שבט לוי :
דיון רב יש בנוגע לשבט לוי אם יוצא למלחמה. ברמב״ם1 כתוב: ״ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל וביזתה עם אחיו, מפני שהובדל לעבוד את ד׳ ולשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים וכו’ לפיכך הובדלו מדרכי העולם לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין…״
במלחמת מדין, בפסוק ״אלף למטה לכל מטות ישראל״, כתב רש״י: ״לרבות שבט לוי״ (מקורו בספרי, אלא שהגר״א בהגהותיו לספרי מגיה במקום ״להביא שבט לוי״ — ״להוציא…״. אבל בספרי הוצ׳ איש־שלום והוצ׳ הורוביץ אין גירסת ״להוציא״ נזכרת. אף בפסיקתא זוטרתי, מטות, הגירסא כמו אצלנו בספרי: ״להביא״).
במזרחי וב״שפתי חכמים״ ביארו, שלא נאמר מכיון שלא נטלו חלק בארץ, לא ישתתפו במלחמה, משמיענו, שאף מהם יקח אלף למטה. אין לראות מכאן סתירה להרמב״ם, שכן יש לומר, שדוקא במלחמת מדין השתתף שבט לוי, מפני שאינה מלחמה של כיבוש הארץ, אלא ״לתת נקמת ה׳ במדין״.
לעומת זה אנו רואים במשנה בסוטה2: ״ר׳ יוסי אומר: אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט וכו’ הרי הוא ׳הירא ורך הלבב״ מכאן, שהכהנים היו במלחמה. וכן מצינו סוגיא שלימה בקידושין3: ״איבעיא להו, כהן מהו ביפת תואר, חידוש הוא לא שנא כהן ולא שנא ישראל, או דילמא שאני כהנים הואיל וריבה בהן מצוות יתירות״.
המרדכי4 כאילו מסתפק בדבר אם כהנים היו במלחמה. הביא את בעיית הגמרא בקדושין לענין יפת תאר, ושאל: ״תיפוק ליה דכהן היה במלחמה וגם כהן משוח היה במלחמה״ (רוצה לומר: ולכל היוצאים למלחמה אמרה תורה דין יפת תואר)18.
בש״ס ווילנא רשום על גליון המרדכי: ״הלשון מגומגם ואולי חסר כאן״, אבל ב״ברכי יוסף״5 ביאר יפה דברי המרדכי, שכונתו להוכיח, שהכהנים לא היו חייבים ללכת למלחמה אלא שאם רצו מעצמם היו הולכים, ועל אותו כהן שהלך מרצונו שאלו אם מותר ביפת תואר6.
גיל של היוצאים למלחמה :
איזהו גיל המלחמה, לפי ההלכה? בגמרא וברמב״ם לא מצינו גיל קבוע, אבל מפורש ברש״י על התורה שלש פעמים. בפרשת תשא, בפסוק ״כל העובר על הפקודים״: ״מבן עשרים שנה ומעלה. לימדך כאן, שאין פחות מבן עשרים יוצא לצבא״.
. בפרשת במדבר: ״כל יוצא צבא, מגיד שאין יוצא בצבא פחות מבן עשרים״; בפרשת דברים, בפסוק ״ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות״: ״אנשי המלחמה, מבן כ׳ שנה היוצאים בצבא״. ב״שפתי חכמים״, פרשת תשא, ביאר דברי רש״י: ״…דמצינו לשון פקודים גבי חיל, כדכתיב ויקצוף משה על פקודי החיל וכו׳, ופירוש של קרא כך הוא: כי תשא את ראש בני ישראל לצאת בצבא המלחמה יהיו מבני כ׳ שנה ומעלה״. מוסיף בעל ״שפתי חכמים״, שבין במלחמות חובה ובין במלחמות הרשות אין יוצא פחות מבן עשרים שנה, ולפיכך נאמר הדבר בתורה פעמיים: בתשא ובבמדבר.
גיל הזקנה מצינו בספרי, שופטים: ״ר׳ יוסי הגלילי אומר הירא ורך הלבב שהוא בן ארבעים שנה״. המלבי״ם גורס: ״בן ששים״. ראיה לדבר אינו מביא. אבל יש להביא ראיה ברורה, שהגיל הוא עד ששים שנה (ואין זו סתירה לגירסת ״ארבעים״ בספרי. הספרי מדבר על ״רך הלבב״ והוא, הירא ורך הלבב, יש לו דין אחר; ראה להלן).
