shutterstock.com

תחילה למקראי קודש, יום השבת – הוא הדיון הכי חשוב, שמראשי המדברים עליו הוא הכוזרי. המדובר הוא לא על הלכה מהלכות שבת, הלכה חשובה ויסודית או פרט מפרטי הדינים, אלא על כל עיקר קביעותו של יום השבת.

״קביעא וקיימא״ היא השבת מששת ימי בראשית, ובכל זאת נפלו ספיקות עצומים היכן תחילה קביעות זו. איפה הוא הגבול בכדור הארץ, ממנו יתחילו מנין ימי השבוע. ״ואין להימלט ממקום משתתף תהיה תחילת מזרחו ואחרית מערבו״1.

״אין להימלט״! כלומר: נקודה אחת בכדור הארץ בהכרח שתשמש לתחילת המזרח וסוף המערב, באופן שבין מזרחה של הנקודה למערבה יהיה הבדל בזמן של עשרים וארבע שעות שלימות. אנחנו יכולים לבחור לנו כל נקודה שנרצה ולומר שכאן הוא הגבול, שכן אין תחילה ואין סוף בעיגול. אבל נקודה כזאת, בכלל, מוכרחת להיקבע. כיצד?

נסמן לנו איזו נקודה בתורת התחלה, זריחת החמה של יום הראשון, למשל, נניח, שהיא שם בו בזמן בשעה 6 בבוקר. מכיוון שבכל מעלה ומעלה מ־360 המעלות של הכדור, השמש מתרחקת בארבעה רגעים (״דקות״), הרי שברובע הכדור, זאת אומרת: במרחק של תשעים מעלות, היא מתרחקת בשש שעות. באותה הנקודה שהצבנו לנו, השמש מקדימה בשש שעות לבוא מזמן ביאתה ב־90° הלאה, למערב הנקודה.

לפי זה, בזמן זריחת החמה כאץ, הוא ב־90° למערב עדיין חצי הלילה. ובו בזמן, ב־180° מנקודתנו, הוא תחילת ליל ראשון. ב־270° – חצות יום השבת, וב־360°, כלומר: באותה הנקודה הראשונה עצמה מצד מזרח – זריחת השמש של תחילת יום השבת. הרי לנו הבדל במעת לעת שלם.

או נאמר בלשון אחרת. אם זריחת השמש של יום ראשון כאן הוא בשעה 6 בבוקר, הרי שב־90° מכוון תהיה הזריחה בעוד 6 שעות; ב־180° – בעוד 12 שעות; ב־270° בעוד 18 שעות וב־360° – בעוד 24 שעות. בשעה שבנקודה זו עצמה למערב כבר תהיה זריחת יום שני, תהיה לצד מזרח מהנקודה זריחת יום ראשון. השאלה היא אפוא: היכן הוא אותו הגבול, היכן היא נקודת ההתחלה?

על מדוכה זו ישבו גם חכמי האומות. נמנו וגמרו והסכימו שבמעלה 180 לאורך גריניץ' יהיה הגבול. מקום זה נמצא באוקיאנוס השקט, ושום בלבול וערבוביה לא יהיו מזה לבני הישוב.

האניות העוברות את הגבול הזה ממערב למזרח מקבלות ״הוספה״ יום אחד, ואלו העוברות בכיוון הפוך מדלגות על יום אחד. אבל מכיון שגבול זה הוא הסכמי בלבד, הרי אין בכוחו להשפיע על החשבון ההלכתי של הימים. השאלה מצדה ההלכתי במקומה עומדת.

נתחבטו בדבר עוד בדורות קודמים, ומתחבטים בדבר אף בימינו אלה. כיצד ינהגו העוברים ושבים באניות על האוקיאנוס השקט דרך המעלה 180 לאורך גריניץ' בשמירת השבת? ואיך להתנהג במקומות שלא היה שם עד עכשיו שום ישוב, או ישוב יהודי על כל פנים, כל עיקר: לפי איזה סדר ימנו את חשבונם? דנו בדבר בכמה ספרים. מהם שהקיפו את כל סבך השאלות שבדבר, ומהם שהתעניינו רק בפרטים ידועים; מהם שירדו לעמקי הבעיות וצללו תהומות, ומהם שנגעו רק בראשי פרקים. וכאלה כן אלה – שיטת הכוזרי בראש דיוניהם.

