ביאור מהות השם פסח בהלכה

מבאר על השם פסח :

א. על איזה יום הוא חל? ומהו מובנו?

ב. ערב פסח מתי הוא?

ג. פסח מהו בלשון התורה ומהו בני אדם?

ד. מה משמעותו של השם פסח?

על איזה יום בעצם הונח בתורה השם פסח, בתורת שמו של החג:

על איזה יום בעצם הונח בתורה השם פסח, בתורת שמו של החג: על ארבעה עשר בניסן, יום שחיטת הפסח, או על חמשה עשר בו, זמן אכילת הפסח? הפסוק ״ובחודש הראשון בארבעה עשר יום לחדש פסח לד״^,1, אינו קובע. אין המכוון כאן על שמו של היום, אלא על חובת שחיטת הפסח והקרבתו כדרך שנאמר במקום אחר: ״בחדש הראשון בארבעה עשר לחדש בין הערבים פסח לד׳״², ופירש רש״י: ״פסח לד׳, הקרבת קרבן ששמו פסח״.

במובן זה מתפרש אף הכתוב ביחזקאל³: ״בראשון בארבעה עשר יום לחדש יהיה לכם הפסח״(בכל שאר המקומות שהוזכר בתורה ״פסח״, הכוונה בפירוש לקרבן הפסח). אלא שבפסוק אחד כאילו מפורש שערב פסח הוא הנקרא בשם פסח: ״ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה לעיני כל מצרים״⁴. לעומת זה מצינו: ״וייאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלי בעצם היום הזה״⁵. אם נפרש כפשוטו, שהפסוק בא לספר שאחרי שהקריבו ישראל את העומר אכלו מתבואה החדשה, הרי שפסח כאן מובנו ט״ו בניסן.

שני הפסוקים הללו (במסעי וביהושע) עוררו במובן זה של קביעת היום מ״מחרת הפסח״ משא־ומתן רחב.

בירושלמי נחלקו אמוראים בדבר: ״התיב ר׳ בון בר כהנא (על הסוברים שחדש לא נאסר לישראל עד אחר שבע שכבשו ושבע שחלקו): והכתיב וייאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח, לא בששה עשר? התיב ר׳ אלעזר בר יוסי קומי ר׳ יוסי: והכתיב ממחרת הפסח יצאו בני ישראל לא בחמשה עשר?״⁶.

בבבלי אמרו: ״ממחרת הפסח אכול, דאקריבו עומר והדר אכול״⁷. כלומר: ממחרת הפסח הוא ששה עשר בניסן, וזה מתאים לדעת ר׳ בון בר כהנא בירושלמי. כך פירש גם רש״י, בפירושו ליהושע.

אף הרמב״ם מפרש כך, שכן הביא מפסוק זה ראיה לסתור דעת הצדוקים ש״ממחרת השבת״ שבתורה הוא ממחרת שבת בראשית: שנאמר ” “וייאכלו מעבור הארץ”,ממחרת הפסח מצות וקלוי, ואם תאמר שאותו הפסח בשבת אירע כמו שדימו הטפשים, היאך תלה הכתוב היתר אכילתם לחדש בדבר שאינו העיקר ולא הסיבה אלא נקרה מקרה, אלא מאחר שתלה הדבר במחרת הפסח, הדבר ברור שמחרת הפסח היא העילה המתרת את החדש״⁸.

פירוש זה שבבבלי עורר ויכוח בין רבי אברהם אבן עזרא לרבנו תם⁹. הראב״ע שאל לרבנו תם: ״הא ממחרת הפסח היינו ט״ו בניסן, שהוא מחרת שחיטת הפסח שנשחט בי״ד, כדכתיב בפרשת מסעי ממחרת הפסח יצאו בני ישראל, וזה היה בט״ו״.

רבנו תם השיב לו, שאף בבבלי נתכוונו לכך ואף על פי כן הוכיחו מזה שחדש היה אסור אז כיצד?

הפסוק מתחלק לשני משפטים, ופירושו כך: ״וייאכלו מעבור הארץ (כלומר: מהתבואה הישנה) ממחרת הפסח (היינו: בט״ו, ממחרת שחיטת הפסח) מצות, (אבל) וקלוי (כלומר: מן החדש אכלו) בעצם היום הזה״ (היינו: בט״ז, מקביל להאמור בתורה: ״ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה״ ויקרא כג יד). לפירוש רבנו תם הסכים הרד״ק, בפירושו ליהושע (והביאו המאירי לראש השנה שם, בשם ״גדולי החכמים שבמפרשי המקראות״).