בבבא בתרא7 מבואר, ״שלא נגזרה גזירה (שימותו במדבר) לא על פחות מבן עשרים ולא על יתר מבן ששים״. ומכיון שכן, הרי הפסוק של ״ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות״ מדבר על אלה שהם מעשרים ולמעלה ומשישים ולמטה – והם הם ״אנשי המלחמה״.
הכשרים לצאת למלחמה :
מוכשרים למלחמה מבחינה גופנית הם אלה שאינם מחוסרי אבר – כך אמרו בספרי, שופטים. למדו מפסוק: ״מנין שלא יצא למלחמה עד שיהיו בו ידים ורגלים ועינים ושינים, תלמוד לומר לא תחוס עינך נפש בנפש עין בעין וגו’ כי תצא למלחמה״. וברש״י על התורה: ״סמך הכתוב יציאת מלחמה לכאן, לומר לך שאין מחוסר אבר יוצא למלחמה״. ר׳ יהודה בספרי שם אומר, שאין הדברים אמורים אלא במלחמת מצוה (כלומר: מה שנקרא, לפי החכמים, מלחמת רשות)8, אבל במלחמת חובה אף הם יוצאים8.
הפטורים :
“ואלו שאין זזין ממקומן״ – כלומר: לא שחוזרים ממערכי המלחמה (ראה להלן), אלא שאינם הולכים מבתיהם כלל.
״בנה בית וחנכו, נטע כרם וחללו, הנושא את ארוסתו, הכונס את יבמתו״9. המקור בתורה: ״כי יקח איש אשה חדשה לא יצא בצבא ולא יעבור עליו לכל דבר נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח״(דברים כד, ה). דרשו במשנה10: ׳״לביתו׳ זה ביתו, ׳יהיה׳ זה כרמו, ׳ושימח את אשתו׳ זו אשתו, ׳אשר לקח׳ להביא את יבמתו״.
ולא בלבד במלחמה ממש אין משתתפים, אלא אף ״אין מספיקין מים ומזון ואין מתקנין את הדרכים״11. למדוהו בברייתא12 מ״ולא יעבור עליו לכל דבר״.
בגמרא וכן ברמב״ם13 מבואר, ששני לאוין יש בדבר (״ומאחר דכתב לא יעבור, לא יצא בצבא למה לי? לעבור עליו בשני לאוין״). אבל במנין התרי״ג חשבו מוני המצוות: לאו ועשה (״נקי יהיה לביתו״ — עשה).
ב״חינוך״14 כתב, שהלאו הוא אף על ״השר הצבא מלהוציא בעל כרחו, כלומר להוציאו ללכת למלחמה או לעשות מהמלאכות הצריכות בשביל המלחמה״. ה״מנחת חינוך״ שם צידד לומר, שכל האיסור אינו אלא על המוציאים אותו בעל כרחו בלבד, ״אבל אם רוצה בעצמו לצאת למלחמה אפשר עליו אין איסור כלל׳׳. אלא שלבסוף הוכיח מלשון הפסוק וכן מלשון ״החינוך״, שהאיסור הוא אף עליו בעצמו. במאירי לסוטה מבואר בפירוש, שאין ברשותו לצאת למלחמה, אף אם רוצה בכך.
במצוה תקפב (״נקי יהיה לביתו״) כתב ״החינוך״: ״ויש אומרים שבמחילתה מותר״. ואינו ענין ליציאה לצבא. לא הזכיר מחילתה אלא לענין לצאת לסחורה תוך שנה ראשונה, אבל למלחמה לא תלוי לא ברצונה ולא ברצונו14א. אף לשון הרמב״ם בספר המצוות28ב: ״הזהיר החתן מצאת מביתו שנה אחת״ מורה, שהאזהרה היא על החתן עצמו, אלא שנוסח אחר יש: שהזהירנו מ ה ו צ י א החתן..״14ג.
