עשרת ימי תשובה

מבאר את עניני התשובה בימים אלה :

1. מקור השם.
2. התשובה בעשרת ימי תשובה.
3. בעשרת ימי תשובה מתוודים שלוש פעמים בכל יום .
4. תשובה על ספק עבירה.
5. תענית בראש השנה ובשבת תשובה .
6. שבת שובה.
7. דרשת שבת שובה .
8. התפילות בעשרת ימי תשובה.
9. טעה בליל ראש השנה ולא אמר המלך הקדוש .
10. התוספות בתפילה.
11. אמירת אבינו מלכינו.
12. סליחות.
13. חרם ושבועה בעשרת ימי תשובה.
14. הזהירות שבעשרת ימי תשובה.

מקור השם :

השם ״עשרת ימי תשובה׳^, לא הוזכר בתלמוד בבלי, אבל הוזכרו הימים: ״עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים״¹. בספרות הגאונים אנו מוצאים: ״עשרת הימים שמתחילת תשרי עד יום הכפורים״², ״עשרת הימים הראשונים של חודש תשרי״³, ״בין יום ראש השנה ליום הכפורים׳׳⁴. אבל אף השם שנתקבל בספרות ההלכה והאגדה כאחת – ״עשרת ימי תשובה׳׳ – אנו מוצאים: בתלמוד ירושלמי⁵, בפסיקתא־־רבתי⁶ ובגאונים⁷. מתקופת הראשונים ואילך קנה לו השם ׳׳עשרת ימי תשובה׳׳ זכות־אזרח קבוע.

האופי המיוחד של עשרת ימי תשובה בא לידי ביטוי הלכתי בשלש נקודות ־ בתשובה, בתפילה ובזהירות. התחומים אמנם יונקים זה מזה, שכן הדין והמשפט שבימים אלה הם אבות שלשתם, אבל מכל מקום יש להכיר את צדדי היחוד של כל אחת מהנקודות האמורות.

התשובה בעשרת ימי תשובה :

בתשובה כיצד? בעצם אין התשובה קשורה בזמן ידוע. הרי זו מהמצוות שאין הזמן גרמא, מצוה ממצוות התורה (ראה להלן: יום הכפורים). על כל פנים: הכל מודים שהרי זו מצוה הנוהגת כל השנה כולה, אלא ש״אף על פי שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכפורים היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד, שנאמר (ישעיהו נה ו): דדשו ד׳ בהמצאו⁸״.

מקורו בתלמוד: ״דרשו ד׳ בהמצאו ־ אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים׳׳⁹. ושם: ״ויהי כעשרת הימים ויגיף ד׳ את נבל (שמואל־א כה לח) ־ אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום כפורים״. וברש׳׳י: ״שהמתין לו הקב׳׳ה שישוב, ולא שב׳׳. ואמרו: ׳׳שלשה ספרים נפתחים בראש השנה, של צדיקים גמורים ושל רשעים גמורים ושל בינונים… בינונים תלויים ועומדים מראש השנה ועד יום הכפורים, עשו תשובה וזכו נכתבים ונחתמים לחיים…״¹⁰. במדרשות מדובר הרבה על התשובה של ימים אלה¹¹.

בעשרת ימי תשובה מתוודים שלוש פעמים בכל יום –

״ומראש השנה ועד יום הכפורים מתוודים בכל יום שלש פעמים, כנגד (שמות לד ז) נשא עון ופשע וחטאה״¹². הוסיף הרמ״א: ״קודם עלות השחר (רוצה לומר: בסליחות – וכן גם בימי הסליחות שלפני ראש השנה¹²*), מלבד בערב יוהכ״פ, שאין אומרים אותו אלא פעם אחת״¹³.