״…ודע כי נפל מחלוקת בין הראשונים – כך מסיים הרדב״ז בתשובותיו2 את דיונו על שאלה זו – מאיזה מקום מתחיל היום וגם מאיזה מקום מתחיל יום השבת, עיין במה שכתב בספר הכוזרי ובעל יסוד עולם…״. עצם תשובתו היא: ״השבת נמסרה לכל אחד מישראל, שנאמר: 'כי אות היא ביני וביניכם' וכמו שאות הברית הוא לכל אחד ואחד כן השבת נמסר לכל אחד ואחד, וכיון שהשבת נמסר לכל אחד, בכל מקום שהוא, מונה ששה ימים ובסוף הששה עושה שבת״. האריך בדבר ומסיים: ״שהוא יתברך ציוה את השבת לישראל לכל אחד מהם או לכולם בכל מקום שימצאו, שהרי גלוי וידוע לפניו יתברך שעתידין בניו לגלות לקצוי הארצות ויהיה ביניהם מרחק גדול… אלא צריכים אנו לומר כי השבת נתן לכל אחד מישראל כפי מקומו שימנה ו׳ ימים שלמים וישבות בשביעי״.

פתרונו של הרדב״ז אינו ממצה את הבעיה כולה. ראשית: אלה הבאים מן המזרח אל המערב ולהיפך, אם יתנהגו כפי המקום שבאו לשם, הרי בפעם הראשונה לא יוכלו למנות ששה ולשמור שביעי. או שימנו חמשה וישמרו ששי, או שימנו שבעה וישמרו שמיני.

ועוד: מה לעשות באלה הבאים למדינה, שעד עכשיו לא היו שם יהודים תושבים כלל? תאמר: ימנו כפי חשבון הימים שיצאו משם? ובכן מה לעשות אם אלה יבואו לשם ממזרח ואלה ממערב (ובימינו, ימי המטוסים, ודאי שאין הדבר ״מופרך״ מצד המציאות)?

והמעיין בגוף דברי הרדב״ז יראה שבעצם לא נתכוין כלל לפתור שאלות אלו, אלא להסביר כיצד יתכן ״חילוק גבול״ כזה בין ״השוכנים במזרח לשוכנים במערב״, ״שמה הוא לאלו שבת הוא לאלו חול״. הסבר על כך, מצינו, אגב, בשלחן ערוך הרב בעל ה״תניא״3: ״…ואף שהימים והלילות משתנים לפי האקלימים וריחוק המדינות זו מזו ממזרח למערב אין בכך כלום… כי עת רצון שלמעלה ויחודים עליונים שבקריאת שמע ותפלה וקדושת שבת ויו״ט הוא למעלה מגדר המקום והזמן, רק שמאיר למטה לכל מקום ומקום בזמנו הראוי לו״. ואין כל זה ענין להשאלה היכן מתחיל המזרח והיכן מסתיים המערב.

דנו בשאלה זו עוד: ב״תפארת ישראל״ למשניות4; ב״מור וקציעה״ להריעב״ץ5; בשו״ת ״שואל ומשיב״6; בקונטרס ״דברי חכמים״7, שהוקדש כולו לבירור שאלה זו; ב״הצפירה״ תרל״ד, גליונות 3-1, מאמריו של החכם חז״ס; בספר ״מחשבות בעצה״ להרי״נ מטוראוו8, עמודים 136-129 ;

בשו״ת ״בית אברהם״ להר״א הירשוביץ9 (מספר אשר עבר עליו בעצמו: ״ביום ב׳ פ׳ דברים שנת תרנ״ד יצאתי מתוך העיר סידני אשר באוסטרליה המדינה בספינה ההולכת לעיר סאן פרנסיסקו אשר במדינה קליפורניה. עש״ק חזון באנו לתוך העיר אוקלנד עיר הבירה אשר בניוזילנד המדינה. ש״ק בבוקר התפללתי שם בביהכ״נ, אחר חצות היום נסעה הספינה לדרכה. ביום השלישי ג׳ ואתחנן י״ב לחודש מנ״א בשעה הראשונה אחר חצות היום נדבקה מודעה על הספינה אשר בה יודיעו לנוסעים בספינה כי עתה עברו את המעלה הידועה 180° לאורך גריניץ', על כן יחשבו היום ליום ב׳ בשבוע, וכאשר בא הש״ק היה לי מבוכה ביום השבת לחשבוני מיום צאתנו מסידני, לכן שמרתי הש״ק פ׳ ואתחנן לקדשו בתפילה ועל הכוס מחשבון הימים שיצאתי מסידני, ולמחרתו ביום הראשון אשר אנשי הספינה יכנו את היום הזה לשבת נזהרתי ממלאכה בידעי נאמנה כי שבת היום ליהודים יושבי סאן פרנסיסקו, וכן נהגתי ש״ק פ׳ עקב. אחרי כן בשנת תרנ״ו נקראתי להעיר יוקואומהה עיר החוף במדינת יפן מהגביר משה גינצבורג, בלכתי משם נאבד ממני יום אחד לביאתי שמה, ובשובי ניתוסף לי יום אחד, הוא היום שאבדתי בלכתי לשם״);