החוזרים מעורכי15המלחמה הם אלה שהולכים עד הספר וכששומעים את ההכרזה ״מי האיש…״ חוזרים מהמערכה, אבל לא לבתיהם, אלא מספקים מים ומזון ומתקנים את הדרכים. וארבעה הם: בנה בית חדש ולא חנכו, נטע כרם ולא חיללו, ארש אשה ולא לקחה, הירא ורך הלבב. הדברים מפורשים בתורה, פרשת שופטים (מלבד הדין שמספקים מים וכו׳ שמקורו במשנה סוטה, מד א; וראה ב״משך חכמה״, שופטים, שדקדקו כן מלשון הכתוב).
״הירא ורך הלבב״ נחלקו בו תנאים במשנה16: ״ר׳ עקיבא אומר: ׳הירא ורך הלבב׳ כמשמעו, שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה (ובתוספתא: ״שאפילו גבור שבגבורים וחזק שבחזקים והיה רחמן היה חוזר״), ר׳ יוסי הגלילי אומר: ׳הירא ורך הלבב׳ זהו המתיירא מן העבירות שבידו (ובתוספתא: ״שנאמר למה אירא בימי רע״. הכונה לסוף הפסוק: ״עון עקבי יסובני״), ר׳ יוסי אומר: אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט וכו׳ הרי הוא ‘הירא ורך הלבב'”.
ההבדל בין ר׳ יוסי הגלילי לר׳ יוסי ביארו בגמרא: עבירה דרבנן. לר׳ יוסי הגלילי חוזר אף עליה ולר׳ יוסי אינו חוזר. הוסיפו בגמרא, שאף ר׳ יוסי הגלילי מודה ב״שמע קול קרנות והרתיע, הגפת תריסין והרתיע, צחצוח חרבות ומים שותתין לו על ברכיו׳׳, שחוזר, מפני שכתוב ״ולא ימס את לבב אחיו כלבבו״. כלומר: אין ר׳ יוסי הגלילי חולק על ר׳ עקיבא, אבל ר׳ עקיבא חולק עליו. להלכה פסק הרמב״ם17 כר׳ עקיבא: הירא ורך הלבב כמשמעו, אבל החינוך18 פסק כר׳ יוסי הגלילי19.
כל החוזרים מעורכי המלחמה צריכים להביא עדים — כך מבואר בספרי20 ובירושלמי21. הרמב״ן בפירושו לתורה22 כתב: ״ואמר בירושלמי שכולם צריכים להביא ראיה לדבריהם, כלומר שיביאו עדים על הבית ועל הכרם והאשה לפני שר הצבא ואז יתן לו רשות לחזור, וכן אמר גם לדעת ר׳ יוסי הגלילי שצריך להביא ראיה על העבירה שבידו, ולולא כן היו מרבית העם חוזרים בטענות שקר, אבל לדברי ר׳ עקיבא ברכות הלב שאין יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה אמר שאין צריך להביא ראיה, שעדיו עמו״.
בנוגע להמתיירא מעבירות כתב ב״פנים יפות״, פרשת שופטים, טעם אחר על הצורך בעדים: ׳׳אין אדם משים עצמו רשע״. ויש שתמהו: איך אפשר להביא עדים על עבירות, הרי מבואר בגמרא, שאם עשה תשובה אינו חוזר, ומנין ידעו העדים, שלא עשה תשובה?23.
והגבלת זמן יש להחוזרים – עד אחרי האזהרות, שניתנו מהכהן והשוטרים. ״והיה ככלות השוטרים לדבר אל העם ופקדו שרי צבאות בראש העם ובעקיבו של עם, מעמידין זקיפין לפניהם ואחרים מאחוריהם וכשילין של ברזל בידיהן וכל המבקש לחזור הרשות בידו לקפח את שוקיו, שתחילת ניסה נפילה״24.
ובין אלה שאינם זזים ממקומם ובין החוזרים מעורכי המלחמה חייבים במלחמת מצוה. ״במה דברים אמורים במלחמות הרשות, אבל במלחמות מצוה הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה״. הלכה זו שימשה במדרשות יסוד לדרשה בפסוק.
במדרש שמואל25 ובילקוט שמעוני26: “‘ויצאו שרי פלשתים ויהי מדי צאתם שכל דוד מכל עבדי שאול וייקר שמו מאד’ (שמואל א׳ יח, ל). ר׳ יהודה ב״ר סימון אמר: נתייקר שמו מאד בהלכה. כיצד, כיון ששמעו פלשתים שנשא דוד אשה אמרו כתיב בתורה ׳כי יקח איש אשה חדשה לא יצא בצבא׳, הרי שעה שנקפוץ על דוד ונאבדנו מן העולם, והם אינם יודעים שדוד חכם ודורש, במה דברים אמורים במלחמת הרשות אבל במלחמת מצוה הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה״.
