על ההלכה קבלה חסידות ואגדה
תחומים תחמו: הלכה לבעלי תריסים, אגדה לבעלי מחשבה, הלכה ל״בני תורה״, אגדה לעוסקים במסתורין ובדרוש.
והגדרות נתנו: הלכות הן הן גופי תורה, אגדות – פרפראות לחכמה, הלכות – ״בשרא וכוורא״, אגדות – מין ״קינוח סעודה״, שעשועים ועידונין.
משנתפשטה תורת החסידות מצד זה, ושיטת המוסר מצד זה, עלתה חשיבותה ונתרומם ערכה של האגדה. התחילו להכיר באמיתותו של אותו מאמר עתיק; ״רצונך להכיר את מי שאמר והיה העולם, למוד אגדה” (ספרי). הוחזרה עטרת האגדה ליושנה.
וכמובן, לא ראי החסידות כראי המוסר. הראשונה מפשיטה את האגדה את לבושיה החיצוניים ומעטפתה, רזי עולם הבוקעים רקיעים ונוקבים תהומות. השני, המוסר, מוציא מתוך פשוטי הדברים מידות ותכונות, הנהגות והדרכות.
אלא שהצד השוה שבהם – ההלכה והאגדה שני עולמות הם, המשלימים אחד את חברו. משלימים, אבל לא מתמזגים לחטיבה אחת. בשעה שעוסקים ב״הוויות דאביי ורבא״, אין מלאכי האגדה מרחפים בכנפיהם, ובזמן שהמוח והלב מסורים ונתונים למסתרי האגדה וללקחי מוסרה, אין הדעת פנויה להתעמק בנבכי ים ההלכה.
ודאי, החסידות רואה את ההלכות, כפי שהן ערוכות ומסודרות אצלנו, כחיצוניותה של התורה שלמעלה. ״נובלות חכמה שלמעלה – תורה״. אותה ההלכה עצמה שבידינו, יש לה דרגות עליונות, ״גבוה מעל גבוה שומר״. חכמי האמת מבארים גם עצם תכנן של ההלכות הפרטיות על מה הן מרמזות למעלה. מרבים להסביר את תוכן המצוות,לפי הסוד.
אבל – רק בזמן שעוסקים בקבלה ובחסידות. במשא ומתן הלכתי, בבירור דין ובביאור סוגיא, אין מערבים דברים שהם כבשונו על עולם. בחינת ״לא בשמים היא״. ואפילו כשמכניסים תוכן שמיימי בהלכה ידועה בשעת לימוד קבלה. הרי רק את עצם הדין מכניסים תחת כנפי שכינת מרומים, אבל לא את השקלא והטריא, את מהלך הדיון של הסוגיות.
הלכה ואגדה בתורת הרב קוק
לא יהיה הדבר להגזמה, אם נאמר שהרב היה שליט בהלכה ובאגדה כאחת. מה משמע שליט? כל מקצועות התורה היו ברשותו. אדם מישראל בא ושואלו דבר תורה, אין הוא, הרב, זקוק לעיין ולחפש, לדרוש ולתור. בו ברגע הוא מציע את הסוגיות והראשונים השייכים לענין, והולך וחורז מגמרא לרמב״ם, ומרמב״ם לשאר עמודי ההלכה, ובדרך הילוכו הוא מאיר ומסביר, מעיר ומפלפל, כאילו זה עתה עסק בענין הנדון.
ולאו דוקא בהלכה. עולם האגדה היה לא פחות פתוח לפניו. חזון ושירה, מחשבה ומחקר, הגיונות ודעות – כל אלה היו שוטפים בלי הרף, כמעין הנובע, ממוחו ללבו ומלבו למוחו. אי אתה יודע אם המחשבה השפיעה על הרגש, או הרגש פעל על המחשבה, או שניהם כאחד שאבו את עוז רוחם ממקור עליון ונשגב.
היה מפליא גם בזה, ששני העולמות נתמזגו אצלו לחטיבה נפלאה אחת. ההלכה היא גופה של האגדה והאגדה נשמתה של ההלכה. סוד זה, שהנגלה והנסתר מהוים גוף ונשמה, ידוע ליודעי חן, ומכיון שכן, הרי שאין להפריד ביניהם, והוא, הרב, לא הפריד.
בעצמו של דבר, היה הוא גופו בבחינת הלכה ואגדה. אישיותו היתה מורכבת משני יסודות אלה. כיצד? יש לך אישיות, שהיא כולה פלדה, חותכת ופוסקת, דעת תקיפה ועמידה על הדעת – ״הלכה״. ויש אישיות־אגדה, זכה ורכה, זיו וזוהר, הוד והדר, כולה אומרת שירה. אמיץ־כח מצד אחד, ותום של כרובים מצד שני – כזה היה הרב.
כתקיף וגיבור:
איתן דעתו ראינו רבות, ראינוהו במקצוע של הלכה למעשה, במלחמתה של תורה. נלחם וגם יכול לגדולי תורה שהתנגדו, למשל, להיתר המכירה בשנת השמיטה. במלחמת תנופה ובמלחמת מגן יצא לקראתם ולא נח ולא שקט עד שהצליח להגשים את אשר דן והורה.
