מבאר את גדר הדין של קטניות :
- האם קטניות – חמץ?
- מקור האיסור.
- המתנגדים לאיסור.
- התוקף לאיסור.
- שמן קטניות
- שמן שומשמין
- מצות מקמח קטניות
- קטניות בשעת הדחק ובשנות רעבון
האם קטניות – חמץ?
בעיית הקטניות בפסח נתעוררה בספרות ההלכה זה כשבע מאות שנה. דיונים רבים הולידה בעיה זו – מצד עצם מהותה (אם יש בכלל מקום לאסור קטניות) ומצד הסתעפויותיה (התוצרת של קטניות, שעת הדחק ועוד).
בעצם הקטניות אין, לפי ההלכה, שום חשש חימוץ – על כך לא נחלק אדם מעולם. חמשת המינים – חיטים, שעורים, כוסמין, שיבולת־שועל ושיפון – הם שיוצאים בהם ידי חובת מצה והם שאסורים משום חמץ. “אמר קרא (דברים טז ג) לא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת, דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהן ידי חובתו במצה, יצאו אלו (אורז ודוחן) שאין באין לידי חימוץ אלא לידי סרחון”1.
ולשון הרמב”ם2: ” אין אסור משום חמץ בפסח אלא חמשה מיני דגן בלבד – אבל הקטניות כגון אורז ודוחן ופולים ועדשים וכיוצא בהן אין בהן משום חמץ, אלא אפילו לש קמח אורז וכיוצא בו ברותחין וכיסהו בבגדים עד שנתפח כמו בצק שהחמיץ הרי זה מותר באכילה, שאין זה חמוץ אלא סרחון”. ר’ יוחנן בן נורי סובר אמנם, שאורז מין דגן הוא, אבל נדחו דבריו מהלכה ו”לית דחייש להא דר’ יוחנן בן נורי”3.
מקור איסור קטניות:
המקור הראשון לאיסור קטניות אנו מוצאים בסמ”ק (ספר־מצוות־קטן) להר”י מקורביל. לא שהוא מחדש איסור, אלא שהוא קובע עובדא: “נוהגין בו העולם איסור מימי חכמים קדמונים”. הסמ”ק נתחבר במחצית הראשונה של המאה הראשונה לאלף הששי4, וכבר אז היה האיסור כמנהג קדום, אם כי לא מוסכם מכל החכמים. וזה לשונו5: ” ועל הקטניות כגון פויי”ש ורי”ש ועדשים וכיוצא בהם, רבותינו נוהגים בהם איסור שלא לאכלם בפסח כלל.”
המרדכי, שהיה גיסו של הסמ”ק, הביא את דבריו:”…אמנם גיסי הר’ יצחק מקורבויל כתב בספר המצוות הקצר אשר יסד…” (מעתיק את דבריו מן “נראה לקיים המנהג” עד סופו), ומסיים: “ורבנו ברוך ורבנו שמשון מאויירא לא היו אוכלין מיני קטניות בפסח, אבל הר’ יחיאל מפריז היה רגיל לאכול פול הלבן שקורין פויי”ש”6.
הבית־יוסף7 הביא את הסמ”ק לא ממקורו אלא מהגהות־מיימוניות בשם הסמ”ק8 ובצירוף תוספת טעם: “וגם פעמים תבואה מעורבת בהם ואי אפשר לבררו יפה”.
טעם זה של תערובת תבואה כתב אף הטור9 בשם “יש אוסרין”, אלא שסיים: “וחומרא יתירא היא זו ולא נהגו כן”. ובתולדות־אדם־וחוה לרבנו ירוחם10 ” :ואותם שנהגו שלא לאכול אורז ומיני קטנית מבושל בפסח מנהג שטות הוא, זולתי אם הן עושין להחמיר על עצמן, ולא ידעתי למה”.
והבית־יוסף: “לית דחש לדברים הללו זולתי האשכנזים”. זאת אומרת, שבימיו כבר נתפשט המנהג לאיסור בין האשכנזים.
