credit:sutterstock.com

מנהגי חודש אלול:

 אלול משמש הקדמה לימים הנוראים. דורשי רשומות אמרו: “והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו״(שמות טז, ה). כשם שבימים, היום הששי מכין לשביעי ומי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, כך בחדשים, החודש הששי מכין לשביעי “ובחדש השביעי באחד לחדש…” (במדבר כט, א). אף הם אמרו: ״אני לדודי ודודי לי״(שיר השירים ו, ג), ראשי־תיבות אלול; (״ומל ד׳ אליקיך) את לבבך ואת לבב זרעך (דברים ל, ו), ראשי־תיבות אלול;

וכיוצא מהרמזים להתעוררות תשובה באלול. אבל לא מקופח הוא אלול אף בעולם ההלכה. בין מבחינת חודש מחדשי השנה בכלל ובין מצד ״שכנותו״ ושייכותו לימים הנוראים.


ימי רצון ותשובה:

ארבעים היום של עליית משה להר, שהתחילו מראש חודש אלול, משמשים מקור לא לתקיעת שופר בלבד. ארבעים היום הללו נקבעו לימי רצון, ימי רחמים וימי תשובה, ולפיכך יש נוהגים ארבעים היום של עליית משה להר, שהתחילו מראש חודש אלול, משמשים מקור לא לתקיעת שופר בלבד. ארבעים היום הללו נקבעו לימי רצון, ימי רחמים וימי תשובה, ולפיכך יש נוהגים להתענות בארבעים יום אלה1, אבל אין משלימים התענית2. וכיון שבשבתות וראש־חודש אסור להתענות, מתחילים להתענות אחר חמשה עשר באב3.


סליחות:

״ונוהגים לקום באשמורת לומר סליחות ותחנונים מראש חודש אלול ואילך עד יום הכיפורים׳׳4, ״ומנהג בני אשכנז אינו כן… ועומדים באשמורת לומר סליחות ביום א׳ שלפני ראש השנה, ואם חל ראש השנה ביום ב׳ או ג׳ אז מתחילין מיום א׳ שבוע שלפניו״5. שני המנהגים קיימים אף בימינו. הספרדים ועדות המזרח נוהגים כ״המחבר״, והאשכנזים כהרמ״א.

מנהג הסליחות מצינו כבר בתקופת הגאונים. ״ואמר לי רב כהן צדק: מנהג בב׳ ישיבות לומר תחנונים בי׳ ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים, משכימים כל יום לבית הכנסת לפני עמוד השחר ומבקשים רחמים… ואומר רבנו האי: מנהגנו לומר תחנונים בהני י׳ ימים לחוד, ושמענו דמקצת אתרי פרס קיימי מראש חודש אלול ואמרי דביה סליק משה להר זימנא שלישית…״6.

הר״ן7 מביא שלשה מנהגים: בברצלונה וגלילותיה נהגו להשכים באשמורת הבוקר מכ״ה באלול; בגירונה וגלילותיה נהגו שלא להשכים עד ראש השנה; יש מקומות שמקדימין באחד באלול. אף הוא מבאר טעמיהם של כל המנהגים.

הנוהגים בכ״ה באלול סוברים כר׳ אליעזר, שבתשרי נברא העולם, והכוונה על גמר הבריאה, שהוא בריאת אדם הראשון, אבל העולם נברא בכ׳׳ה באלול. וכשם שעל יום בריאת אדם הראשון אמרו ׳׳בפסיקתא׳׳: “אמר לו הקב״ה: אתה סימן לבניך, כשם שעמדת לפני בדין ביום זה ויצאת בדימוס, כך עתידין בניך להיות עומדין לפני בדין ביום זה ויוצאין בדימוס, וכל זה אימתי, בחודש השביעי באחד לחודש״, כך אף יום בריאת העולם, כ״ה באלול, יש לו ענין לסליחות ותחנונים.

