credit:istock.com

"באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה׳׳ ־ משנתנו היא זו1. רוצה לומר: אין מעשרים מהנולדים בשנה זו על הנולדים בשנה אחרת, שנאמר (דברים יד,כב) : ״עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה״, ודרשו: ״עשר תעשר״,בשני מעשרות הכתוב מדבר, אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן, מה מעשר דגן אין מעשרים מן החדש על הישן(״שנה שנה׳׳) אף מעשר בהמה אין מעשרים מן החדש על הישן2.

נובע מתוך כך דין שני: היו לו חמש בהמות שנולדו לפני ראש השנה (לפני אחד באלול) וחמש שנולדו לאחר ראש השנה, אין מצטרפין, ואינו חייב בכלל לעשרן3.

ולמה אחד באלול?

שנאמר (תהלים סה, יד): ״לבשו כרים הצאן ועמקים יעטפו בר יתרועעו אף ישירו׳ אימתי ׳לבשו כרים הצאן׳? בזמן ש׳עמקים יעטפו בר׳ (׳׳שהזריעה צומחת וניכרת יפה״. רש״י), והוא אדר, מתעברות באדר ויולדות באב, אלא שיש מיעוט שמתאחרות ומתעברות בניסן בזמן ש׳׳יתרעעו אף ישירו” שהשבלים אומרות שירה (״התבואה בקשים שלה והרוח מנשבת והן נוקשים זו על זו ונשמע בקול ונראות כמשוררות״). ושוב הוקש מעשר בהמה למעשר דגן: ״מה מעשר דגן סמוך לגמרו עישורו, אף מעשר בהמה סמוך לגמרו עישורו״4. ״סמוך לגמרו״ מפרש רש״י: ״ראש השנה למעשרות תשרי, ותשרי סמוך לגמרו הוא, שכל ימות השנה מניחים לייבש בגרנות שבשדות״. ״סמוך לגמרו״ של הצאן הוא: נגמרות, כלומר: יולדות באב, ועישורן באלול.

ה״טורי אבן״ אין דעתו נוחה בפירוש זה: ״וכי מפני שמייבשין התבואה בשדות עד תשרי נקרא סמוך לגמרו״? לדעתו, פירוש אחר בדבר. לא בגמר טבעי הדברים אמורים, אלא בגמר הלכותי. בשני המעשרות תיכף כשנגמר חיובם, מעשרים אותם. ״אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית״5, וכיון שעד סמוך לתשרי מייבשים את התבואה בשדה, אין גמרו לחיוב מעשר עד תשרי, שאז רואה פני הבית. וכן במעשר בהמה: על עוברין במעי אמן אין המעשר חל5וכיון שיולדות באב, הרי אלול הוא סמוך לגמר חיובן למעשר.

ראש השנה זה של אחד באלול אינו מוסכם. ר׳ אלעזר ור׳ שמעון אומרים: באחד בתשרי7. טעמם: ההיקש של שני המעשרות הוא כפשוטו: מה מעשר דגן ראש השנה שלו תשרי, אף מעשר בהמה ראש השנה שלו תשרי8. ומפני ספק זה בן עזאי אומר: האלוליים מתעשרים בפני עצמן, ואינם מצטרפים לא עם של אב ולא עם של תשרי9. ואף הראשונים נחלקו. הרמב״ם10 פוסק: באחד בתשרי, וראשונים אחרים11: אחד באלול.

יום הראשון של ראש־חודש אלול משמש ״ראש השנה״ מבחינה אחרת לגמרי, מבחינת חשבון שנות העולם לערלה ולרבעי. ולא בשם – לא נקרא בשם ״ראש השנה׳׳ בשום מקום ־ אלא במעשה. שלשים יום בשנה חשובים שנה – הלכה פסוקה היא (אלא שר׳ מאיר חולק וסובר יום אחד בשנה חשוב שנה). ״אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב שלשים יום לפני ראש השנה עלתה לו שנה, פחות משלשים יום לפני ראש השנה לא עלתה לו שנה״12, וכיון שהגיע יום אחד בתשרי, עלתה לו שנה ־ אם נטע שלשים יום קודם – למנין שני ערלה13, בתנאי אם עברו שבועיים מהנטיעה קודם שלשים היום, לקליטתה14.

ומכיון שחודש אלול לעולם חסר, והוא בן עשרים ותשעה יום, הרי ששלשים היום שנחשבים לשנה מתחילים מיום הראשון של ראש חודש אלול.

מנין לנו ששלשים יום בשנה חשובים שנה? ״חודש למנוייו, ושנה למנוייה״15. כלומר: החודש מורכב מימים, והשנה מחדשים, וכשם שאחד מחלקי החודש, מהם הוא מורכב, חשוב חודש, כך אחד מחלקי השנה, מהם היא מורכבת, חשוב שנה, ולכן ״מדיום אחד בחודש חשוב חודש, ל׳ יום בשנה חשובים שנה״.

