Mikhail Semenov / Shutterstock.com

 

בין המצרים

תשעה באב במובן ההלכתי מתפשט לפניו ולאחריו. לפניו עד שבעה עשר בתמוז, ולאחריו עד למחרתו, עשירי באב. משך זמן זה מתחלק לשש דרגות:

  • בין המצרים
  • משנכנס אב
  • שבוע שחל תשעה באב להיות בתוכו
  • ערב תשעה באב
  • תשעה באב
  • י׳ באב.

חמשת הזמנים הראשונים הולכים מבחינת האבילות על החורבן בכיוון של "עליה", זה "למעלה" מזה, עד שהשיא מגיע לתשעה באב, לילו ויומו. במוצאי תשעה באב דרגת האבילות יורדת ועומדת עד למחרתו.

בין המצרים אין לו דינים מיוחדים בשני התלמודים (מלבד י״ז בתמוז כשהוא לעצמו). אבל בראשונים כבר מצינו מוזכרים מנהגים לימים אלה.

"ומצאתי בשם רבנו סעדיה גאון זצ״ל, שמשבעה עשר בתמוז עד תשעה באב הן הימים האמורים בדניאל שהתענה שלשה שבועים, ויש נזהרין בהן שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין כדכתיב (דניאל י ג): "ובשר ויין לא בא אל פי וסוך לא סכתי" וכו', והימים הללו שמי״ז בתמוז עד ט׳ באב קטב מרירי שולט וצריך אדם ליזהר שלא להלך בין חמה לצל, וצריך להזהיר למלמדי תינוקות שלא להכות לתלמידיהן בימים הללו מארבע שעות עד תשע ביום כדאיתא במדרש איכה"[1] (הכוונה להאמור באיכה רבתי: כל רידפיה השיגוה בין המצךים (איכה א ג) – ביומין דעקא, משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב, שבהם קטב מרירי מצוי וכר. ר׳ יוחנן הוה מפקד לספריא ומתנניא דלא יהוון טעונין ערקתא מינוקייא באילין יומי").

הלשון "יש נזהרין" מורה, שאף על פי שלא נתפשט המנהג בין כל העם, מכל מקום יחידי סגולה נהגו כן משכבר הימים. וכן מבואר במקום אחר: "וכתב הר׳ אשר ז״ל וראיתי נשים יקרות שנמנעות מאכילת בשר ומשתיית היין משבעה עשר בתמוז עד עשרה באב ואומרות שכך קיבלו מאמותיהן דור אחר דור, ונראה לי משום דאמרינן בתלמוד במשנה בי״ז בתמוז בטל התמיד וכן בעוונותינו בטל נסוך היין, ויש מן הנשים שנהגו כן"[2]. ויש שהביאו מירושלמי: "הני נשי דידן דלא שתו חמרא משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב, מנהגא הוא"[3].

הטור כתב: "ויש פרושים שמתענין מי״ז בתמוז ואילך ויש מתענין מבשר ויין, וגרסינן בירושלמי: מה יש ביניהם בין י״ז בתמוז לט׳ באב, כ״א יום, משהובקעה העיר עד שחרב הבית, ויש אומרים כנגד שלשה שבועים שהתענה דניאל.ומנהג אשכנז היחידים נמנעים מבשר ויין מי״ז בתמוז ואילך"[4].

מנהג ה״פרושים" ו״מנהג אשכנז" הביא המחבר בשלחן־ערוך בשני סעיפים מיוחדים: "ויש שמוסיפין (שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין) מי״ז בתמוז"[5]; "ויש מתענים מי״ז בתמוז עד ט׳ באב"[6].

המהרש״ל מסכם שלשת הטעמים שנאמרו על מניעת בשר ויין בין המצרים (תענית דניאל; פורענות החורבן משהובקעה העיר עד שחרב הבית; ביטול התמיד והנסכים) ומוכיח, שכל אותם הטעמים אין להם מקום לאיסור רחיצה ואפילו מי שקיבל עליו בפירוש להימנע מבשר ויין בימים אלה מותר במרחץ[7].


