בסדר ליל פסח תופסת ההגדה את המקום המרכזי. היא תופסת מקום חשוב אף בספרות ההלכה. ביסודה אין אמירת ההגדה לא מנהג ולא תקנת חכמים, אלא הלכה גמורה, מצוה של תורה. ובכמה נקודות דנים בהלכה על ההגדה – מצותה, ברכתה, אישיה, זמנה ונוסחה.
מצות ההגדה:
המצוה, כאמור, היא של תורה. מצות־עשה מן הרמ״ח: “לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן, שנאמר (שמות יג ג): זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים, כמו שנאמר: זכור את יום השבת לקדשו”[1]. תוספת הלימוד מ״זכור את יום השבת” נתנה ענין לכמה חכמים לענות בה. מה רצה הרמב״ם ללמדנו בתוספת זו, ומה אנו יודעים מ״זכור” של שבת יותר מאשר מ״זכור” של פסח?[2].
אף בימינו אנו העסיקה תוספת זו מחברים שונים[3]. ונראים דברי מי שפירש שהרמב״ם בא לבאר: מנין ש״זכור את היום הזה” מובנו “ביום הזה”? לכך אמר: כמו שנאמר “זכור את יום השבת לקדשו”, ששם מובנו, שהזכירה היא בעצם יום השבת: “לקדשו”[4], ואף כאן כך[5]. מתקבל על הדעת אף פירוש זה: “זכור”, בזיי״ן קמוצה, לשון מקור הוא, ומנין שהכוונה לציווי? לכך למד מ״זכור” של שבת, שמסיים ב״לקדשו”, הרי שאינו סיפור דברים אלא ציווי[6].
זכור “והגדה לבנך”
ו״זכור” אינו המקור היחידי למצוה זו. עוד לה מקור אחר: “והגדת לבנך” (שמות יג ח). מקור זה הובא במכילתא־דרשב״י[7]. וכך אמרו: “והיה כי ישאלך בנך מחר לאמור, יכול אם שאלך אתה מגיד לו ואם לאו אי אתה מגיד לו? תלמוד לומר והגדת לבנך, אף על פי שלא שאלך. אין לי אלא בזמן שיש לו בן, בינו לבין עצמו, בינו לבין אחרים מניין? תלמוד לומר וייאמר משה אל העם זכור”.”[8] . יוצא, שאת שני הפסוקים צריכים: מ״והגדת” לא היינו יודעים את המצוה כשאין לו בן, ומ״זכור” לא היינו יודעים את מצות ההגדה לבן[9].
מה שונה הזכירה של כל יום מהזכירה של ליל הסדר ?
ושאלה יסודית: מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? שהרי אף בכל הלילות יש מצות זכירת יציאת מצרים (“מזכירין יציאת מצרים בלילות… שנאמר: למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, ימי חייך הימים, כל ימי חייך להביא הלילות”), ומה טיבה של המצוה המיוחדת בליל פסח? עמדו על כך בכמה ספרים.
המנחת־חינוך משיב: בליל פסח המצוה היא בדרך תשובה לבן, או למישהו אחר.
כשאין לו למי להשיב, אז באמת מצות הזכירה בליל פסח היא זו של כל לילות השנה.
אבל רוב המחברים מגדירים את עצם מהותה של המצוה בליל פסח באופן שונה מבכל השנה. המצוה בכל השנה היא בזכירה בעלמא, ובליל זה – בסיפור והגדה, בהרחב הדברים ובהמשך הענין[10].
ויש שפירשו עם זה באופן חידודי את האמור בהגדה: “ואפילו כולנו חכמים… מצוה עלינו לספר…”, כלומר: במסכת ברכות[11] מסופר שרבי היה מחזר לשנות לתלמידים בכל יום הלכה (“שמעתא”) שיש בה יציאת מצרים, במקום פרשת ציצית שבקריאת שמע, בשביל לצאת ידי חובת הזכרת יציאת מצרים; אבל עצה זו מספיקה לשאר ימות השנה, שאין בהם אלא מצות זכירה בלבד, מה שאין כן בליל פסח, שהחיוב הוא בסיפור ובאריכות דברים, ודאי שאין יוצאים בזכירה אגבית כזאת. הוא שאמרו: “ואפילו כולנו חכמים וכו’, כולנו יודעים את התורה”, ואפשר לנו לעשות כדרך שרבי היה עושה, “מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים”, לספר, ולא רק להזכיר[12].
ברכת ההגדה :
בברכת ההגדה דנים משני צדדים – חיובי ושלילי, כלומר: על הברכה שיש בה, ועל זו שאין בה; יש בה ברכה בסופה (“אשר גאלנו וגאל את אבותינו…”), ואין בה ברכה בתחילתה, כדרך שמברכים על שאר המצוות.
על הברכה שבסופה נחלקו תנאים במשנה. “וחותם בגאולה (“מסיים את ההגדה בברכת גאולה”[13]), ר׳ טרפון אומר: אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים, ולא היה חותם (כלומר אינו מסיים “ברוך אתה ה׳ גאל ישראל”), ר׳ עקיבא אומר: כן ה׳ אלהינו ואלהי אבותינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים וכו׳ עד ברוך אתה ה׳ גאל ישראל”[14].
ה״תנא קמא” איננו תנא שלישי, אלא משנה קדומה היתה: “וחותם בגאולה”, ונחלקו ר׳ טרפון ור׳ עקיבא בפירושה[15]. בטעם פלוגתתם מבאר הרשב״ם, שלר׳ טרפון כיון שאין בה אלא הודאה אחת, הרי זו דומה לברכת הפירות וברכת המצוות, שפותח בברוך ואינו חותם בברוך, אבל ר״ע מתוך שמוסיף בה דברי ריצוי ובקשה להבא חותם אותה בברוך[16].