בדרכי־משה להרמ”א הוסיף לדברי הבית־יוסף: “ואנו בני האשכנזים נהגו להחמיר”. ועוד קודם לכן אנו מוצאים התפשטות האיסור באשכנז בכל תוקף במהרי”ל (נפטר קפ”ז).
המהרי”ל הוא, כידוע, היסוד והעמוד של ההוי והחיים הדתיים של האשכנזים. ובהלכות פסח שלו כתוב: “קטנית כל מיניהן אמר מהר”ש (הוא ר’ שלום מאושטרייך, רבו של המהרי”ל) דגזרינן שלא לבשלן בפסח אף על פי שלא מחמיצין כי אם ה’ המינין וכו’, ואל יאמר אדם כיון שאין אסור מדאורייתא אין לחוש, דכל דגזרו רבנן העובר עליו חייב מיתה, ועובר על לא תסור מן הדבר אשר יורוך. וגם אין לומר מנהג כאן להתיר דמנהג טעות הוא וכו’, דבר שפשוט איסורו ובא להתירו מכח מנהג שם, יסכר פי דוברי שקר. וגם אם תולה בחכם, שוא ושקר דיבר הנביא ההוא ואילו היה החכם שם היה משיב הבדאות והשוא ומדיח על פניו”.
וכל כך נתקבל האיסור, עד שאחד מגדולי הפוסקים המוסמכים, הר”י איסרלן (נפטר ר”כ), בעל תרומת־הדשן, נשאל על “תבואה של מיני קטנית שאינה מחמשת המינים שנפל עליה מים וקרוב לודאי הוא שנתחמצה, שרי להשהות בפסח או לאו”11. הוא משיב, שלהשהות מותר (“אינהו אכלי ואנן לא משהינן?”). ואף גם זאת: “אם נמצא גרגיר של מיני קטנית בקדרה או בתבשיל לא מחמרינן כלל לאסור התבשיל אפילו באכילה, דגזירה דאיסור משהו ליתא אלא בתבואה דה’ מינים”.
בשלחן־ערוך12 באו לידי ביטוי דעות המחבר והרמ”א להלכה, כל אחד לשיטתו. המחבר: “אורז ושאר מיני קטניות אינם באים לידי חימוץ ומותר לעשות מהם תבשיל”, והרמ”א: “והמנהג באשכנז להחמיר ואין לשנות”.
כל האחרונים סתמו בפשיטות, שמנהג האשכנזים לאסור. ומעניין: דוקא הפרי־חדש, שהיה מהספרדים, הביא מקור למנהג מהגמרא: בפסחים13 הקפיד רבא על שהתירו לתת קמח של עדשים14 בקדרה “בדוכתא דשכיחי עבדי”, שמזלזלים באיסורים15.
המתנגדים לאיסור קטניות:
דברים חריפים נגד המנהג מצינו בשו”ת בשמים־ראש, המיוחס להרא”ש16 , לדעתו “זרות הוא זה, שהדבר מפורש בגמרא להיתר ולא נודע בשום מקום שום בית דין שעשו בדבר תקנה”; “אין לנו לחפש טעם וזכות למה שעשו מקצת ולא אכלוהו בקהילות ידועות”; “קרוב הדבר שמן הגירושים והבלבולים” בא המנהג, ש”הגירוש הראשון שהיה למונטסין היה גם כן עדה קטנה של קראים בתוכם שנתגרשו ונבנו בתוכנו בלכתם עמנו בגירוש והם לא ידעו שום חילוק בין לחם ללחם והכל מחמיץ” (השערה מוזרה). ומסיים: “והמחמירים עתידים ליתן את הדין”.
אלא שכידוע יצאו עוררין על הספר הזה, שהוא מזוייף, ואינו אלא מעשה ידי ר’ שאול לוין, שהתרועע עם המשכילים “הברליניים”. הערעור נתאמת ואין למדים מספר זה אלא מצד האמור ולא מצד מי שאמרם.