הגר״א (שמנהגו מובא להלן בסוף הפיסקא) ציין בביאורו מקור לאמירת שלש פעמים וידוי: ״כל המקניט את חברו אפילו בדברים צריך לפייסו בשלש שורות ־ וברש״י: שלש פעמים ־ של שלשה בני אדם, שנאמר (איוב לג מ): ישר על אנשים ויאמר חטאתי וישר העויתי ולא שוה לי״¹⁴, ופירש רש״י: ״חטאתי, הרי פעם אחת; וישר העויתי, הרי שתים; ולא שוה לי, הרי שלש״.

בערב יום הכפורים – מלבד הטעם שהוא יום טוב ואין להרבות בו בסליחות וודויים¹⁵ ־ אין לומר בסליחות ג׳ פעמים וידוי, שכן עתידים לומר שתי פעמים, במנחה ובערבית¹⁶.

לפי קבלת האר״י לעולם אין אומרים וידוי בסליחות אלא פעם אחת¹⁷; וכך נוהגים חסידי חב״ד. אולי טעם הדבר, לפי שלנוסח האר״י אומרים בכל יום וידוי אף במנחה, וממילא כבר אומרים שלש פעמים: בסליחות, בשחרית ובמנחה. והקצוות נפגשים כאן: הגר״א נהג אף הוא לומר בסליחות פעם אחת וידוי, ולא ג׳ פעמים¹⁸.

תשובה על ספק עבירה:

״ויש לכל אדם לחפש ולפשפש במעשיו ולשוב מהם בעשרת ימי תשובה, וספק עברה צריך יותר תשובה מעברה ודאית, כי יותר מתחרט כשיודע שעשה משאינו יודע, ולכן קרבן אשם תלוי הוצרך להיות יותר ביוקר מחטאת״¹⁹.

ויותר מזה כתב גדול אחד: אפילו ברוב נגד מיעוט, שבנוגע לאיסור אנו הולכים אחר הרוב ותולים לומר שלא היה כאן איסור כלל, מכל מקום לענין תשובה צריכים לחשוש אפילו למיעוט, והסתמך על זה ש״כבר כתבו הפוסקים דספק עברה צריך יותר תשובה מודאי עברה״²⁰.

מימים קדומים היו רבים שנהגו להתענות בעשרת ימי תשובה. ״הכי אמר רב נטרונאי… דעשרת ימים אלו משונות מכל ימות השנה, לפיכך נהגו רבותינו הראשונים לישב בהם בתענית בין בשבת בין בהול״²¹.

תענית בראש השנה ובשבת תשובה :

על התענית בשבת תשובה, וכך על התענית בראש השנה, ערערו גאונים וראשונים. הטענה העיקרית על תענית בראש השנה היא ממקרא מפורש (נחמיה ח י): ״לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים… כי קדוש היום לאדינינו״²².

פירוש מחודד ומפתיע בפסוק זה אומר הגאון הרוגאצ׳ובי, באופן שלא זו בלבד שאין מכאן סתירה לשיטת אלה שהתירו להתענות בראש השנה, אלא, אדרבה, מפסוק זה יש ראיה להם. האמת ־ אומר הגאון ־ אסור להתענות בו בין מצד ראש השנה ובין מצד ראש חודש, אלא ששנינו: ״אין גוזרין תענית על הצבור בראש חודש… ואם התחילו אין מפסיקין״²³.

מתוך פירוש המשניות להרמב״ם הוא מוציא פירוש חדש, שלא ברש״י וכל המפרשים: ואם התחילו באותו יום עצמו להתענות, אין מפסיקין. הטעם: ראש חודש תלוי בקידוש בית דין, וכל שלא קידשו בית דין את החודש היה מותר להתענות, ולכן אם התחילו אין מפסיקין, שכן התחילו בהיתר.

לפי זה בחודש מעובר אין דין זה של ״התחילו״ נוהג, שהרי אז אין בי״ד מקדשים כלל את יום השלשים ואחד, מפני ״שכבר קידשוהו שמים״²⁴. אמור מעתה: ״מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר״²⁵, ולכן מותר להתענות בראש השנה, שכן ההתחלה היא לפני קידוש בי״ד, אבל באותו ראש השנה של עזרא הרי היה אלול מעובר (שעל ראש השנה זה עצמו הוא שאמרו: ״מימות עזרא ואילך…״)²⁶, ולכן אמרו לעולי הגולה: ״לכו אכלו משמנים… כי קדוש היום לאדנינו״, כלומר: ״שכבר קידשוהו שמים״(כלשון המשנה).