פירוש זה מתאים להאמור בבבלי מבחינה עניינית בלבד, אבל לא לפי הלשון (״מעיקרא לא אכול״), דבר שהרגישו בו התוספות⁹. ולפיכך פירש ר״י: ״לשון תורה לחוד ולשון נביאים לחוד ולשון חכמים לחוד״. בתורה נקרא פסח יום י״ד בניסן, ומחרתו ט״ו¹⁰. קדם לר״י בפירושו זה רב סעדיה גאון, והביאו הראב״ע בפירושו לתורה: “והגאון אמר ששני פסחים הם, פסח ה’ ופסח ישראל, ופסח ד׳ בליל ט״ו והנה ממחרת הפסח ביהושע יום ששה עשר, ויהיה פירוש ממחרת הפסח כתוב בתורה ממחרת זבח הפסח״¹¹.

אלא שהראב״ע השיב על פירוש הגאון בחריפות, כדרכו: ״ולא אמר כלום״. לדעתו, אף בפרשת מסעי הפסח הוא ליל ט״ו, ״כי לא נקרא חג פסח רק בעבור שפסח השם על הבתים״. כיצד אפוא יצאו בני ישראל לפי זה “ממחרת הפסח״? לפי שהבוקר ביחס ללילה נקרא “מחר”: “וממחרתו הוא לבוקר יום חמשה עשר, וכן כתוב (במדבר יא לב): כל היום ההוא וכל הלילה וכל יום המחרת״.

הריטב״א¹² הביא פירוש זה והוסיף עוד ראיה: ״אם אינך ממלט את נפשך הלילה מחר אתה מומת״¹³. אלא שהעיר, שברוב המקומות מחר ומחרת מובנם ביום שלאחריו ובמיעוט מקומות ״לא דייק קרא ונקט קרא משום בוקר״.

פירוש מפתיע בשני הפסוקים אמר בעל המקנה והפלאה: הוכיח בכמה ראיות, שהכלל של ״היום הולך אחר הלילה״ נתחדש במתן תורה, אבל קודם מתן תורה, הלילה הולך אחר היום (״יום ולילה לא ישביתו״). ולפיכך אין סתירה מהלשון במסעי להלשון ביהושע. פסח מובנו גם כאן וגם שם זמן אכילת הפסח, ליל ט״ו. אלא שבפרשת מסעי, כשמדובר על זמן יציאת מצרים, קודם מתן תורה, ליל ט״ו שייך ליום י״ד, ויום ט״ו הוא ״ממחרת הפסח״, אבל ביהושע, כשמסופר על הזמן שאחר מתן תורה, נקרא ״ממחרת הפסח״ יום ששה עשר בניסן, שליל ט״ו שייך ליום ט״ו¹⁴.

כיצד יתפרש ״ממחרת הפסח״ שביהושע, להסוברים ־ שחדש לא נאסר לישראל עד אחר י״ד שנה של “ירושה וישיבה״(״כיבוש וחילוק״)? על שאלה זו עמדו בבבלי¹⁵, והשיבו שעד ששה עשר בניסן לא היו צריכים, ־ לא שהיו אסורים ־ לאכול מתבואת הארץ, לפי שעדיין היו מסתפקים מהמן שבכליהם.
הדבר מפורש ביהושע, שם (ה יב): ״וישבת המן ממחרת באכלם מעבור הארץ ולא היה עוד לבני ישראל מן, אלא שבתלמוד הוכיחו כן אף מפסוקי התורה¹⁶.יוצא שאף לפירוש זה ״פסח״ כאן הוא ט״ו בניסן, שהרי ממחרתו הוא ט״ז בניסן.

נמצינו למדים, שבתורה ובנביאים ״פסח״ בתורת זמן מובנו או י״ד בניסן או ט״ו בו. ולא כן הוא בלשון חכמים. בשם פסח נקראים שבעת ימי החג, אותם הימים שבתורה הם נקראים בשם ״חג המצות״. אין ספור למקומות שפסח הוזכר בתנאים ואמוראים בתורת חג המצות.

ערב פסח מתי הוא?

ויש גם: ערב פסח (או: ״ערבי־פסחים״),יום־טוב ראשון של פסח, שביעי של פסח ואחר הפסח. כיוצא מן הכלל הוזכר פסח במקום אחד במובן ארבעה עשר בניסן: ״אמר ר׳ מאיר: מדבריהם למדנו ששורפין תרומה טהורה עם הטמאה בפסח״¹⁷.

