כשם שבסידור החיצוני לא הוקצעו במדרשי התנאים ובשני התלמודים ״חלקות״ נבדלות לגידול ההלכה ולצמיחת האגדה, אלא שני העולמות הולכים ומשתלבים זה בתוך זה ואחד על יד השני, כך אין לחתוך ביניהם ב״סכינא חריפא״ ולהפרידם פירוד גמור אף בנוגע לעצמותם ומהותם.
התחומים יונקים זה מזה. כבר אמרו חכמים: ההלכה היא גופה של האגדה והאגדה היא נשמתה של ההלכה.
למרות הכלל הידוע של ״אין למדין מאגדות״, אנו מוצאים בכל זאת בהרבה מקומות שכמה גופי הלכות למדים ולמדים מדברי אגדה1. כל שכן שאנו רואים תכופות הצד השני של מטבעת הגומלין: האגדה יונקת מההלכה.
צורות שונות לאגדה – מחשבה ומחקר, חזון ושיר, מוסר ודרוש, קבלה וחסידות. ובכולם אנו מוצאים מגע ומשא, פעמים פחות ופעמים יותר, עם ההלכה.
מגע ישיר, ובמידה מרובה, עם גופי תורה, אנו רואים אף בגאון המחשבה ושר השירה, ר׳ יהודה הלוי. דברינו מכוונים כלפי ספרו הנצחי, ״הכוזרי״.
שני צדדים לנקודות ההלכה בכוזרי – באופן ישר ובהשפעת עקיפין. ובשניהם יש ענין לבעלי ההלכה.
והעניין הוא לא בזה, שהכוזרי מזכיר סתם דינים אלה או אחרים, או אפילו שהוא מבארם לפי דרכו המחשבתית הפילוסופית. אין המדובר כאן על הלכות מוסמכות ומקובלות, שכשהן לעצמן אין חולק עליהן. ודאי, הלכות כאלו מוזכרות לרוב בכוזרי. טבע הדברים מחייב.
השאלות שהכוזרי הציע להחבר לא היו מכוונות לחידושי דינים ולבירורי פרטים. הוא רצה להבין את ההלכות עצמן, כמות שהן. להבין ולדעת. מספיק היה לו להחבר להרצות לפניו גופי הדברים, בלי תוספת של חידושים והסברות הלכותיות.
כשהחבר אמר להכוזרי: ״וממה שזכרו רבותינו ממעלתה (של ארץ ישראל) יארך סיפורו״2, והכוזרי ביקשו: ״השמיעני קצת מה שיזדמן לך מדבריהם״3, די היה לו להחבר ״להשמיע״ לו כמה גופי דינים: ״ממה שאמרו בענין זה הכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין, ודנו האשה שאינה רוצה לעלות עם בעלה לארץ ישראל שתצא שלא בכתובה, והפכו כאשר האיש אינו רוצה לעלות עם אשתו בארץ שיוציא ויתן כתובה״, ועוד כמה וכמה דינים הקשורים במצות ישיבת ארץ־ישראל4.
וכן כשהרצה החבר על עשיית המצות שיש בהן הוצאות וטורח ״בתכלית השמחה והגילה״, די היה לו להזכיר שמות אותן המצוות בלבד: ״הוצאת מעשר ראשון ומעשר שני והראיון ועזיבת תבואות הארץ בשמיטות ויובלים והוצאת השבת והמועדים ושביתתם ומתנות בכורים ובכורות ומתנות כהונה וראשית הגז וראשית עריסות״ וכיוצא עוד5.
ככה הזכיר הרבה מצוות שהן ״דברים אלוקיים״: ״המילה והשבת וכו׳ ולהשמר מן העריות והכלאים בצמח ובבגדים ובחיים וכו׳ ולהשמר מעכו״ם ומה שנתלה בה ולהשמר מדרוש ידיעת הנעלם מזולתי הנבואה וכו׳ ולא ישמע אל קוסם ואל חובר ואל מעונן ומנחש״ וכו׳6.
מצוות עשה ולא־תעשה מוזכרות בכוזרי עוד בכמה מקומות. יתר על כן: אפילו פרטים שונים של דינים אנו מוצאים מובלעים בדברי החבר.
ראה, למשל, כמה פרטים בענין התפלה: ״והתחייב לסמוך גאולה לתפלה בתכלית החריצות והזריזות״, ״הבקשה והתפלה במה שמתייחד בו היחיד אינם אלא מן הרשות, וכבר קבעו לזה מקום בשומע תפלה במי שהוא רוצה״ וכיוצא עוד7.
כיוצא בו הביא כמה פרטים מהלכות טריפות: ״האונות וחסרונם ויתרונם ויובש הריאה והממסה״ וכו׳, ו״שני קרומות יש למוח וכנגדן לביצים, ואמרו כמין ב׳ פולים יש מונחים על פי הקדירה, מן הפולים ולפנים מוח מן הפולים ולחוץ חוט השדרה״, ועוד כמה פרטי טריפה8.
על חשיבותם של הפרטים בדיני התורה מדבר החבר במקום אחר בדרך כלל: ׳׳עם שלא הוצרכו לטרוח במזונות ארבעים שנה, ולא בלבוש ולא בדירה, והם כאשר היו מן הרוב ומשה נמצא עמם, והשכינה אינה זזה מהם, והוא כבר צוה אותם בכללי המצוות, היעלה בדעת שלא ישאלו על פרטיהם ומחלוקתם עם השעות ויעתיקו פירושיהם ומחלקותם (״ויעתיקו ממנו פירושי הענינים על דקדוקיהם כראוי״. קול יהודה).
וכבר אנו רואים “והודעתי את חוקי האלקים ואת תורותיו” (״מורה זה על ביאור החוקים והתורות בפרט, כי זולת זה לא תקרא ידיעה״) וכו׳9. ולא לכל אלה דברינו מכוונים כאן. ענין מיוחד לכל אלה יש לבעלי המחשבה. ההלכה מעוניינת ללמוד דבר מה. וללמוד מבחינה התורנית התלמודית: חידוש דין, הכרעה במחלוקת, בירור ספק, פירוש בסוגיה, וכיוצא. ויש ויש מה ללמוד אף מנקודה זו מספר הכוזרי.
*
- וראה בשו״ת ״שבות יעקב״, ח״ב סימן קעח: ב״יעיר אוזן״ להחיד״א, מערכת ה, אות נח: ב״דרכי הוראה״ למהר״ץ חיות, ח״ב: ב״אגרות ראיה״ להגרא״י קוק ז״ל, מכתב ג; ועוד.
- מאמר ב, סימן כ.
- שם, סימן כא.
- שם, סימן כב.
- שם, סימן נו.
- מאמר ג, סימן יא.
- שם, סימן יז.
- מאמר ד, סימן לא.
- מאמר ג, סימן לט.