ברכת שהחיינו בין המיצרים :

מנהג מיוחד לבין המצרים, שהמחבר הביאו בשלחן־ערוך, עורר דיונים באחרונים. "טוב ליזהר מלומר שהחיינו בין המצרים על פרי או מלבוש" [8] ונחלקו בטעם הדבר:

המגן־אברהם כתב, שאין הטעם משום אבילות, שהרי אבל מותר לברך "שהחיינו… לזמן הזה".

הגר״א סובר, שהטעם הוא משום אבילות, ולכן דחה כל הדין וכתב: "חומרא יתרה היא"[9].

הט״ז מתיר מפני שבכל יום יש לחוש שמא ימות האדם קודם שיקיים המצוה.

אבל רוב האחרונים הסכימו למנהג וכן נתפשט בעם, מלבד בפדיון הבן שלא יחמיץ המצוה (המחבר) ובפרי חדש שלא ימצא אחר ט׳ באב (הרמ״א).

בשבתות נהגו להקל (ראה מגן־אברהם). על יסוד זה סילק בשו״ת כתב־סופר"[10] בהמצאה חריפה את חששתו של הט״ז ("שמא ימות"). הוכיח בארוכה, שההלכה היא שלזמן מרובה חוששים שמא ימות ולזמן מועט אין חוששים, כמו שכתבו התוספות[11] והרא״ש[12]. שוב הוכיח מסוגית הגמרא[13], שזמן מועט לענין זה הוא שבעה ימים, ומכיון שבשבתות מותר לברך שהחיינו, הרי שאין כאן חשש זה.

הרמ״א הוסיף למנהגי בין המצרים: "ונוהגין להחמיר שאין נושאים מי״ז בתמוז ואילך עד אחר ט׳ באב"[14]; "תספורת נוהגים להחמיר מי״ז בתמוז"[15].


הזמן השני – משנכנס אב :

הוזכר במשנה[16]: "משנכנס אב ממעטין מראש חודש אב בשמחה". בגמרא הביאו סמך להתחלת אבילות מראש חודש מהפסוק "והשבתי כל משושה חגה חדשה ושבתה" (הושע ב יג): "חגה" היינו מראש חודש שנקרא חג ("קרא עלי מועד". איכה א טו).

בברייתא שנו: "מראש חודש ועד התענית העם ממעטין מעסקיהן מלישא מליתן מלבנות ולנטוע ומליארס ומלישא"[17]. המדובר הוא בבנין של שמחה ובנטיעה של שמחה, כגון בית חתנות לבנו או "אבורנקי של מלכים" שנוטעים להסתופף בצלו[18].

האירוסין אסורין דוקא בסעודה, אבל ליארס בלא סעודה מותר אפילו בט׳ באב עצמו, שמא יקדמנו אחר[19].

בנוגע למשא ומתן כתב הבית־יוסף: "ועכשיו לא נהגו רוב העולם למעט במשא ומתן כלל משנכנס אב, ונראה שהם מפרשים דלא נאסר משא ומתן אלא בדשמחה" (כגון צרכי חופה).

הט״ז כתב טעם אחר: "משום שיש עלינו מס מלך ושרים", כמו שאמרו טעם זה להיתר במשא ומתן בחול המועד.

נחלקו תנאים אם אסור להסתפר ולכבס מראש חודש ואילך[20]. ואף על פי שההלכה שאין אסור אלא בשבוע שחל בו ט׳ באב, מכל מקום "אנו נוהגין להחמיר בכל זה (היינו ברחיצה ותכבוסת; להסתפר המנהג להחמיר מי״ז בתמוז) מתחילת ראש חודש עד אחר התענית" (רמ״א).

לתקן בגדים חדשים ומנעלים חדשים יש להחמיר מראש חודש[21].

המנהג שלא לאכול בשר ולא לשתות יין מראש חודש הובא בשם רב האי גאון[22] וגאוני לותיר[23], והזכירו המחבר[24].