רוצה לומר: תרומה שנתחמצה, כיון שהיא עומדת לשריפה, אין אנו מוזהרים לשמרה מטומאה. כאן ״בפסח״ המכוון לערב־פסח. ולא מפני שזמן ביעור חמץ הוא בערב־פסח, שכן מה שנתחמץ בתוך החג חלה עליו מצות ״תשביתו״ כל אימת שנתחמץ, אלא מפני שלהמבואר בבבלי שם כל עיקר חידושו של ר׳ מאיר הוא, שאף בשעה ששית של ערב פסח, שזמן איסור חמץ מדרבנן הוא, מותר לשרפה יחד עם תרומה טמאה. בירושלמי הרגישו בדבר והדגישו אותו: ״מהו בפסח? בי״ד״(18). והבדל יש בין הבבלי לבין הירושלמי: להבבלי לא נתכוון ר׳ מאיר אלא לשעה ששית, שכן משבע ואילך כבר אסור החמץ מן התורה ואף שכנגדו החולק עליו מודה בדבר, ולהירושלמי כוונת ר׳ מאיר על כל יום ארבעה עשר, שכן להירושלמי סובר ר׳ מאיר שחמץ בערב פסח עד סמוך לשקיעת החמה אינו אלא מדרבנן¹⁹.

השם פסח כשלפעמים הכונה ללילה ראשון בלבד:

במקומות מספר מצינו במשנה ״פסח״ לא על כל שבעת ימי החג, אלא על ליל ראשון של פסח בלבד. ״ואלו דברים שאדם יוצא בהם ידי חובתו בפסח, בחטים בשעורים…״²⁰. וברש״י: ״ידי חובתו, משום חובת מצה בלילה ראשונה, שהוא מחויב לאכול מצה, כדכתיב בערב תאכלו מצות״²¹. וכן: ״ואלו ירקות שאדם יוצא בהם ידי חובתו בפסח, בחזרת…״²². אף כאן, הכוונה על הלילה הראשון, שבו חייבים באכילת מרור²³. אין זו סתירה לקביעת שם פסח על כל החג, שכן אף הלילה הראשון מכלל החג ואף הוא בשם פסח ייקרא, אלא שבמלאכת־שלמה על המשניות השיא את השם פסח כאן לכוונה אחרת ־ לא על הזמן, אלא על הקרבן. מצות קרבן הפסח שייאכל עם מצה ומרור (״על מצות ומדידים יאכלהו״), ולכך נתכוונו המשניות: שאדם יוצא בהם ידי חובתו כשאוכלם ״בפסח״, רוצה לומר: עם קרבן הפסח. פירוש מחודד, אבל יוצא מפשוטו.

במובן אחר לגמרי מצינו פעם במשנה השם פסח – ט״ז בניסן:

״אסורין (חמשה מיני דגן) בחדש מלפני הפסח, ומלקצור מלפני העומר״²⁴. בט״ו בניסן הרי עדיין החדש אסור, ומה הלשון אומר: ״בחדש מלפני הפסח״? בעל כרחנו שפירושו, כמו שאמר התוספות־יום־טוב: ״מלפני היום שבפסח, שבו מביאין חדש״, כלומר: אילו היה כתוב ״מלפני העומר״ היה מובנו קודם הבאת העומר במקדש, כדעת מי שסובר כך באמת, אבל המשנה סוברת שראשיתו של יום ט״ז מתיר את החדש, והיינו ״היום שבפסח, שבו מביאים חדש״²⁵.

הדוחק בכל זאת מורגש, אין זה במשמע הלשון ״מלפני הפסח״. אבל יש כאן שינויי גירסאות. הנוסח האמור הוא אמנם זה שבמשניות שלפנינו וכך גורסים אף הרמב״ם²⁶ והר״י בן מלבי־צרק²⁷, אבל גירסא אחרת, מדוייקת יותר, ישנה: ״אסורין בחדש מלפני העומר, ומלקצור מלפני הפסח״. ופירושה פשוט: אכילת חדש אסורה לפני ט״ז בניסן, אבל קצירתו אסורה לפני הפסח, שהרי בט״ו בניסן אסור לקצור מפני החג. כך גורסים: הרגמ״ה²⁸, רש״י ותוספות²⁹, הר״ש³⁰, אור־זרוע³¹, הגר״א³² ועוד³³.

שרשן של שתי הגירסאות נעוץ בירושלמי: ״אית תנויי תני מלפני הפסח, ואית תנויי תני מלפני העומר״³⁴. והבדל להלכה ביניהן: ״מאן דאמר מלפני העומר מסייע לחזקיה״³⁵. פירוש: ר׳ יוחנן סובר שאף בזמן המקדש היום מתיר, והיינו תחילת היום; ולכן: ״מלפני הפסח״, כלומר: היום שבפסח של הבאת העומר, וחזקיה סובר שבזמן המקדש הקרבן מתיר, ולכן: ״מלפני העומר״, היינו: הבאת העומר³⁶.