ומזה הוכיחו הגאונים, שדוקא מפני שאלול היה מעובר ו״קדוש היום לאדוננו״ נצטוו לבלי להתענות, אבל כשאלול חסר מתענים²⁷.

למעשה נתקבלה ההלכה שאין מתענים לא בראש השנה ולא בשבת תשובה, ולכן אלה שנוהגים להתענות עשרת ימי תשובה, שחסרים להם ארבעה ימים (שכן אף בערב יום הכפורים אסור להתענות), משלימים אותם לפני ראש השנה²⁸. רב האי גאון מפקפק אף על התענית בימי החול של עשרת ימי תשובה: ״שעשרת ימי תשובה אלו ימי תשובה מיקרו, ימי צום לא מיקרו, ומעיקרא כי דריש רבנן דרשו ד׳ בהמצאו אלו י׳ ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים לא למיקבעינהו בתענית הוא דדריש אלא להתפלל ולהתחנן ולהתוודות ולעמוד בתחנונים ולחזור בתשובה… אלא כל הרוצה להתנדב ולהחמיר על עצמו להתענות מתענה״²⁹.

שבת שובה:

שבת תשובה (או: שובה) אף היא שייכת ליסוד התשובה של עשרת הימים. הנקודה העיקרית – הפטרת היום. ״ושבת שבין ראש השנה ויום הכפורים מפטירין שובה ישראל״³⁰. סתם הרמב״ם ולא חילק.

ואין הדבר מוסכם. בפסיקתא ניתן סימן להפטרות של אחרי ״תלתא דפורענותא״ (דברי ירמיהו – חזון): ״שבע דנחמתא״ (נחמו – שוש אשיש) ו״תרתי דתיובתא״ (שנים של תשובה). ה״תרתי״ הן: ״דרשו ד׳ בהמצאו״ ו״שובה ישראל״. ונחלקו בפירושו. יש סוברים ש״תרתי״ הן רק בשנים שראש השנה חל ביום ב׳ או ביום ג, שאז ישנן שתי שבתות מראש השנה עד סוכות, בעשרת ימי תשובה ובין יום הכפורים לסוכות. בשבת תשובה מפטירים אז “דרשו״, ובשבת ״האזינו״, בין יום הכפורים לסוכות, “שובה״.

כשחל ראש השנה ביום ה׳ או בשבת, שאז אין שבת חלה בין יום הכפורים לסוכות, מפטירים בשבת תשובה ״שובה״. נמצא שלא תמיד מפטירים ״שובה״ בשבת תשובה. ויש סוברים שלעולם מפטירים ״שובה״ בעשרת ימי תשובה, ואם חלה שבת קודם סוכות, מפטירים אז בשירת דוד.

ה״תרתי״ מכוונות לצום גדליה ושבת תשובה. בצום גדליה – ״דרשו״, ובשבת ־ ״שובה״³¹. שתי הדעות הובאו אף בשלחן ערוך³². המנהג הפשוט בימינו ־ בשבת תשובה מפטירים לעולם ״שובה״³³.

דרשת שבת שובה :

דרשת הרב בשבת תשובה מסורת היא מזמן קדום, ומכוונת בעיקרה להתעוררות תשובה. ״ונוהגין לדרוש בשבת זו… כדי לעורר העם לתשובה. ומצאתי סמך לזה במדרש משלי שכתב: אמר הקב״ה בשעה שחכם יושב ודורש אני מוחל ומכפר עונותיהן של ישראל, על כן ראוי לדרוש בשבת זו כדי שיכפר עונותיהן, וכן תמצא סמך לזה בספר הזוהר ויקרא״³⁴. במגן אברהם³⁵ כתב, שמהרי״ל היה דורש גם הלכות חג(סוכות) בשבת שובה. במטה־אפרים³⁶ האריך הרבה בדבר: ״המנהג בכל תפוצות ישראל שרב העיר דורש באותה שבת ברוב עם, והרבה דברו מזה בספרים שיהיה הדרוש בהתעוררות תשובה ודברי תוכחת מוסר, ומכל מקום גדולי הדור וחסידי עולם מדור דור נהגו לדרוש בסלסול ופלפול במשא ומתן של הלכה…” להלן הוא קורא תגר על אלה ש״אחזו שער בשער נימא בחבל בפלפול של הבל ונפשם עיפה לאורגים קורי עכביש…״³⁷.