הוסיף הרמ״א (בשם רבנו ירוחם ועוד): "ומצניעים מראש חודש ואילך הסכין של שחיטה". ו״מי שיודע בעצמו שמאכלי חלב לא יזיקו לו כלום ורוצה לילך אחר תאוות ושרירות לבו, הוא בכלל פורץ גדר ישכנו נחש ותהי עונותיו על עצמותיו", אבל למעוברות ומיניקות ומי שיש לו מיחוש וחולי קצת אין להחמיר[25].

בסעודת מצוה אוכלים בשר ושותים יין (ו־מ״א). האחרונים האריכו הרבה בגדר סעודת מצוה[26]. בברכי יוסף הביא ראיה מפתיעה להתיר לאכול בשר שנשתייר מסעודת שבת מסוגיית בחולין[27] בענין אברי בשר נחירה שהכניסו ישראל עמהן לארץ, שנסתפקו לומר שכיון שנשתיירו מהזמן שבשר נחירה היה מותר להם, אינם נאסרים עכשיו. ואין הנידון דומה לראיה[28].


שבוע שחל בו תשעה באב :

חמור יותר הוא שבוע שחל בו ט׳ באב. "שבת שחל ט׳ באב להיות בתוכה אסור מלספר ולכבס" מן הדין. בגמרא למדו מהפסוק "והשבתי כל משושה… ושבתה" (הושע ב יג).

כמה פרטים באו בגמרא ובפוסקים בתספורת ותכבוסת, אלא שלפי מנהג הרמ״א כל אלה נוהגים כבר קודם לכן (בבין המצרים ומראש חודש). שבת שלפני ט׳ באב היא האחרונה ל״ג׳ דפורענותא" שמפטירים בין המצרים[29] [30]. ונוהגים שהרב עולה למפטיר בשבת חזון[31].


ערב תשעה באב  : 

"ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילין ולא יאכל בשר ולא ישתה יין" מן הדין[32]. איסור זה של שני תבשילין, שני תנאים נאמרו בו: כשאכל משש שעות ולמעלה, היינו מחצות היום ואילך ובסעודה שהוא מפסיק בה, היינו שמאותה סעודה שוב לא יאכל עוד[33].

פרטים שונים נתבארו בפוסקים בהגדרת שני תבשילין (מין אחד בשתי קדירות; שני מינים בקדירה אחת; ועוד). ואמרו: "רב מן דהוה אכל כל צורכיה הוה צבע פיסתיה בקיטמא (היה טובל פרוסתו באפר) ואמר זו היא עיקר סעודת תשעה באב, לקיים מה שנאמר (איכה ג טז): ויגרם בחצץ שני הכפישני באפר"[34].

על יסוד זה כתב הרמ״א: "ומנהג בכל גלילות אשכנז לאכול סעודה קבועה קודם מנחה, ואחר כך מתפללין מנחה ואוכלין סעודה מפסקת, ונוהגים להרבות קצת בסעודה ראשונה כדי שלא יזיק להם התענית, הואיל ופוסקים מבעוד יום כמו ביום כיפורים"[35].

על סדר הסעודה המפסקת אמרו[36]: "כך היה מנהגו של ר׳ יהודה ברבי אלעאי, ערב תשעה באב מביאין לו פת הריבה במלח ויושב בין תנור לכיריים ואוכל ושותה עליה קיתון של מים, ודומה כמי שמתו מוטל לפניו". ו״כזה ראוי לחכמים לעשות או קרוב מזה, ומימינו לא אכלנו ערב ט׳ באב תבשיל אפילו של עדשים, אלא אם כן היה בשבת"[37].

מנהגים אלה, בצירוף עוד מנהגים (לאכול ביצים קשות, במאכלי אבלים; שלא לאכול שלשה אנשים ביחד, כדי שלא יתחייבו בזימון; ועוד) הובאו בשלחן־ערוך[38].