רצח ארלזרוב :
תקיף וגבור ראינוהו לפרקים, בשעת הצורך, גם בשטח אחר. כפרשת המערכה הכבדה, בה שהתייצב הרב נאדרי בכח להציל נפש אחת מישראל. ( ביוצאו להגנת הנאשמים היהודים ממחנה הרויזוניסטים – ברצח ארלזרוב) עמדתו האיתנה התבלטה אף ביחסיו עם השלטונות ורבי המלוכה. גבורה שבגבורה. ואף מלחמתו, שהוכתרה בנצחון, בשעת המשפט הידוע ( משפט העירעור על הרשעתו של סטבסקי – שזוכה לבסוף),לא נבעה אלא מתוך אמונה ואהבה – אמונה בקדושת ישראל, שאי אפשר שימצא בקרבו זדון רצח, ואהבה רבה לחיי אדם יחיד, המהווה אף הוא ״עולם מלא״. מכאן, מתוך רגשי קודש של לב ספיר, שאב את העוז והאומץ להתייצב בגאון ובקומה זקופה לפני שרים ומושלים.
כבעל לב רגיש מלא אהבה:
ויחד עם זה היה כינורו של דוד תלוי למעלה ממיטתו. לב רגש מלא אהבה בלי מצרים. אהבה לכל, לקרובים ולרחוקים, לידידים ולאויבים, לתמימי דעה ולהולכי ארחות עקלקלות. שירתו – שירת הניחומים והתקוה, שירת היופי והתפארת, חזונו – חזון הקדושה והטהרה, קדושת ההויה וטהרת היקום.
המערכה על השמיטה :
ואף כאן אתה מוצא, שלפנינו שני צדדים של מטבע אחת, גבורה שבחסד וחסד שבגבורה. דוק ותשכח: לא ההלכה כשהיא לעצמה נתנה לו את הדחיפה לצאת למערכת השמיטה בכלי זיינו התלמודיים, אלא ״המצב המדוכא והמדולדל של עם ד׳ המתיישבים על אדמת הקודש… וראוי לכל גדולי ישראל לנחם שבורי לב המוכרחים לזה, שלא יהיו בעיני עצמם כרשעים ח״ו”
(משפט כהן סימן סג).
רוח ההלכה ורוח האגדה כחיבור אחד :
וכאישיותו כך תורתו. ״רוח הנבואה הוא מלא תפארת אידיאלית, ורוח ההלכתי מלא גבורה מלכותית, מעשית. תיקון העולם הוא דוקא כשמתייחדים שני הרוחות יחד והם משפיעים ומושפעים זה מזה.” (אורות הקודש עמוד כד )
ושוב: ״ההלכה והאגדה צריכות הן להתאחד זו עם זו. ההכרח המביא לעסוק בשתיהן יחד, מוכרח הוא להביא גם כן את ההתאחדות הרוחנית שלהן. מה שמרגיש העוסק בהלכה כשנכנס באגדה, וכן להיפך, שהוא נכנס לעולם אחר, נוטל את החלק היותר גדול של ההפרייה הרוחנית, הבאה מתוך מנוחת הנפש, שיסודה באחדות הפנימית. הננו קרואים לסול מסלות כאלו בארחות הלימוד, שעל ידיהן ההלכה והאגדה תתחברנה חיבור עצמי… והתחלת צעדנו על ככר ההלכה והאגדה תגרור אחריה המון חיבורים והרמוניות לאין חקר” (שם עמודים כה – כו).
והולך הרב ומתאר בחזון רוחו בארוכה את ״המון החיבורים והרמוניות״: ״איחוד החבוי והגלוי״, ״הכמוס הגמור בגלוי״, ״מהגלוי הפרטי לסתר הכללי״, ועוד ועוד.
תורת ארץ ישראל ותורת חוץ לארץ :
במקום אחר מבחין הרב הבדל ביסודו של איחוד זה בין תורת ארץ ישראל לזו שבחוץ לארץ. “יסוד הפלפול והחידוש שבא״י אפילו בהלכה, בנוי בעיקרו מעוצם עומק היסוד הרוחני של חפץ אדון כל עולמים יתעלה שמו, הנמצא בכללותה של תורה, ומזהיר ומבהיר בכל מצוה והלכה… ערך חכמת היראה, האמונה והעבודה, הרחבת המוסר וחכמת החיים, עם עמקה של תורה וגדולתה באורח גאוני אמיתי, הוא מפולג ומחולק בחוץ ומוכרח להיות מפולג” (אגרות ראיה מכתב צו).
רעיון זה הוא מפתח בהרחב הדיבור במכתב אחר ״ואפילו אם נאמר שאין גומרים הלכה על פי נבואה, מכל מקום פועלת היא על סידור הלימודים. על כן בארץ ישראל, שהיא מקום הנבואה, יש רושם לשפע הנבואה בסדר הלימוד, וההבנה היא מוסברת תוך השקפה פנימית, ואין צריך כל כך אריכות בירורים, והיינו אוירא דארץ ישראל מחכים…״. בבבל, שאינה ראייה לנבואה, ולכן הינה מסדר החכמה לא היה מספיק הקיצור, ויש צורך באריכות דברים.
ולפיכך, משראה הרב, שהגיע ״עת לחננה״ ואתחלתא דגאולה, ״הנשמה של כנסת ישראל עומדת להתנער בארץ חמדה ואנו צריכים להוסיף לה אומץ ועוז״, הכיר בכל נחיצותה של ההרגשה ״שיש בתוך האגדה תמיד תמצית הלכתית, וכמו כן בהלכה תוכן אגדי פנימי״, וכי על כן ״חייבים אנו להבליט מאד את ההתוודעות של אלה שני הכוחות בצורה מתוקנת, שכל אחד יבסס יותר את תוכן חבירו״ (אורות הקודש עמוד כז).