הנוהגים שלא להתחיל בסליחות עד ראש השנה, סוברים כר׳ יהושע, שבניסן נברא העולם, וכ׳׳ה באלול אין לו שום ענין לסליחות, אלא שראש השנה הוקבע ליום הדין, לפי שבעליית משה להר נתרצה הקב״ה ביום הכיפורים, ורצה הקב״ה לזכות את ישראל בדינם לעולם, ולפיכך נתן להם זמן לפשפש במעשיהם ולעשות תשובה עשרה ימים קודם יום הסליחה.

והנוהגים להתחיל מאחד באלול טעמם, לפי שבו התחילו ארבעים היום שנתרצה הקב״ה למשה8.

לכאורה, מנהגנו לפי הרמ׳׳א, איננו אף כאחד משלשת המנהגים שבר״ן. אבל בביאור הגר״א9 כתב, שמנהגנו הוא כמנהג ברצלונה, אלא ״לפי שכ״ה אלול אינו יום מוגבל בחרו ביום השבוע״. ה״לבוש״ כתב טעם אחר למנהגנו: ״משום שמנהג רוב העולם שיתענו עשרה תעניות עם יום הכיפורים כנגד עשרת ימי תשובה, ולעולם יחסרו ד׳ ימים מראש השנה עד יום הכיפורים שלא יוכלו להתענות בהם, דהיינו ב׳ ימים ראש השנה ושבת־תשובה וערב יום הכיפורים, לפיכך כשחל ר״ה ביום ה׳ אז יכולין להתענות ד׳ ימים קודם ר״ה, וכל שכן כשחל בשבת, אבל כשחל בב׳ או בג׳ שלא יוכלו להתענות ד׳ ימים באותו שבוע, לכך מתחילים בשבוע שלפניה, וכדי שיהיה לעולם יום קבוע שלא יטעו קבעו להתחיל לעולם ביום א״׳.

טעם אחר כתב ב״אליהו רבה״: קבעו ארבעה ימים לפני ר״ה, שכן מצינו בקרבנות שטעונים ביקור ממומין ארבעה ימים קודם הקרבתם, ובראש השנה כתוב (במדבר כט ב) ״ועשיתם עלה״ (ולא: ״והקרבתם״), ללמד שבראש השנה יעשה אדם עצמו כאילו מקריב את עצמו לעולה10, ולכך קבעו ארבעה ימים לבקר המומים של החטאים ולשוב עליהם11.

בקשר עם הסליחות נתעוררו כמה שאלות, שהאחרונים דנו עליהן: על נטילת הידים וברכתה, על ברכת התורה, על לבישת הטלית וברכתה של הש״ץ, על הש״ץ עצמו, על יחיד האומר סליחות (אם מותר לומר י׳׳ג מידות הרחמים שלא בציבור), על אבל (אם מותר לילך לבית הכנסת), על תפילת ״מכניסי רחמים׳׳12.

בראשון של סליחות נהגו ״שרוב ציבור מתענין״13.


אמירת לדוד ה’ אורי וישעי :

מראש חודש אלול ואילך, עד שמיני עצרת, נוהגים לומר בבוקר, אחר שיר של יום, ובערב (מנהג חב״ד: אחר מנחה), המזמור (תהלים מ) “לדוד ד׳ אורי״14. בפוסקים ראשונים אין זכר לזה. אף בספרי הקבלה ובסידורים עתיקים לא הוזכר המנהג.

ב״מטה אפרים״ כתב, שנתייסד המנהג על־פי המדרש: ׳״אורי׳ בראש השנה ׳וישעי׳ ביום הכיפורים ו׳יצפנני בסכה׳ זה סוכות״15.