הרמ״א כתב, ש״נהגו שלא ללמוד בערב תשעה באב מחצות ואילך כי אם בדברים המותרים בתשעה באב"[39]. האחרונים ערערו הרבה על דין זה. "ומצאתי כתוב בשם רש״ל, שלמד אחר חצות בכל ערב ט׳ באב והתיר לאחרים ללמוד" (ט״ז). הגר״א בביאורו כתב: "וחומרא יתירה היא". המאמר־מרדכי: "ודעתי נוטה להתיר אפילו בחול עד סמוך לבין השמשות, ואי לאו דמסתפינא מחברייא הוה אמינא דאפילו ביום ט׳ באב עצמו היה לנו להקל, דבעוה״ר נתקלקלו הדורות, וביום ט׳ באב עצמו מטיילין בשווקים ומשיחין שיחת חולין וכו', ופשיטא דבאופן כזה טפי הוה עדיף להו ללמוד וכו', אלא דמאחר שאיסור ברור הוא בש״ס ופוסקים פשיטא דאין לנו כח להקל וכו', אמנם בערב ט׳ באב יש להקל וכן אני נוהג אף בחול"[40].


תשעה באב :

הדינים של תשעה באב גופו נשנו בברייתא: "תנו רבנן כל מצוות הנוהגות באבל נוהגות בט׳ באב, אסור באכילה ובשתיה  וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה, ואסור לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים ולשנות במשנה בתלמוד ובמדרש ובהלכות ובאגדות, אבל קורא הוא במקום שאינו רגיל לקרות ושונה במקום שאינו רגיל לשנות, וקורא בקינות באיוב ובדברים הרעים שבירמיה, ותינוקות של בית רבן בטלין בו משום שנאמר (תהלים יט ט): פקודי ה׳ ישרים משמחי לב. ר׳ יהודה אומר: אף אינו קורא במקום שאינו רגיל לקרות ואינו שונה במקום שאינו רגיל לשנות אבל קורא הוא באיוב ובקינות ובדברים הרעים שבירמיה ותינוקות של בית רבן בטלים בו, משום שנאמר: פקודי ה׳ ישרים משמחי לב"[41].כל הדינים הללו נוהגים בליל תשעה באב כביומו.

"אין תענית ציבור בבבל ("אין חומר תענית ציבור נוהג בו לאכול מבעוד יום…", רש״י) אלא תשעה באב בלבד"[42]. נחלקו אמוראים[43] אם בין השמשות שלו אסור. ההלכה: אסור[44] [45]. אבל אין לו דין תוספת כמו ביום הכפורים, אלא אם כן קבל עליו בפירוש התענית מבעוד יום43.

בכל אחד מהדינים האמורים בברייתא באו כמה דיונים בפוסקים. איסור האכילה והשתייה עורר שאלה יסודית על כל עיקר תוקפו של הצום. מצוה דרבנן היא, או משהו חמור מזה? הטור כתב: "ואיסור אכילה ושתייה בו כדרך איסורו ביום הכיפורים, אלא שזה ענוש כרת וזה מדברי קבלה"[46]. ואף בספר האשכול[47] כתב, שט׳ באב מדברי קבלה הוא.

דברי קבלה חמורים מדברי סופרים: "דברי קבלה כדברי תורה דמו"[48]. הטעם שהגדירו את תשעה באב בכלל בתורת דברי קבלה פשוט: "צום החמישי" הרי הוזכר בנביא.

אולם אין הדבר כל כך פשוט. הפני־יהושע[49] כתב, שתשעה באב בזמן הזה, בין לענין הצום ובין לענין האבילות, אינו מדברי קבלה אלא מדרבנן. יסודו: במסכת ראש השנה[50] שאלו: "קרי להו צום וקרי להו ששון ושמחה"? והסיקו: "בזמן שיש שלום (היינו בזמן הבית) יהיה לששון ולשמחה, יש גזירת המלכות צום, אין גזירת המלכות ואין שלום, רצו מתענין רצו אין מתענין״.

הרי שבכל הצומות – וצום החמישי בכללם – תלוי ב״רצו". בגמרא אמנם אמרו שם "שאני ט׳ באב הואיל והוכפלו בו צרות", כלומר: אינו תלוי ב״רצו". אבל טעם זה הרי כבר איננו דברי קבלה. מה שיש בנביא הרי היה קודם שהוכפלו הצרות. נמצא שהחומר של ט׳ באב לגבי שאר תעניות אינו אלא מדרבנן.