נפסקה הלכה כר״ע, וכך נקבע בנוסח ההגדה.
ולמה לא תיקנו ברכה של “אשר קדשנו במצותיו וצונו” על ההגדה?
ולמה לא תיקנו ברכה של “אשר קדשנו במצותיו וצונו” על ההגדה? על שאלה זו עמדו ראשונים ואחרונים.
“ושאלת למה אין מברכין על סיפור ההגדה, הרבה דברים צוה הקב״ה לעשות זכר ליציאת מצרים ואין אנו מברכים עליהם, כגון הפרשת בכורות וכל המועדים, שאין צורך להזכיר בהפרשת בכורות שאנו עושין אותה זכר ליציאת מצרים, אלא שצוה הקב״ה לעשות המעשה ומתוך כך אנו זוכרין יציאת מצרים, ולאו דוקא הגדה בפה, אלא אם ישאל מפרשין לו״ – כך השיב הרא״ש[17].
תמהו על תשובתו: הרי אף שאין לו מי שישאלנו חייב לספר[18]. ובשו״ת בשמים־ראש המיוחס להרא״ש[19] השיב: “לא יעלה על הדעת לברך על הברכות והשבחות, כמו שאין מברכין שצונו לברך ברכת המזון, והגדה כולה קילוסים ושבחות…”.
וגם על זה קשה: הרי מברכים על קריאת הלל, אך על פי שכולו קילוסין ותשבחות[19]*.
רבנו ירוחם[20], בשם ר׳ פרץ, כתב: “אין מברכין על קריאת ההגדה, לפי שכבר אמרו בקידוש זכר ליציאת מצרים”. והרשב״א: לפי שאין לה שיעור ידוע, שבדיבור אחד יצא ידי חובתו.
השיבו על שני תירוצים אלה: מכיון שהמצוה היא בהגדה וסיפור, לא יצא לא בקידוש ולא בדיבור בעלמא[21].
ומהאחרונים תירצו: שהרי מסיימים ההגדה בברכת “גאל ישראל”, ואין ברכה על ברכה[22].
השיבו: הרי אף בקריאת המגילה מסיימים בברכת “הרב את ריבנו”, ובכל זאת תיקנו ברכה לפניה, שאין הברכה על ברכת “הרב”, אלא על קריאת המגילה, שהוא סיפור הנס, ואם כן אף בהגדה כך[23].
בשפת־אמת, להרבי מגור ז״ל, כתב: לפי שאף אם לא היינו מצווים על כך, היינו בעצמנו צריכים לספר, כאותה שאמרו: “עבדא דמפיק ליה מריה לחירות ויהיב ליה כספא ודהבא בעי לאודויי”[24], ולכן לא שייך על זה ברכה[25]. אחרונים שונים טפלו עוד בשאלת הברכה על ההגדה[26].
מראה מקומות :
[1] רמב״ם חמץ ומצה פ״ז ה״א. וראה: ספר־המצוות מצות עשה קנז; סמ״ג עשין מא; החינוך מצוה כא.
[2] ראה יד־איתן שם; הערות בני־בנימין שם; אור־שמח שם; הגדת בית־ישראל, להרב מקארעליץ ז״ל.
[3] ראה הרמב״ם־ומכילתא־דרשב״י, לרמ״מ כשר, עמוד סא; הרמי״ל זק״ש ז״ל בסיני תש״ו, חוברת ה־ו.
[4] ראה פסחים קו א, ורמב״ם שבת פכ״ט ה״א.
[5] הגדת בית־ישראל.
[6] הרב זק״ש בסיני.
[7] שמות יג ג. וכן: בספר־המצוות, בחינוך, ועוד.
[8] מכילתא־דרשב״י שם.
[9] וראה במנחת־חינוך בא.
[10] ראה מהר״ם שיק על תרי״ג מצוות; פנים־יפות שמות יג ח; סידור עם פירוש מהרי״ד מלאדי ז״ל; הגדת מעשה־נסים לבעל חוות־דעת; הגדת אמרי־שפר להנצי״ב בד״ה “אמר ר׳ אלעזר בן עזריה”; ועוד.
[11] יג ב.
[12] ראה בהגדת נופת־צופים להרמ״ג כהנא ז״ל.
[13] רשב״ם.
[14] פסחים קטז ב.
[15] ראה רשב״ם ותוספות שם.
[16] וראה שם קה א ורש״י.
[17] בתשובותיו כלל כד סימן ב.
[18] ראה מכילתא, הובאה למעלה, ומשנה פסחים קטז א, וברייתא הובאה בגמרא שם. וראה בארוכה על תשובת הרא״ש בפתיחה להגדת בית־ישראל.
[19] סימן קצו.
19* וראה הגדת יציאת־מצרים להר״צ קלישר ז״ל, והגדת הרב ראובן מרגליות.
[20] נתיב ח חלק ו.
[21] ראה הגדת מעשה־נסים לבעל חוות־דעת ועוד.
[22] הגדת מעשה־נסים.
[23] ר׳ צבי קלישר בהגדתו ועוד.
[24] פסחים קטז א.
[25] ח״ג, לב א. וראה כלי־חמדה, ויקרא עמוד 282, ביסוד זה שאין מברכים על מצוה שכליית.
[26] ראה פרי־מגדים סימן תעד; הגדת מעשה־ידי־יוצר, לד׳ שלמה קלוגר ז״ל; הגדת ברכת־ השיר, להרא״ל צונץ ז״ל; מקור־הברכה לר׳ ראובן מרגליות, ובספרים שציין בוילקט־יוסף שבסוף מקור־הברכה.