פירוש אחר לגמרי בירושלמי נותן בספר ניר. מעולם לא נחלקו כלל בגירסת ״בחדש מלפני״…, ודאי: ״מלפני העומר׳(״דוחק גדול לפרש לשון הפסח היינו יום שבימי חג הפסח שהוא יום הקרבת העומר״). אלא במה נחלקו? ב״מלקצור לפני…״ ופירושו כך: לר׳ יוחנן שזמן ההבאה (ולא ההבאה עצמה) מתיר את אכילת החדש, כך זמן הקצירה מתיר את הקצירה, ונמצא שתיכף במוצאי יום טוב הראשון של פסח מותרת הקצירה, ומכיון שבפסח עצמו בין כך אסור, שהרי יום טוב אסור בעשיית מלאכה, לכן הגירסא: ״מלקצור לפני הפסח״.

ולחזקיה, שהבאת העומר היא המתרת את האכילה, כך הקצירה עצמה של העומר היא המתרת את הקצירה, ואי־אפשר אפוא לומר שהקצירה אסורה ״מלפני הפסח״, שהרי אף אחר יום טוב הראשון, במוצאי יום־טוב, כל זמן שלא קצרו את העומר, עדיין הקצירה אסורה, ולכן: ״מלקצור מלפני העומר״, היינו קצירת העומר (בעצם פירושו שחילופי הגירסאות הם ב״מלקצור״ ולא ב״בחדש״ כיוון לדעת הגר״א בפירושו לירושלמי, אלא שהגר״א מפרש שהמשנה מדברת שלא בזמן המקדש ומגיה ומתקן הגירסא בירושלמי בכל הסוגיא)³⁷.

כותב הטורים הציע משום כך בימי חורפו³⁹ מובן אחר לגמרי בהלכה זו. אין דנים כאן כלל על איסור חדש, אלא על ־ חמץ בפסח. כל שנזרע שלשה ימים קודם הפסח, נרקב, ואינו אסור משום חמץ, דוגמת ״חרכו קודם זמנו״⁴⁰, אבל פחות משלשה ימים עוד לא נרקב, וממילא נתחמץ מחמת הלחלוחית, ואסור משום חמץ. ולמה שלשה ימים? משנתנו היא זו: ״היתה שדהו זרועה חטים ונמלך לזרעה שעורים, ימתין לה עד שתתליע״⁴¹, ובירושלמי שם: ״עד שתהא בארץ שלשה ימים״. ״שתתליע״, לפי הרמב״ם בפירוש המשניות שם, הוא שהזרע נשחת ונתעפש ונרקב⁴². הרי שבשלשה ימים הזרע מרקיב (בנוגע לשיעור זמן ההשרשה יש מחלוקת, אבל כאן המדובר על ההרקבה). וכבר נשאל מהר״ש לנדא (בנו של הנודע־ביהודה) על מי שזרע תבואה שלשה ימים קודם הפסח, אם מותרת מחמת חמץ, והשיב ש״החוש מעיד והסברא נותנת״ שבשלשה ימים הזרע נשחת ונרקב ואינו ראוי למאכל⁴³. לדרכנו, שאלתו ותשובתו מהוות פירוש ההלכה שבמסכת שמחות.

עד כאן פסח בלשון תורה, לשון נביאים ולשון חכמים.

פסח מהו בלשון בני אדם?

ועוד לנו ־ בלשון בני אדם. בהלכה, לשון בני אדם קובעת בעיקר בנוגע לנדרים. כלל אמרו: ״בנדרים הלך אחר לשון בני אדם״⁴⁴. והרי שאסר אדם הנאה על עצמו מאיזה דבר עד הפסח, עד איזה יום בדיוק הוא נאסר? שלשה חילוקים בדבר: עד הפסח, עד שיהא הפסח, עד פני (ויש גורסים: לפני) הפסח. וכך אמרו: ״עד הפסח, אסור עד שיגיע (רוצה לומר: עד ליל ט״ו, ״דלשון בני אדם משמע עד ולא עד בכלל׳/ ר״ן); עד שיהא, אסור עד שיצא (״דמשמע עד שיהא כולו״); עד פני הפסח, ר׳ מאיר אומר: אסור עד שיגיע, ר׳ יוסי אומר: אסור עד שיצא״⁴⁵.

פסח, לדברי הכל, מובנו בלשון בני אדם כל שבעת ימי החג, אלא שנחלקו בפירוש ״פני״, אם מובנו לפני הפסח או עד שיתפנה הפסח ויעבור⁴⁶.