ה״טורי אבן״16, שאל שאלה גדולה ונשאר ב״צריך עיון״: הרי כלל גדול הוא ״תפסת מרובה לא תפסת, תפסת מועט תפסת״, וכשיש לנו שני לימודים, אחד על מספר גדול והשני על מספר קטן, תופסים תמיד הקטן, ואם כן כאן הרי אין אנו יודעים מלימוד זה של ״שנה למנוייה״ אלא שחודש בשנה חשוב שנה, והרי יש חודש של שלשים יום וחודש של עשרים ותשעה ימים, ומנין לנו ששלשים יום הם שנה ולא עשרים ותשעה ימים, הרי עשרים ותשעה הוא מספר מועט משלשים, ותפסת מרובה לא תפסת?

דבר הגיוני השיב על כך בספר ״ערוך לנר״17. כאן, במקרה שלפנינו, שלשים הוא המספר ה״מועט״ ועשרים ותשעה הוא המספר ה״מרובה״. כיצד? הטעם של תפסת מרובה לא תפסת, הוא, מפני ש״יש בכלל מאתים מנה״, וכשאנו אומרים המספר המרובה גם המועט בתוכו,ונמצא שהמספר המועט הוא ודאי, שממה־נפשך הוא בכלל, ואילו המספר המרובה הוא ספק, ולכן תופסים את הודאי ומניחים את הספק18.

והרי כאן הוא להיפך: כשאנו אומרים שכ״ט יום נחשבים לשנה, הרי כל שכן של׳ יום הם שנה, שבכלל ל׳ כ״ט, ונמצא שהמספר שלשים הוא ודאי, שממה־נפשך נחשב לשנה, ואילו כ״ט הוא ספק, ואין לנו אלא לתפוס את ״המועט״, היינו החידוש הקטן ביותר, ולומר ששלשים יום הם שנה, ולא עשרים ותשעה *).


1. ראש השנה, פ״א מ״א; בכורות, פ״ט מ״ה.

2.   בכורות, נג ב.

3.    שם, נז ב.

4.    ראש השנה, ח א.

5.    בבא־מציעא, פח א.

6.    בכורות, נו א, ורש״י ד״ה ״בשעת״.

7.    משנה ד״ה, שם.

8.    ד״ה, שם.

9.    בכורות, נז ב ו־נח א.

10.    בכורות, פ״ז ה״ו.

11. סמ״ג, עשין, ריב: הריטב״א והמאירי, ראש השנה.

12.    תוספתא ראש השנה, פרק א, ובבלי שם, ט ב; רמב״ם מעשר שני, פ״ט ה״ח.

13.    רש״י שם.

14.    גמרא שם, י ב; רמב״ם שם: טור ושו״ע רצד ד. 

15.    ר״ה י ב. 

16.    ד״ה, שם. 

 17.    ד״ה, שם.

 17.    ראה רש״י סוכה ה א ד״ה ״תפסת״.

*) הערה. הסברו של ה״ערוך לנר״ אינו כל כך פשוט. הגר״י קלמס ז״ל, רבה של מוסקבה,כתב לי סתירה מיומא (פ א): ״טומאת אוכלין כביצה מנלן?״. והשיבו: ׳״מכל האוכל אשר יאכל’, אוכל הבא מחמת אוכל, ואיזו, זו ביצת תרנגולת… ואימא ביצת בר יוכני — עוף גדול – תפסת מרובה לא תפסת״. והרי שם אם ביצה קטנה מטמאה כל שכן ביצה גדולה,

ולהיפך אם הגדולה מטמאה הקטנה אינה מטמאה, ונמצא שהגדולה היא הוודאית והקטנה המסופקת. ובכל זאת משתמשים בהכלל ״תפסת מרובה…״.

אף לי נראה לכאורה סתירה מתורת כהנים, מצורע, שהביאו התוספות בסוכה (ה ב): ״׳כי יזוב זוב דמה ימים רבים…׳ יכול ימים הרבה? אמר ר׳ עקיבא: כל שמשמעו מועט ומשמעו מרובה תפסת מרובה לא תפסת…״, והרי אף שם אם בשלשה ימים היא זבה כל שכן ביותר מכן, ונמצא שהמרובה הוא ודאי והמועט ספק, ומכל מקום אנו אומרים לתפוס המועט במספר.

אבל יש מקום לקיים סברת ה״ערוך לנר״ ולחלק בין מדה מרובה ש״יש לה סוף״, כעשרים ותשעה ושלשים, לזו ש״אין לה סוף״(ראה תוספות יומא עב א ד״ה ״נעביד״) — ולא כאן המקום. אלא שבנוגע לשאלת ה״טורי אבן״ נראה לי שיש מקום ליישבה, אפילו אם נדון מבחינת השעור והמספר, ולא מצד הוודאות של הדין. כיצד?