התפילות בעשרת ימי תשובה:

יסוד התפלה שבעשרת ימי תשובה מכוון כלפי הדין והמשפט שבימים אלה. ודאי, אף התשובה קשורה עם הכתיבה והחתימה שמראש השנה ועד יום הכפורים, אלא שהתשובה עוסקת ישר עם העוונות והחטאים: עזיבה, חרטה, בקשת כפרה וכו’, והתפלה עיקרה בקשת צרכיו של היחיד ושל הצבור.

סתם ״תפלה״ בהלכה ־ תפלת ״שמונה עשרה״. כבר בתלמוד מצינו שינוי בתפלה בעשרת הימים ־ ״כל השנה כולה אדם מתפלל הא־ל הקדוש, מלך אוהב צדקה ומשפט, חוץ מעשרה ימים שבין ראש השנה ויום הכפורים שמתפלל המלך הקדוש והמלך המשפט״³⁸, ״לפי שבימים הללו הוא מראה מלכותו לשפוט את העולם׳׳(רש״י). ״המלך המשפט״, שאינו לפי דקדוק הלשון, הוליד פירושים שונים.

רש׳׳י מפרש: ״כמו מלך המשפט, כמו נשאי הארון הברית³⁹ כמו ארון הברית, וכן המסגרות המכינות⁴⁰ שהוא כמו מסגרות המכונות, וכן העמק הפגרים⁴¹ כמו עמק הפגרים״.

לפי זה פירושו כמו בסמיכות: המלך של המשפט.

ורבנו חננאל מפרש: ׳׳המלך היושב על המשפט, כמו וכל העםהמלחמה⁴², שפירושו וכל העם היורד אל המלחמה״⁴³. ופירוש אחר: ׳׳שרוצה לומר שהוא המלך והוא המשפט, כמו האומר שהוא החכמה והוא המדע, ואין לשבח לומר חכם ויודע ומבין, שנראה כאילו הוא לוקח חכמה מאחרים׳׳⁴⁴.

הלכה קצרה זו עוררה דיונים רבים. ראשית: מה הדין בדיעבד? שכח והתפלל כרגילותו בכל השנה, חוזר ומתפלל או אינו חוזר ומתפלל? מחלוקת ראשונים היא, וארבע דעות בדבר: א) אף בדיעבד לא יצא, וחוזר ומתפלל⁴⁵; ב) בדיעבד יצא, ואין מחזירים אותו⁴⁶; ג) אם לא אמר ׳׳המלך הקדוש׳׳ מחזירים אותו, אבל ב״המלך המשפט׳׳ אין מחזירים אותו, לפי שאף כשאמר ״מלך אוהב צדקה ומשפט״ הרי הזכיר לשון מלכות⁴⁷; ד) ב״המלך הקדוש״ אין מחזירים אותו
וב״המלך המשפט״ מחזירים, לפי שהמשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות לא יצא⁴⁸.

דעה זו האחרונה היא יחידית ולא הובאה בפוסקים, ולכאורה אף בלתי מובנת: למה אינו בכלל משנה ממטבע הברכות כשלא אמר ״המלך הקדוש״? ונראה פשוט, לפי שעל ״המלך הקדוש״ הובאה בגמרא ראיה שאינו מעכב:
״ויגבה ד׳ צבאות במשפט והא־ל הקדוש נקדש בצדקה, אימתי ויגבה ד׳ צבאות במשפט? אלו עשרה ימים שמראש השנה ועד יום הכפורים, ונאמר הא־ל הקדוש״. למעשה הכריעו האחרונים כדעה השלישית⁴⁹, אלא שמהם יש
שמצריכים כשלא אמר ״המלך המשפט״ להתפלל שנית בתורת נדבה⁵⁰.