אולם גדול אחד מן האחרונים, ר’ יעקב עמדין, יצא אף הוא בדברים קשים נגד איסור הקטניות. בספרו מור־וקציעה17 כתב: “ומעידני על אבי מורי הגאון זצ”ל (החכם־צבי), כמה נצטער אותו צדיק על זאת. כל חג המצות היה מתרעם ואומר אי איישר חילי אבטליניה למנהג גרוע הלזו, שהוא חומרא דאתיא לידי קולא (שמתוך כך מוכרחים לאפות מצות הרבה ואינם נזהרים בעשייתם) וכו’, על כן אני אומר המבטל מנהג זה של מניעת אכילת קטניות יהי חלקי עמו הלואי יסכימו עמדי גדולי הדור במחוז הלזו, הנני להיות נטפל לדבר מצוה זו”. “הלואי יסכימו עמדי” – אבל לא זו בלבד, שלא הסכימו לו, אלא כל גדולי התורה, שטיפלו בשאלת הקטניות, נתנו תוקף גמור למנהג האיסור18.
במאסף “יהרבוך דר יידיש־ליטר. גזלשפאט” 19 נדפס כרוז מק”ק פיורדא משנת תק”ע על “השמועה לא טובה אשר זה ימים לא כביר נשמע פה קהלתנו, כל השומע תצילנה שתי אזניו, אשר אנשים מעט היושבים כסאות למשפט במדינה אחת עמדו ופרצו גדר הראשונים אשר קימו וקבלו עליהם רוב הגולה, הכשילו והתירו לאכול אורז ודוחן וכל מיני קטניות ביום טוב של פסח, אוי לאזנים שכך שומעות וכו’ כל מדינות פולין גדול ופולין קטן מדינת ליטויא מדינת בעהם ומעהרן וכל מדינת אשכנז ובכל מקום אשר שם אשכנזים קימו וקבלו עליהם האיסור הנ”ל זה ארבע מאות שנה (לא דקו: יותר מזה; ראה למעלה), ובנידון זה בלייבט האיסור עולמית ואין לו היתר וכו’, וכל הפורץ גדר ישכנו נחש חוויא דרבנן דלית ליה אסותא”.
בשנת תר”א נתפרסמה חוברת בשם אשרו־חמוץ, ובה דורש המחבר מהרבנים לבטל איסור קטניות. בתורת תשובה פרסם ר’ שמואל פריינד “דיין מו”ש דק”ק פראג” חוברת קרן־שמואל ובה הוא מוכיח בארוכה, שאין רשות להתיר איסור זה.
שמן קטניות :
התוצרת של קטניות – בעיקר: שמן – אף היא בכלל הגזירה. כך יוצא מדברי תרומת־הדשן20 שהתיר להדליק בשמן של קטניות, שלא נהגו איסור אלא באכילה ולא בהנאה (“אך כמדומה שהעולם נהגו איסור להדליק בשמנים שנעשו ממיני קטניות בפסח”). המהרי”ל הצריך להיזהר שלא לתלות מנורה עם שמן קטניות על השולחן, שמא יפול ממנו לתוך התבשיל.
הרמ”א בדרכי־משה ובשלחן־ערוך מתיר, שאף אם יפול אין חשש, שלא גזרו על תערובת קטניות. בשו”ת צמח־צדק21 כתב: “להקל על העניים בשעת הדחק יש להקל לעשות שמן ממיני קטניות באופן שיתנו הקטניות בתנורים חמים קודם הלתיתה ושיהיו התנורים חם הרבה עד שיהיו כאפויים” (ומביא ראיה מהגמרא, שקמח אפוי אינו מחמיץ אפילו מחמשת המינים).
במרחשת22 דן בארוכה על “הזרעונים הנקראים “ראזן”, אם מותר לעשות מהם שמנים לפסח”. מין זה – הוא מוכיח בצדק – אף על פי שבגרמנית שמו “זאנענבלום” ומעין זה אף ברוסית, על שם שבתבניתו ומראהו דומה לשמש, איננו אותו המין הנקרא במשנה שומשמין. אלא שלא צדק ב”הוכחותיו”, שמין זה הוא הנקרא במשנה “שושנת המלך”. חוקרי הלשון קאהוט, לאב ועוד, מוכיחים, ששושנת המלך הוא הפרח “אנמנה” ואינו ענין ל”שמשיות”.