בשו״ת ״חקרי הלכה״ להגרש״מ מוהליבר10, עמודים ט-כ״ח; בשו״ת ״בני ציון״ להר״ד שפירא11; ועוד.

שאלה יסודית ו״חיה״ — וכל אלה שטפלו בדבר לא יכלו לדלג על הכוזרי. לא דרך אגב ולא ״מכללא איתמר״ — בארוכה דן הכוזרי12 על שאלת השבת, וממנה יתד ופינה גם לשאלת לפי שיטתו.

בפירוש ובהלכה – שתי נקודות אלו מעסיקות אותו בשאלה זו. פירוש בסוגיית הגמרא בראש השנה13 והלכה בתורת פסק. יסוד שיטתו, שהיא גם שיטת בעל המאור בראש השנה, פרק א, הוא: הגבול של ח״י שעות. כלומר: התחלת השבת היתה בארץ ישראל, בסיני או באלוש.

בסיני נצטווו על השבת, וקודם לכן, באלוש, ירד המן בחול ושבת בשבת. ארץ ישראל היא באמצע הישוב במובן זה, שממנה עד ״ציץ״ (=סין) תשעים מעלות למזרח וממנה עד סוף הישוב למערב (חשבו אז שתחתית כדור הארץ מכוסה במים ואינו ישוב) שוב תשעים מעלות.

ריחוק מהלך השמש מציץ, ״קצה הישוב״ במזרח, לארץ ישראל, הוא שש שעות. זאת אומרת, ציץ מקדימה בשש שעות. כאשר זורחת השמש בארץ ישראל הוא חצי היום בציץ. יוצא, שהריחוק מארץ ישראל לנקודת ציץ מעבר השני, בסיבובה של השמש 270 מעלות ממזרח למערב, הוא ח״י שעות. והוא המרחק היותר גדול שאפשר להיות מארץ ישראל עד סוף העולם. כשבארץ ישראל הוא חצות יום של שבת אז מתחילים קרוא שבת ציון. והוא ״סוף גדרי הקריאה, מפני שמה שיש אחריו הוא נקרא בשהוא מזרח למקום שממנו מתחילים הימים״. רוצה לומר : מנקודת ציץ והלאה לצד ארץ ישראל כבר איננו נחשב שמאחר ח״י שעות מארץ ישראל, אלא, אדרבה, שמקדים שש שעות. הוא שאמרו בראש השנה: ״נולד קודם חצות״ קובעים בו ראש השנה, לאחר חצות – אין קובעים. הטעם: ״צריך שיהא לילה ויום מן החדש״. פירוש: שעל כל פנים במקום אחד שבעולם כולו יהיה בו מולד הלבנה החדשה מתחילת הלילה ואילך (״לילה ויום״) של ראש השנה.

כשהמולד היה בארץ ישראל בחצות היום (לא מאוחר מזה), נמצא שבאותו זמן היה במרחק הכי גדול מארץ ישראל, בציץ, תחילת הלילה (מאוחר ח״י שעות). אם נקבע אותו יום לראש השנה, הרי שהיה אז המולד ״לילה ויום מן החדש״ לפחות במקום אחד. אבל אם בארץ ישראל היה המולד אחר חצות היום, נמצא שאף בנקודה אחת שבעולם לא היה ״לילה ויום מן החדש״ ולכן אין קובעים בו ראש השנה.

על דרך זה הוא מבאר אף מה שאמרו ״נולד קודם חצות בידוע שנראה סמוך לשקיעת החמה״, כלומר: נולד בירושלים קודם חצות, בידוע שנראה בקצה המזרח סמוך לשקיעת החמה של יום שלשים, שהרי המולד היה בתחילת ליל שלשים. ולא נכנסנו כאן בביאור עצם שיטתו כל הצורך14.