טעה בליל ראש השנה ולא אמר המלך הקדוש :

חידוש מעניין של גדול אחד עורר ויכוח רב בספרות ההלכה של האחרונים. בליל ראש השנה אם שכח לומר ״המלך הקדוש״ אינו חוזר ומתפלל ־ הלכה זו העלה החיי־אדם⁵¹ בשם ר׳ אבא׳לי פוסביליר מוילנא. ולמה? שכשם כשטעה
ולא הזכיר “יעלה ויבוא” בליל ראש חודש, אינו חוזר, לפי שאין מקדשין את החודש בלילה, כך גם בליל ראש השנה אינו צריך לחזור בטעות בתפלה מטעם זה עצמו.

תמהו עליו: ברבנו יונה⁵² מבואר שכשם שבכל יו״ט כשלא הזכיר של יו״ט בתפלת ערבית חוזר, כך בליל ראש השנה חוזר, ואינו דומה לראש חודש כיון שהוא יו״ט ויש בו איסור מלאכה⁵³.

ור׳ שלמה׳לי מוילנא המליץ על חידושו של ר׳ אבא׳לי ״דברי הגאון מוהר״א ז״ל שרירין וקיימין ומאירין כשמש בצהרים״: ״המלך הקדוש״ הרי תיקנו מפני שהימים ימי דין ומשפט, ושנינו בברייתא: ״כי חוק לישךאל הוא משפט לאלקי יעקב (תהלים פא ח), אין לי אלא לישראל, לאומות העולם מניין? תלמוד לומר משפט לאלוקי יעקב. אם כן מה תלמוד לומר כי חק לישראל הוא? מלמד שאין בי״ד של מעלה נכנסין לדין אלא אם כן קידשו בי״ד של מטה את חודש״⁵⁴.

הרי שהמשפט שלמעלה אינו מתחיל קודם שיקדשו בית דין את החודש, ולכן ״המלך הקדוש״, שתלוי בדין של מעלה, דומה ל״יעלה ויבוא״ של ראש חודש, שלפי שאין מקדשין אתהחודש בלילה אין מחזירין אותו⁵⁵.

והגרי״ד סולובייצ׳יק מבריסק כתב על דינו של ר׳ אבא׳לי: ״דע דסברא זו לא שייך אלא בהתפלל תפלה של חול לגמרי, אבל בהתפלל של ראש השנה ולא אמר המלך הקדוש ודאי דחוזר, דלא שייך סברא זו, דאם כץ היה לו להתפלל של חול״⁵⁶. עם חידושו של ר׳ שלמה׳לי יתכן שאין כאן ״תרתי דסתרי״ אף אם התפלל של ראש השנה ולא אמר ״המלך הקדוש״.

וחידוש של הגרי״ד מבריסק: אף על פי שהמסופק אם אמר ״המלך הקדוש״ צריך לחזור, שבודאי אמר כפי הרגל לשונו בכל השנה, אבל בראש השנה או יום כפור אם יודע שהתפלל ״ובכן תן…״ ומסופק ב״המלך הקדוש״, אינו חוזר, שהרי סיום הברכה הוא: ״קדוש אתה… נקדש בצדקה״, ואחרי תיבות אלו לא הורגל כלל לומר ״הא־ל הקדוש״⁵⁷.

התוספות בתפילה:

בתקופת הגאונים תיקנו לומר בעשרת ימי תשובה בתפלה: ״זכרנו״ באבות, ״מי כמוך״ בגבורות, ״וכתוב״ בהודאה ו״בספר״ ב״שים שלום״⁵⁸.