כתב כן אף הטורי־אבן[51] בתורת טעם לדעתו של שמואל, שט׳ באב בין השמשות שלו מותר: ספק דרבנן להקל[52]. מורה על כך אף לשון השו״ע (ומקורו מרמב״ן): "חיה כל שלשים יום וכן חולה שהוא צריך לאכול אין צריך אומד, אלא מאכילין אותו מיד, דבמקום חולי לא גזרו רבנן"[53] (משא ומתן ארוך על חולה שאין בו סכנה בט׳ באב וכן על זמן מגיפת החולירע, במקום שעוד לא הגיעה המגיפה לשם, יש בשו״ת האחרונים)[54]. אבל אע״פ שהצום הוא מדרבנן הפליגו חכמים בענשו: "כל האוכל ושותה בט׳ באב אינו רואה בשמחת ירושלים, וכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה"[55].

 


[1] שבלי־הלקט סימן רסג.

[2] כל־בו סימן סב.

[3] מחזור־ויטרי עמוד 225. לפנינו בירושלמי הנוסח אחר, וראה בהגהות למחז״ו שם.

[4] סימן תקנא.

[5] סעיף ט.

[6] סעיף טו.

[7] שו״ת מהרש״ל סימן צב. וראה ט״ז תקנא ס״ק יז.

[8] תקנא יז.

[9] וראה שו״ת בגדי־ישע סימן כז.

[10] או״ח סימן קג.

[11] גיטין כח א.

[12] נדרים ג ב.

[13] סוכה כג ב ועוד.

[14] סעיף ב. בשו״ת שבות־יעקב ח״ב סימן לה, העלה שאף נשואי אלמן עם אלמנה אסורים.

[15] סעיף ד.

[16] תענית כו ב.

[17] יבמות מג ב.

[18] ראשונים, על יסוד ירושלמי תענית פרק ד הלכה ו, ובבלי תענית יד ב; שו״ע סימן תקנא ב.

[19] ירושלמי שם; שו״ע שם.

[20] תענית כט ב.

[21] שו״ע סעיף ז.

[22] רי״ץ גיאות ח״א עמוד כב; המנהיג מט ב ת א.

[23] מחזור־ויטרי עמוד 225.

[24] סעיף ט.

[25] שו״ת שבות־יעקב ה״א סימן בז.

[26] ראה שערי־תשובה תרנא; שו״ת רמ״ץ או״ח סימן מא; ועוד.

[27] יז א.

[28] וראה פתחי־תשובה יורה דעה סימן שמא; נפש־חיה להר״ר מרגליות תקנא ט.

[29] משנה כו ב.

[30] טור סימן תכח, מהפסיקתא.

[31] מגן־אברהם סימן רפב.

[32] משנה שם.

[33] גמרא ל א.

[34] ירושלמי תענית פ״ד ה״ו.

[35] תקנב ט.

[36] תענית ל א.

[37] רמב״ם תעניות פ״ה ה״ט.

[38] סימן תקנב.

[39] אורה־חיים סימן תקנג ב. וראה להלן פרק ד: איכה.

[40] וראה בביאור־הלכה של המשנה־ברורה.

[41] תענית ל א.

[42] פסחים נד ב.

[43] שם.

[44] שו״ע תקנג.

[45] הרמב״ן בתורת־האדם. ראיתו מבין השמשות, שאם היה לו דין תוספת הרי ביהשמ״ש ממילא אסור. וראה בבית־יוסף מחלוקת הראשונים בשקיבל בפירוש.

[46] סימן תקנד.

[47] הוצאת הרצ״א, ח״ב עמוד 16.

[48] ראש השנה יט א.

[49] פסחים נד ב.

[50] יה ב.

[51] מגילה ה ב.

[52] וראה נחל־אשכול שם; שו״ת רמ״ץ או״ח סימן לט.

[53] תקנד ו.

[54] ראה שו״ת דברי־נחמיה או״ח סימנים מ ומא; שו״ת רמ״ץ שם; ועוד.

[55] טור ושו״ע סוף תקנד, על פי ברייתא בתענית ל ב.