. וראה משנה – ברורה תרפח, ס”ק יב.
28 ראה שו”ע תרפח ה, ומשנה – ברורה שם.
29 מעשרות סימן טו.
30 בינתיים נתפרסם קונטרס ימי – הפורים להגרצ”פ פרנק, אב”ד ירושלים (ירושלים תש”ו), ושם העמיק – הרחיב בבאור כל השיטות. אף הוא הוכיח מלשון הר”ן והמלחמות שהדבר תלוי בדעתו שבליל י”ד.
31 משנה ריש מגילה.
32 גמרא ד ב.
33 ראה למעלה: ראש – השנה פרק ד.
34 ראה למעלה: ארבעה מינים עמוד קלו.
35 רב יוסף בגמרא שם.
36 שו”ע תרפח ו.
37 ראה למעלה עמוד רפח.
38 מגילה פ”א ה”ד.
39 כפסק השו”ע הוכיח אף בנודע – ביהודה מהדורא קמא סימן מב. וראה בשו”ת שערי – דעה ח”א סימן רה, שכתב ליישב דעת הרלב”ח.
40 וראה ירושלמי פ”א ה”ב: “ולית כאן חל להיות בשבת”.
41 ריש המסכת.
42 רש”י. וראה ברי”ף פירוש אחר.
43 מגילה ד א.
44 שו”ע תרפז א ומפרשיו. וראה מגילה כ.
45 בית – יוסף תרפז בשם הראב”ד; שו”ע תרצב ד. וראה שם בביאור – הלכה של המשנה – ברורה שכן הוא גם באשכול ובמאירי ושבכל זאת ישנם אחרונים שחולקים. אגב: בראשית המלחמה, עם הוצאת חק ההאפלה, וההארה מבפנים עוד לא סודרה, רצו בבהכ”נ אחד בירושלים לסמוך על הלכה זו ולקרות המגילה מבעוד יום. ואמר ידידי הגר”י קלמס ז”ל, חבר הרבנות הראשית לארץ ישראל, חידוש מעניין: הלכה זו אינה אלא בפרזים ולא במוקפים, שהרי אמרו “בזמניהם – זמנו של זה לא זמנו של זה” (מגילה ב ב), ומבעוד יום הרי עדיין הוא זמנם של פרזים.
46 תוספות ורא”ש שם; האשכול (הוצאת הרצ”א) ח”ב עמוד 31, ושם כמה ראיות לדבר.
47 שו”ת נודע – ביהודה מהדורא קמא סימן מא; טורי – אבן מגילה שם. וראה בשו”ת בנין – שלמה סימן נח, שחידש גדולה מזו: בזמן המשנה לא קראו כלל המגילה בלילה, אלא ביום בלבד, ובימי ר’ יהושע בן לוי התקינו קריאת הלילה. אולם הגרצ”פ פרנק בקונטרס ימי – הפורים סימן ג האריך לדחות דבריו.
48 תרפט, תרצ ותרצב.
49 תרצ יז, על פי ראשונים בשם רב האי גאון.
50 רמ”א שם, בשם הגהות מיימוני ועוד.
51 שם.
52 ראה שבלי – הלקט סימן ר; ערוך ערך שוור, ועוד. וראה חגים – ומועדים להרי”ל הכהן פישמן עמודים קיח – קיט.
53 תרצא.
54 מגילה טז ב ויט א; שו”ע שם.
55 פ”ג ה”ז.
56 שו”ע תרצא ג. בבבלי טז ב: “אריח על גבי אריח ולבינה על גבי לבינה” (“אריח הוא הכתב, לבינה הוא חלק, שהוא כפלים מן הכתב, והאריח חצי לבינה”, רש”י).
57 ביאור הגר”א תרצא ס”ק כה.
58 וראה שו”ת בית – אפרים או”ח סימנים סט ו – ע; חתם – סופר או”ח סימנים קפט ו – קצ; שו”ת בנין – ציון החדשות סימן ט; נשמת – אדם כלל קנד; ועוד.
59 שו”ת גליא – מסכת דף פב.
60 החיי – אדם כתב באמת, שהוא מנהג לא נכון, אלא “הקורא יאמרם לבד והקהל ישמעו כמו כל המגילה”.
61 מגילה טז ב; שו”ע תרצ טו.
62 מו ב.
63 צפנת – פענח ח”ג, בהשמטות להלכות גירושין.
64 ראה מפרשי השו”ע סימן תרצד.
65 מחלוקת הרמ”א והפרי – חדש. וראה חתם – סופר או”ח סימן קצו; שו”ת בית – יצחק, להר”י דאנציג ז”ל מפטרבורג, סימן ג.
66 ראה באר – היטב תרצה; שו”ת יהודה – יעלה, להר”י אסאד ז”ל, סימן רז; מור – ואהלות, אוהל – ברכות – והודאות סימן מא; שו”ת כנף – רננה סימן פז; ועוד.
67 ראה שו”ת ציץ – הקודש סימן נו.
68 ראה טורי – אבן מגילה ז ב; חידושי מהר”ץ חיות שם; שו”ת תשובה – מאהבה סימן רצט; שו”ת כתב – סופר או”ח סימן קלט; ועוד.
69 ראה שו”ת היכלי – שן מהדורא תליתאה סימן יג.
70 מחלוקת המגן – אברהם והפרי – חדש. וראה חיי – אדם כלל קנד סעיף לא; העמק – שאלה שאילתא סז, אות ט.
71 בהעמק – שאלה שם.
72 ראה שו”ת יהודה – יעלה או”ח סימן רד; שו”ת זכר – יהוסף סימן רנ.
73 ראה שו”ת בנין – ציון סימן מד.
74 ראה שו”ת יהודה – יעלה סימן רז; שו”ת זכר – יהוסף סימן רנא; שו”ת דבר – אברהם ח”א סימן יג וח”ב סימן ח.
75 ראה שו”ת ישכיל – עבדי להרב הדאיה, ח”ב סימן יט.
76 תרצד א.
77 בבא מציעא עח ב.
78 שו”ע תרצד ג, ע”פ בבא מציעא שם.
79 מגילה ל ב.
80 ברכות פ”ג.
80* שבת כד א.
81 יד א.
82 ראה ברכ”י תרצג; שערי – תשובה שם; חתם – סופר סימן קצב; כתב – סופר סימן קמ; תשובה – מאהבה סימן רצו; שיבת – ציון סימן כב; שו”ת שערי – דעה ח”א סימן יט; ועוד.
83 מגילה ה ב.
84 על הסעודה במיוחד ראה פרק הבא: עד דלא ידע.
84* שו”ע תרצז.
85 ראה למעלה עמ’ רפז.
86 מגילה ד א; שו”ע תרפט.
87 ראה מפרשי הטור והשו”ע תרפט. וראה אור – שמח מגילה פ”א ה”א.
88 ראה מעשה – רוקח על הרמב”ם מגילה פ”א; ברכי – יוסף תרצא; שערי – תשובה שם; ועוד.
89 יט א.
90 ויצבר – יוסף סימן כח, בשם קסת – הסופר.
91 וראה שו”ת שבות – יעקב ח”א סימן מא; שאילת – יעב”ץ ח”א סימן קכ; שו”ת היכלי – שן תליתאה סימן ח.
92 שם סימנים ז וח.