במסכת סופרים⁵⁹ אמרו: ״אין מזכירין זכרונות בשלש הראשונות ובשלש אחרונות אלא בשני ימים טובים של ראש השנה ויום הכפורים בלבד, ואף אלו בקושי התירו”.

בהלכות־גדולות⁶⁰, על יסוד האמור בגמרא: ״לעולם אל ישאל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות״, כתב: ״ומהכא לא שבקין רבנן למימר ואפילו זכרנו לחיים במגן לא אמרינן, וכל שכן זכור רחמיך וכבוש כעסך במודים לא אמרינן, אבל ובספר חיים אמרינן בשים שלום, דסליקו להו שמנה עשרה והוה ליה כתחנונים״⁶¹. אבל כבר נמנו וגמרו לומר את כולן בכל עשרת ימי תשובה, ואמרו שבצרכי יחיד בלבד נאמר הדין שלא ישאל אדם צרכיו בראשונות ובאחרונות, אבל בצרכי רבים מותר, ותפילות אלו צרכי רבים הן⁶². ולא עוד אלא שיש סוברים שאפילו בדיעבד, שטעה ולא אמר אותן, חוזר ומתפלל, משום ״כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות אינו יוצא ידי חובתו״⁶³, אלא שנחלקו על זה: בשביל דבר שלא הוזכר בתלמוד אין מחזירים אותו⁶⁴.

ויכוח דקדוקי נתעורר בשל ניקוד המלה ״לחיים״ (״זכרנו לחיים״). הטור כתב בשם מהר״מ מרוטנבורג לומר בשו״א תחת הל׳, ולא בפת״ח, שכן בנדרים⁶⁵ אמרו ש״לחולין״ בפת״ח משמעו כמו “לא חולין״⁶⁶. שאל הר׳׳א מפראג: הרי מקרא מלא הוא בישעיה (ד ג): ״כל הכתוב לחיים (בפת״ח) בירושלם״? השיב המהרש״ל: כשיש מקום לטעות אין סומכים על הכתוב בפסוק.

שאל הב״ח: אם כן למה הקפיד כאן יותר מבכל יום, שאף ב״השכיבנו״ נזכר פעמיים “לחיים״? והשיב: דוקא בימים אלה, שאנו תלויים בדין והשטן מקטרג לומר פיו הכשילו ו״ברית כרותה לשפתים״, יש להקפיד שלא לומר בלשון שיש מקום לטעות, אבל בכל ימות השנה יש לומר לפי הדקדוק: בשו״א.

ור׳ יעקב עמדין בסידורו כתב, שאף לפי הדקדוק יש לומר בפת״ח: ״שכל כוונתו היום על החיים הידועים המוחלטים בשם חיים, הם חיי העולם הבא׳׳. נמשך אחריו ר׳ יצחק בער בסידור עבודת׳־ישראל וניקד בלמ״ד פתוחה. אבל ברובם ככולם של הסידורים מנוקד ״לחיים׳׳ בלמ׳׳ד שואי״ת.

ו״יש מקומות שנהגו להוסיף בעשרת ימים אלה בברכה שלישית: ובכן תן פחדך׳ וכו’⁶⁷.

אמירת אבינו מלכינו :

״ובאשכנז נוהגין לומר בוקר וערב אחר סיום שמונה עשרה, אבינו מלכנו על אבינו מלכנו אלפא ביתא וכן כתב רב עמרם״⁶⁸, מלבד בשבת⁶⁹. אף במנחה של ערב שבת אין אומרים ״אבינו מלכנו״⁷⁰.

כשחל יום הכפורים בשבת נחלקו אם אומרים בו ״אבינו מלכנו״⁷¹. נחלקו אף בערב יום הכפורים אם אומרים אותו⁷². מנהג האשכנזים: בערב יום הכפורים אין אומרים, וכשחל יום הכפורים בשבת אין אומרים ביום הכפורים, אבל אומרים אז בערב יום הכפורים שחרית⁷³.