לתכליתנו כאן די לנו, שלפי שיטתו יוצא, שנקודת סוף המערב ותחילת המזרח הוא תשעים מעלות למזרח ארץ ישראל (או: 270 מעלות למערב ארץ ישראל). באותה נקודה שממנה ולמערב הוא מאוחר ח״י שעות מארץ ישראל, וממנה ולמזרח הוא מוקדם שש שעות מארץ ישראל. בשעת חצות יום השבת בארץ ישראל, אזי ממערב לאותה נקודה הוא תחילת ליל שבת, וממזרחה – תחילת מוצאי שבת.

שיטת הכוזרי – וכאמור, היא גם שיטת בעל המאור בראש־השנה – לא כולם מסכימים לה. אם היסוד הוא פירוש הסוגיות האמורות בראש־השנה, הרי אף הפירוש אינו מוסכם.

יש פירושים אחרים בראשונים. ביחוד הרבה להשיג על שיטת הכוזרי בספר ״יסוד עולם״ לר׳ יצחק הישראלי, תלמידו של הרא״ש15, אלא שהוא הבין קצת אחרת בדעתם של הכוזרי והמאור. והוא, ה״יסוד עולם״, לא קבע נקודה מסויימת להתחלת מנין הימים, אלא שהוא מתחיל מנין זה מקצה המזרח של הישוב, היינו מהתחלת הישוב ה״עליון״ של הכדור, שמשם והלאה הוא האוקיינוס. כמה חכמים הניחו, שגבול התחלת המזרח הוא במעלה 180 מארץ ישראל16. אף חז״ס קבע מסמרות, שנקודה זו היא הגבול. נוטה לדעה זו אף הר״א קלצקין מלובלין, בספרו ״חיבת הקודש״17.

נוחיות מסויימת יש בדעה זו, שהרי 180° מארץ ישראל הוא בלב האוקיינוס השקט ואין כל כך מקום להסתבך בערבוביה, שאלה מכאן ימנו יום פלוני ואלה מכאן יום קודם או מאוחר. אין כאן ישוב של בני אדם, ואין מוקדם ומאוחר. ״כל כך…״, ולא לגמרי. קו זה, אמנם, ברובו הגדול חוצה את האוקיינוס, אבל עובר הוא דרך האי אלסקה. ואם אין עכשיו ישוב יהודי באלסקה, יתכן שיהיה שם פעם.

ובכן האם נוכל לעשות באלסקה גבול: כאן שבת, ומכאן ואילך חול? לעומת זה יש ערך מיוחד לקו זה, שכן ארץ ישראל היא נקודת המרכז לפי חשבון זה. אם נקבע את ארץ ישראל למרכז, הרי שסוף המערב ותחילת המזרח היא ב־180° מירושלים (=145° למערב גריניץ'). דעות שונות אחרות ישנן בהתחלת מנין הימים18.

הכתה גלים שיטת הכוזרי מבחינה מעשית בימינו אנו, בשנת תש״א. כמה מאות בני ישיבה מליטא ומפולין נמצאו אז כפליטים בקובא של יפן. קובא זו נמצאת ב־100° למזרח ירושלים (=135° למזרח גריניץ').

לשיטת הכוזרי והמאור, שהגבול בין מזרח למערב הוא 90° מירושלים, הרי שיום השבת שם הוא מאוחר – ביום שקוראים אותו יום ראשון. אבל לחשבון הרשמי, המוסכם בין יורדי אניות (180° גריניץ'), יום השבת בקובא הוא יום השבת הרגיל, בהקדמה של 6.40 שעות לגבי ארץ ישראל. והוא הדין לאומרים שהגבול הוא 180° מירושלים. בני הישיבה בקובא באו במבוכה, וקצתם שמרו שתי שבתות, יום השבת וראשון בשבת. כשהגיע קרוב ליום הכפורים שלחו טלגרמות לגדולי ירושלים: כיצד יתנהגו, אימתי יום השבת שלהם?