בנוגע לשמן הוא מתיר על ידי חליטה וברירת הגרעינים הזרים. באופן זה אין שני הטעמים של איסור קטניות: אם משום חילוף, הרי מצד הדין אף בה’ המינים מותר בחליטה; ואם משום תערובת מה’ מינים, הרי בררום ועשו שמן קודם הפסח, שאז בטל בששים23 . מאריך הוא לצדד בכלל בשמן קטניות: מכיון שכל האיסור הוא בתורת מנהג שנתקבל, שדינו כנדר, ובנדר עצמו הדין, שמשקה היוצא מפירות מותר, מה שאסרו בשמן אינו אלא מפני חשש תערובת, ולכך מועילים הברירה והעשייה קודם הפסח.
שמן שומשמין:
כעין עצתו של המרחשת התיר הגרא”י קוק בימי רבנותו ביפו, שמן שומשמין. היתרו של הרב קוק הוא מרווח יותר: במקום חליטה נשמרו השומשמין מכל נגיעה במים. ולא עוד אלא שפעולת המכונה היתה כזאת, שאי אפשר לה לעבוד אלא ביובש דוקא.
ובכל זאת הטיל אז ההיתר רעש בירושלים. “ביד”צ מעדת אשכנזים חסידים בירושלים ת”ו” יצאו במחאות ואסרו את השמן. בהוצאת “בית הבד של האחים ברסלב ביפו” נתפרסם “קונטרס ע”ד הכשר השמן הנעשה משומשמין יבשים שלא נלתתו, בשימור לשם פסח”, ובו באו תשובותיו של הרב קוק להביד”צ בירושלים, בהן הוא מבסס את יסודי ההיתר בארוכה.
בשו”ת באר־יצחק24 השיב על יי”ש הנעשה מן “רעצקע שקורין גריקע”. מתיר כשבוררים אותם קודם הפסח. לטעם של תערובת הרי נתבטל קודם הפסח ו”לח בלח אינו חוזר וניעור”. ולטעם של “אחלופי” המציא יסוד חדש: במסכת סוכה25 מבואר, שאם עושים מעשה המוכיח שיודעים מהפסול אין לגזור. הברירה והתיקונים כאן הם מעשים מוכיחים.
בשו”ת עמק־הלכה להרז”וו מזיטל26, מאריך הרבה להתיר היי”ש מ”גריקע” ומסיים: “ישתה עם עני וישכח רישם ויתענגו בד’ וישמחו בו”.
מצות מקמח קטניות:
בעיה מיוחדת היא שאלת אפיית מצות מקמח של קטניות. חזיון משונה. היו זמנים ומקרים, שחסידים ואנשי מעשה, מחשש שמא לא נזהרו כל כך באפיית מצותיהם, היו מהדרים דוקא לאפות מצות מקמח “כוסמת” (“גריקע” באידיש), שהרי אינו מחמיץ. לא עלה על דעתם, שיהיה בדבר משום גזירת קטניות.
אבל בספרי שו”ת מצינו, שחששו והחמירו בדבר. בשו”ת מאמר־מרדכי27 נשאל אם אפשר להתיר בשנת יוקר גדול לעשות מצות מ”קאקאריזען קמח” (קמח תירס), שהוא מין קטניות. לכאורה: אם יאפו אותם בכל הדקדוקים, שאופים מצות ממש, איזה חשש בדבר? “לאחלופי”? יחליפו ויחליפו!
אבל לא כן השיב המחבר. “איך יעלה על לב מעלתו לפרוץ גדרן של ראשונים ומה גם לאפות מצות ממיני קטניות וקאקאריזען קמח, הלא קמח בקמח ודאי מיחלף וכו’, ואל יקילו בזה לאמר הלא אנחנו עושים אותם המצות קודם פסח ונשמרים בעשייתם בכל חוקת מצות מה’ מינים ואם כן במה נכשל, דאדרבה היא הנותנת, דאחרי שכולם חכמים יודעים את התורה כי באלו המינים אין חשש חימוץ אם כן יבואו להקל לעשות מזה גם תוך הפסח וקמח בקמח מחלף ויבואו לעשות כן מקמח של ה’ מינים” (ומה בכך?).