ב״פנים יפות״, שופטים, לא הביא את המדרשות, והקשה: איך יצא דוד למלחמה אחרי שארש את מיכל בת שאול? בראשונה תירץ בחידוד: ״פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה״ כתוב, ואלמנתו של מלך הרי אסורה להינשא לאחר. אחרי כן כתב: ״ועיקר נראה דכל מלחמות עם פלשתים היתה מלחמת חובה וכו׳ כיון שארץ פלשתים היתה מארץ ישראל אם כן הוי כמו מלחמת יהושע״.
ויש להעיר: בחשמונאים א׳, ג׳, מסופר: ״ויעבר קול במחנה לאמר מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו או אדם וכו׳ ילך וישוב לביתו ככתוב בספר תורת ד׳״ והרי מלחמת החשמונאים ודאי שהיתה מלחמת מצוה, שאין דין זה של ״מי האיש״ נוהג בה. ואולי לא רצה להטיל על העם חובת מלחמת מצוה ונהג דין מלחמת רשות.
1. שמיטה ויובל, פי׳׳ג הי״ב.
2. מד א.
3. גיטין סוף פרק ״מי שאחזו״.
4. ראה יבמות, ס ב.
5. אבן העזר, סימן ו.
6. ראה ב״אמבוהא דספרי״, על הספרי זוטא, פרשת מטות, שאף הוא ביאר כך את כונת המרדכי, וקדמו ה״ברכי יוסף״. וראה עוד על השתתפות הכהנים במלחמה בשו״ת ״דברי יששכר״, סימן קמט, ובשו״ת ״בית דוד״ לרזו״ו לייטער, סימנים לח ועא.
7. קכא ב.
8. ראה סוטה, מד ב.
8א. וראה ״מנחת חינוך״, מצוה תקכז, שתמה למה השמיט הרמב״ם כל עיקר דין זה.
9. ראה משנה סוטה, מג א.
10.שם.
1. שם.
2. מד א.
3. מלכים, פ״ז הי״א.
4. מצוה תקפא.
14א. בספר ״תורת הקנאות״, ווארשא תרנ״ט הביא שאף הלאו של לא יצא בצבא אינו, לפי החינוך, כשהיא מוחלת, אבל יפה השיגו בס׳ ״מנחת ירושלים״ והוכיח שאין המדובר בחינוך אלא ביוצא לסחורה.
14ב . ל״ת שי״א.
14ג. כן הוא הנוסח בסהמ״צ הוצ׳ ר״ח הלר, וראה שם בהערותיו של ר״ח הלר.
15. ב״מלאכת שלמה׳׳, סוטה, פ״ח מ״ב, הביא ב׳ דעות בניקוד של ׳׳מערכי״: העיין פתוחה או סגולה. ב״ערוך השלם״ כתב: העיי״ן סגולה. אבל יפה העיר ב״משברי ים״ להרב ווינקל, גאלאנט תרפ״ט, שצריך לנקד העיי״ן בחול״ם, כמו שכתוב בגמרא כמה פעמים בתוספת וי״ו אחרי העיי״ן (״מעורכי״), שכן לשון הפסוק בדברי הימים א׳ יב, לג ולה.
16. מד א.
17. מלכים, פ״ז.
18. מצוה תקכו.
19. וראה בשו״ת ״שאגת אריה החדשות״, שאלה יד, סימן ב, שתמה על הרמב״ם למה לא פסק כר׳ יוסי הגלילי ור׳ יוסי, שהם רבים נגד ר׳ עקיבא. וראה עוד ב״מראה הפנים״, פ״ח ה״ט.
20. פרשת שופטים.
21. סוטה, פ״ח ה״ט.
22. פרשת שופטים.
23. ראה הרא״א מיליקובסקי בקובץ ״בית מדרש״ לזכר הגרח״ע גרודזינסקי, ז״ל, וספר ״ויצבר יוסף״, גרסווארדיין תרצ״ו, סימן מו, שהאריכו בדבר.
24. משנה, מד א.
25. פרשה כב
26. שמואל רמז קכט