ונחלקו הדעות. הגאון בעל ״חזון איש״ ז״ל, החזיק בכל תוקף בשיטת הכוזרי והמאור, ופרסם ספר מיוחד על כך בשם ״קונטרס ח״י שעות״. ולא עוד אלא שלדעתו ״כל הראשונים״ נוקטים בגבול זה של ח״י שעות. המחלוקת של ה״יסוד עולם״ עם הכוזרי והמאור היא, לדעתו, באי הבנה, שביאר אותה לדרכו, אבל לדינא ״כל אנפין שוין: ״במדינת יפן יום ראשון של הסכמתם (של האומות) הוא יום השבת, כיון שכבר נגמר שטח כדור העליון בתחילת האוקיינוס (לשיטתו, אם במקצת יבשה היא בתוך תשעים מעלות היא גוררת אחריה את כל חלק היבשה שעד הים, והקו אינו ביבשה ממש, אלא בין היבשה להים) ומדינת יפן חוצה לשטח העליון, אמנם חלק יפן הסמוך לסיביר וכן מדינת סין וכל סיביר בכלל שטח העליון ויום השבת משתווה עם הסכמתם״. אף הוא עמד והבריק לקובא לפני יום הכפורים, שחל אז ביום הרביעי: ״אכלו ברביעי, וצומו בחמישי״.

לעומתו יצא אז הרי״מ טוקצינסקי ז״ל, בתוקף להוכיח שהגבול הוא 180° מירושלים, בלב האוקיינוס השקט. אף הוא פרסם ספר מיוחד על כך בשם ״היומם״. והרבנות הראשית בירושלים קראה למועצה של גדולי תורה בארץ ישראל, ואחרי ששמעה דיונים רבים ודעות שונות החליטה פה אחד לבלי לשנות בקובא את יום השבת ויום הכפורים. מבלי לקבוע עמדה באיזו נקודה מתחיל מנין הימים, החליטו שעל כל פנים יפן כולה, וקובא בכלל, אינה משנה את חשבון הימים בשביל שיטת הכוזרי והמאור.

וכך הבריקו לקובא, ורובם כן עשו שם. למן אז נתפרסמו שוב דיונים מעמיקים בשאלה זו ודעות שונות, ראה קונטרס ״סוד נקודה דלתתא״ בסוף ספרו של הר״י הלוי דונקלס על ירושלמי חלה19 ״קונטרס גבול יום״ להר״ב רבינוביץ תאומים ב״הפרדס״20 ועוד. והרא״ח הלוי צימרמן מניו יורק פרסם ספר רב הכמות בבירורים מעמיקים על השאלה והסתעפויותיה בשם ״אגן הסהר״21. אף הרמ״מ כשר מתכונן לפרסם שוב ספר גדול על כך (נוטה לקו הבין לאומי גריניץ'— לשיטתו שמן התורה אין בכלל קו תאריך).

וכך ראינו את ההשפעה העצומה בהלכה עיקרית שהיתה להכוזרי עד ימינו אנו ועד בכלל.

וכך ראינו את ההשפעה העצומה בהלכה עיקרית שהיתה להכוזרי עד ימינו אנו ועד בכלל.

1.כוזרי מאמר ב, סימן כ.

2.ה״א, סימן עו.

3.מהדורא תניינא, סימן א, סעיף ח.

4.ברכות, סוף פ״א.

5.סימן שד״מ.

6.מהדורא רביעאה, ח״ב, סימן קנד.

7.ווארשא תרל״ו.

8..ברדיטשוב תרס״ב.

  1. ירושלים תרס״ה.
  2. ירושלים תש״ד.
  3. ירושלים תרצ״ח, סימן יד: ״הלכתא רבתא לשבת״.
  4. במאמר ב, סימן כ.
  5. 13.דף כ, ב.
  6. וראה מה שהאריכו בביאור שיטתו נושאי־כליו: קול יהודה, אוצר נחמד,  ר״ג בשכר ועוד.
  7. מאמר ב, פרק יז.
  8. הובאו דבריהם בספר ״דברי חכמים״.
  9. סימן לו.
  10. ראה אוסף כל הדיעות במאמרו של הרמ״מ כשר: ״השבת ומזרח      העולם״, ״הפרדס״ השיקאגאי, שבט תשי״ד
  1. ירושלים תשי״ג: מחזיק בשיטת הכוזרי ומרחיק לכת שהקו עובר ביבשהעצמה ויש לשנות יום השבת אף באוסטרליה ובסיביר, מה שמחוץלתשעים מעלות מארץ ישראל.
  2. אייר תשי״ד.
  3. ניו־יורק תשט׳׳ו: ת״צ עמודים.