אף בשו”ת מהריא”ז ענזיל מסטריא28 הרעיש הרבה נגד אלה שרצו להתיר “תבשיל של קמח קאקאריז או לחם אפוי מאותו קמח אפילו אפויים קודם הפסח”. אלא שלא ביאר בפירוש, שהאיסור הוא אף לאפות אותם בתורת מצות ככל חוקת מצות של חיטים, אם כי מלשונו נראה, שגם באופן זה אסר.
בחתם־סופר29 נשאל אף הוא על שנה של יוקר ורעב “וחכם א’ בעירו המציא לעשות מצות מקמח של טירקישע ווייץ (הוא התירס) וכו’ ויאפו מצות בכל דקדוקי מצות”. האריך להוכיח, שמין זה אינו בכלל דגן אלא מין קטניות הוא ו”לכן אם נתיר לעשות מצות מקמח חיטי תוגרמה הנ”ל יעשה על כל פנים ככל הלכות מצה וחוקת הפסח ללוש במים שלנו ומים קרים ובלי מלח ובמקום הראוי לאפיית מצה ממש ובכל אופן תיקוניהם”. אלא שהצריך לעשות היכר וסימן, שלא יטעו לצאת בהם ידי חובת מצה בלילה הראשון.
וחומרא אחרת חידש: אם יתערב בהם מעט קמח או עיסה של חיטים יש לחוש, שמין הקטניות מפסיק בין מעט העיסה לחום התנור ולא ישלוט בו החום כראוי ויבוא לידי חימוץ גמור. ולכן הזהיר שבשעת טחינתם יהיו הריחיים מנוקים מקמח30. בחיי־אדם31 כתב בפשיטות: “אבל מותר לטחון ולאפות (הקטניות) כעין מצות ולאכול”. וגדולה מזו כתב בבאר־יצחק32: “… ומהאי טעמא ניחא המנהג שנהגו הכל (!) לאפות מצות מן רעצקע כשבוררין אותם היטב מן גרעיני דגן מקודם פסח ובעת האפייה אין נזהרין לאפותם כדרך מצת חטין…” (יסודו: כיון שבררו וטחנו לשם פסח הרי זה “מעשה המוכיח”)33.
קטניות בשעת הדחק ובשנות רעבון:
וכל זה בשנים כתיקונן. מה דינן של הקטניות בשעת הדחק, שנת רעבון או בצורת?
בחיי־אדם כתב בפשיטות: “בשעת הדחק שאין לאדם מה לאכול אלא בדוחק גדול מותר לבשל קטניות ושאר דברים”.
אבל אין הדבר פשוט כל כך. בכל “שעת הדחק” היו חכמי הדור מתחבטים הרבה בדבר. בנשמת־אדם34 כותב: “ושמעתי שבק”ק פיורדא בשנת תקל”א־ל”ב שהיה רעב גדול באשכנז הושיבו בית דין והתירו בולבעס שקורין ערד־עפיל (תפוחי־אדמה), כי באשכנז אין אוכלין גם כן בולבעס (?) כי שם עושין קמח מהם וגם התירו קטניות אבל לא מיני גרויפין (גריסין)”.
בשנת תק”ע היתה שוב שעת הדחק במדינת ווסטפאל באשכנז והקונסיסטוריום התירו אכילת קטניות. על אותה שנה נתכוון הר”צ חיות במנחת־קנאות35: ” וזה שלשים שנה אשר התיר הרב הגאון מו”ה ליב ז”ל, אבד”ק קאססעל במדינת וועסטפאללען, ושאר רבני אשכנז הקטניות בימי הפסח בימי היוקר, והיה אז שעת חירום ורעבון והדפיס ה”ה החכם המנוח מו”ה זאב היידנהיים ז”ל חיבור מיוחד על ענין זה, ואולם הרבה גאוני הזמן ובכללם הרבנים הגדולים בי”ד מו”ש דק”ק פראג הרב מו”ה אלעזר פליקלש ז”ל, והרב מו”ה שמואל לנדא ז”ל, עמדו לבטל דבריהם…”. אף הוא מוכיח, שאין בידינו לבטל האיסור אפילו בשעת הדחק.