סליחות :

אופי של תפילה יש אף לסליחות, שכן אומרים בקדיש שלאחריהן ׳׳תתקבל סליחות צלותהון ובעותהון״, אף על פי שבכל השנה אין אומרים ״תתקבל״ אלא אחרי תפלת שמונה עשרה⁷⁴. והסליחות, אף על פי שמתחילין לאמרן קודם ראש השנה, ויש גם שמראש־חודש אלול ואילך, מכל מקום עיקרן ניתקנו לעשרת ימי תשובה⁷⁵.

חרם ושבועה בעשרת ימי תשובה :

ואם התפלה מכוונת כלפי הדין והמשפט שבימים אלה באופן חיובי, הרי יש שאף בצורה שלילית באים בחשבון הדין והמשפט. ״פעם אחת בעשרת ימי

תשובה שאלו בבית הכנסת אחר אבדה בחרם, ויחר אף מהרי״ל באיש ההוא ואמר איך שייך לחקור בחרם בימים האלו אשר חיינו תלואים, וגם אם אדם חייב שבועה בבי״ד לחברו ממתין עד אחר ימים נוראים להשביעו אז״⁷⁶.

הטעמים: חרם אין נותנים, שלא לעורר כחות הדין בזמן הזה, ואין משביעין שחוששין שמא נשבע לשקר ויביא עונש שבועה לעולם⁷⁷. ויש ששאלו ממשנה מפורשת, שבערב יום הכפורים היו משביעים את הכהן הגדול שלא ישנה בעבודת היום במקדש⁷⁸.

ר׳ שלמה קלוגר מברודי האריך ליישב שאלה זו באופנים שונים. אחד מהם: מכיון שהטעם שאין משביעים הוא שמא נשבע לשקר, אם כן זה מתאים רק על שבועה לשעבר, כמו שבועה בין אדם לחברו שבי״ד משביעים, אבל שבועת הכהן הגדול הרי היא שבועה על להבא, ושבועה זו מותר להשביע גם בימים אלה⁷⁹.

הזהירות שבעשרת ימי תשובה :

מה טיבה של הזהירות שבעשרת הימים? זהירות במעשים ובחסידות. מקורה בירושלמי: ר׳ חייא ציוה לרב: ״אין את יכול מיכול כל שתא (אם אתה יכול לאכול כל השנה) חולין בטהרה, אכול, ואם לא תהא אכיל שבעה יומין מן שתא״⁸⁰. שבעה ימים אלה, כתבו ראשונים, שהם שבעה הימים שבין ראש השנה ליום הכפורים, שעל ראש השנה לא הוצרך להזהירו, שכן היה נזהר מאליו, לפי שחייב אדם לטהר עצמו ברגל⁸¹. זהירות זו היתה לה מקום בזמן התלמוד שנהגו בטהרה.

ואף על פי כן כתב המגן אברהם: ״החסידים נהגו לאכול חולין בטהרה, ואף שכולנו טמאי מתים, מכל מקום יאכל דגן שלא הוכשר ונילוש במי־פירות, ויבוא וישתה מן הבאר שלא יגע בהם ויטמאם״⁸².

״ואין לעשות כן רק מי שכל מעשיו בקדושה וטהרה ונוהג בפרישות יתרה״⁸³. הראשונים למדו מזהירות זו של הירושלמי, שקשה לקיימה בזמן הזה, זהירות אחרת שהוקבעה להלכה בשלחן־ערוך: ״אף מי שאינו נזהר מפת של עכו״ם, בעשרת ימי תשובה צריך להיזהר״⁸⁴.

בקשר עם הלכה זו הובאו באחרונים כאן כמה פרטי דינים בפת עכו״ם. וכתבו האחרונים שהדברים קל וחומר: ומה פת עכו״ם שלקצת פוסקים מותרת לגמרי, צריכים להיזהר ממנה בימים אלה, כל שכן שצריכים להיזהר באותם הימים מכל דבר שיש בו חשש איסור, בין במה שנוגע בין אדם למקום ובין – וביותר ־ בדברים שבין אדם לחברו. ״ונוהגין אנשי מעשה להיות זריזין