ויפה העיר ב״שער הכולל” להרא׳׳ד לוואוט16: “אינו מספיק, דאטו כל הפסוקים שבתנ״ך שנדרשים על ר״ה ויוהכ׳׳פ יקבעו בסידור לומר את כל המזמורים פעמיים בכל יום״. אבל בסידור של המקובל ר׳ שבתי ראשקוביר הוזכר מנהג זה והאריך לבאר הדבר על פי הקבלה. אחריו כבר נהגו בכל הסידורים להכניס את המזמור17.


“ברכת שנה טובה” במכתבים:

״משנכנס אלול כשכותב אדם אגרת שלום לחברו צריך לרמוז בהתחלתו שמבקש עליו להשיבו לטוב השנה, על דרך בשנה טובה תכתב ותחתם, או תולה ארץ על בלימה ייטיב לך הכתיבה והחתימה, וכהאי גוונא״18.


נתינת צדקה בערב ראש השנה:

״יש מקומות נוהגין לילך על הקברות ולהרבות שם בתחינות, ונותנין שם צדקה לעניים״19. אבל אין נתינת הצדקה קשורה עם ההליכה על הקברות. ערך הצדקה בערב יום הדין הוא בעצמותה.

הגר״א בביאורו מציין על ״ונותנין…״ ארבעה מראי־מקומות: ״סנהדרין לה א, ברכות ו ב, שבת קנו ב, ראש השנה טז ב״.

כדאי לפענח את הציונים: בסנהדרין: ״כל תענית שמלינין בה את הצדקה כאילו שופך דמים״ (ובכן הקשר הוא עם מנהג התענית בערב ראש השנה); בברכות: ״אגרא דתעניתא צדקתא״; בשבת: ״וצדקה תציל ממות, ולא ממיתה משונה אלא ממיתה עצמה״20; בראש השנה: ״ד׳ דברים מקרעין גזר דינו של אדם, ואלו הן: צדקה…״.

נסיים ההלכה באגדה – אמרה חסידית בשם הצדיק ר׳ אהרן מקרלין זצ״ל. תיקון כל השנה בערב ראש השנה בתפילת המנחה, שלכלות השנה לא נשארה אלא איזו שעה קלה בלבד, עדיין אנו מתפללים ״ברך עלינו את השנה הזאת״ ומברכים בשם ומלכות ״ברוך אתה ד׳ מברך השנים״. והרי השנה כבר חלפה והלכה לה? סימן-אמר אותו צדיק – שברגע אחד עדיין אפשר לתקן למפרע את כל השנה כולה


1.רמ״א בשו״ע, תקסח ד.

2.״מגן אברהם״, תקסב, ס״ק ו.

3.שם תקסח, ס״ק יז.

4.״המחבר״, תקפא א.

5.הרמ״א, שם.

6.רי״ץ גיאות, הלכות תשובה, עמוד מג; הרא״ש, סוף ראש השנה; טור, תקפא. ב״קדבן נתנאל״ על הרא״ש כתב, ש״שמענו דמקצת אתרי…״ הם דברי הרא״ש. ואינו. הם דברי רב האי גאון, כמובא ברי״ץ גיאות ועוד. וראה ״אוצר הגאונים״, ראש השנה, סימנים כז־לג.

7.ראש השנה, פ״א.

8.הר״ן, שם.

9.ס״ק ח.

10. ראה ירושלמי ראש־השנה, פ״ד ה״ח.

11.וראה ב״שבלי הלקט״, סימן רכב, ובאבודרהם

12.ראה במפרשי השו״ע וב״מטה אפרים״, תקפא.

13.טור; ״מגן אברהם״ ס״ק ח.

14.״משנה ברורה״, תקפא ס״ק ב; ״מטה אפרים״, שם ו;

15.ראה מדרש שוחר טוב, מזמור כז.

16.בסידור ״תורה אור״, פרק יא.

17.וראה בארוכה ב״שער הכולל״ שם.

18.מהרי״ל, הלכות ימים הנוראים.

19. רמ״א, בשם מהרי״ל ו״כל־בו״.

20. מצלת ונותנת חיים״ — רש״י.