כלפי אותו היתר של ווסטפאלן נתכוון אף הכרוז של ק”ק פיורדא36. כרוז כזה פרסמו אז אף בפראג, כמבואר בשו”ת תשובה־מאהבה להר”א פליקלש37. התשובה היא משנת תק”ע. באריכות גדולה הוא מוכיח, שאין כח ביד שום בית דין שבעולם לבטל האיסור, שנתפשט “בכל ערי אשכנז, צרפת, פולין גדול וקטן, ליטא, רוסיא, ביהם, אונגארן, מעהרן, שלעזיא וכו'”. סיומו: “אף אם יתכנשון בית דין של שמואל הרמתי ואליהו ובית דינו וכל גדולי ישראל אף עמהם לענ”ד אין בידם להתיר אורז ומיני קטניות בפסח”.
אף בחתם־סופר38 באה תשובה משנת תק”ע “אודות קונסיסטאריע דמדינת וועסטפאלין אשר בקשו נפשם לעקור הלכות קבועות ששנו אבותינו ורבותינו לנהוג איסור במיני קטניות”, אלא שהוא אינו יוצא נגדם בקולות ובברקים. אדרבה: “והנה הם התירו אולי ידעו מאיזה טעם התירו, וצריכים אנחנו ללמוד זכות כי פן ואולי עיניהם ראו בארצותם הרבה מכשולים על ידי אפיית פת עבה וכו’, ואם מטעם הזה עשו ככה יפה עשו אלא שהיה להם להזהיר לתת הקטניות במים רותחים מיד וכו’, הא להו והא לן לדידן אשר תלי”ת לא צריכים לסייג זה פשוט שאין להתיר מינים הללו”. ואחרי שהאריך הרבה להוכיח, שאין שום היתר לדבר, סיים: “ובפרט שלא יהיה נוגע כלל לאנשי וועסטפאלין כי לא אדון אנוכי בדבר זה”.
מן המחמירים בפירוש אפילו בשעת הדחק ולצורך שעה: הצמח־צדק, המאמר־מרדכי, הריא”ז ענזיל39 ועוד.
אולם בשו”ת מהרי”מ פאדווה מבריסק40 כתב: “ע”ד אשר שאלוני להתיר להם בשנה זו תרי”ב בחג הפסח בעבלי”ך (שעועית) שהוא מיני קטניות – כבר נתפשט במדינה זו לאיסור, ואם יש בידינו להתיר בעת הדחק ושנת רעבון שכמעט לא ימצאו עניים מה לאכול…”. דעתו: “בדבר שנהגו משום סייג או פרישות אין כח בידינו להתיר לחלוטין ולהתיר הגזירה לגמרי, אבל בדבר שנצרך היתר לפי חיי שעה בזה לא מיירי (האוסרים) כלל”. ראיותיו מ”מאכילים את העניים דמאי” 41 ומ”ארבעה דברים פטרו במחנה”42 ועוד. וגדולה מזו אמר: “אם נתירו לעניים ולא לעשירים ישבתו מהם שמחת יום טוב, כי יאמרו איכא איסורא בדבר” ולכן דעתו להתיר לכל.
ובשו”ת דברי־מלכיאל43: ” באשר בשנה זו (תר”מ) היוקר יאמיר וגם קשה להשיג תפוחי אדמה, ולזה התירו בכמה מקומות לאכול קטניות בפסח וגם בפה בקשוני להתיר להם…”. מצד אחד הוא מאריך להשיג על מהרי”מ מבריסק (“חלילה לומר כן אשר גזירות חז”ל ניתנו הכל לפי ראות עיני בית דין לצורך שעה”, וכמה ראיות הוא מביא לדבר מן הגמרא ומן הפוסקים), ומצד השני הוא מתיר בשעת הדחק על יסוד אחר: נדרי אונסין מותרים44, ואם כן קבלת מנהג, שהוא מתורת נדר, לא חמורה מנדר עצמו. יסוד זה מבסס בארוכה בראיות, ומסיים: “וכיון שכל יסוד ההיתר שביארנו בס”ד הוא מצד אונס ודוחק, אם כן אין להתיר רק לעניים שסובלים דוחק ולא לעשירים וכו’, והמהרי”מ שהתיר אף לעשירים לטעמיה אזיל שדעתו שתקנה גופא יש כח ביד חכמי הדור לשנותה כפי הצורך, אבל לפי מה שכתבתי שחלילה ליגע בגוף הדבר ורק משום אונס יש להתיר אם כן אין להתיר רק למי שהוא אנוס.
ובאמת כפי אשר סופר לנו יפה דיבר הגאון מהרי”מ ז”ל לפי זמנו שהיה אז יוקר נורא וגם מדלית פרוטה, ובודאי הרגיש הצדיק הנ”ל שיש הרבה אנשים שבושים לפרסם עניותם וכו’ לזה לבש צדקה כמדיו וצוה שיאכלו כולם, כי היה נוגע אז לפיקוח נפשות כפי אשר שמעתי מעוצם היוקר ורעב שהיה אז, אבל בזמננו וכמו בשנה זו שת”ל לא הגיע למדריגה כזו ח”ו וכו’ ודאי אין להתיר רק לעניים ולא לזולתם, וכל איש ישקול בנפשו אם הגיע למדריגה שהוא סובל דוחק בזה או לא”45.
המשנה־ברורה כותב בקצרה: “ידוע שהתירו חכמי הדור כמה פעמים בשני בצורת”. אלא שהצריך לעשות כתקנת החתם־ סופר: לחלוט הקטניות ברותחים. בתקנה זו של חליטה השתמשה בשעת הדחק של שנת תש”ב אף הרבנות הראשית לארץ־ישראל.
מראה מקומות
1 . פסחים לה א.
2 . חמץ ומצה פ”ה ה”א.
3 . ראה פסחים שם וקיד ב.
4 . ראה הלכות שמיטה שלו והלכות גירושין.
5 . סימן רכב.
6 . פסחים פרק ב סימן תקפח.
7 . סימן תנג.
8 . בהגהות־מיימוניות שלפנינו לא מצאתי הדברים.
9 .תנג.
10 . נתיב ד ח”ג.
11 . סימן קיג.
12 . סימן תנג.
13 . מ ב.
14 . ראה שם בתוספות בשם הערוך.
15 . וראה ביאור הגר”א ס”ק ד.
16 . סימן שמח.
17 . תנג.
18 . ראה שו”ת מהר”ץ חיות מאמר מנחת־קנאות, שהאריך לסתור כל דברי הרב יעב”ץ ולהוכיח ש”מנהג שנתפשט דינו אצלנו כדין תורה גמור ואין אפשרות לבטלו”. וראה עוד: חתם־סופר או”ח סימן קכב; שו”ת צמח־צדק, להרבי מליובאוויץ, או”ח סימן נו; שו”ת מאמר־מרדכי להרמ”ז איטינגא סימן לב. כולם האריכו לבסס את האיסור. ראה גם שערי־תשובה תנג ס”ק א.
20. סימן קיג.
21. סימן נו.
22 . או”ח סימן ג.
23 . ראה למעלה עמוד שמז.
24. או”ח סימן יא.
.25 טו א.
.26 סימן קלד.
.27 סימן לב.
28 . סימן עא.
29. סימן קכא.
30 . וראה בשו”ת בנין־ציון־החדשות סימן ו, שהשיג על חומרא זו של החתם־סופר.
31 .כלל קכו.
32 . סימן יא.
33 .ראה למעלה עמוד שעג.
34 . סימן כ.
35 . נדפס תר”ט.
36 . ראה למעלה עמוד שעב.
37 . סימן רנט.
38 . סימן קכב.
39 . בסימנים שלמעלה.
40 . סימן מח.
41 . דמאי פ”ג מ”א.
42 . עירובין יז א.
43 . ח”א סימן כח.
44 . נדרים כז א.
45 . וראה עוד: שואל־ומשיב מהדורא תניינא ח”ד סימן קכח; עמודי־אש, להר”י אייזנשטיין, כלל ה סימן ד; שדי־חמד חמץ ומצה סימן ו; מעדני־שמואל סימן קיז; ועוד.