מבאר עניני החג בהלכה:
-
מאי “חנוכה”?
-
בענין קושית הבית יוסף .
-
חנוכה – ח׳ נרות והלכה כבית הלל.
-
חנוכה – חנוכת כלי המקדש .
-
חנוכה – חנוכת המזבח .
-
חנוכה – חינוך ההיכל .
-
חנוכה – גמר מלאכת המשכן.
-
פרשת המנורה.
-
עניני טומאה וטהרה .
מאי חנוכה :
הברייתא של ״מאי חנוכה״, שמקורה במגלת תענית והובאה בבבלי[1], משמשת נושא הלכתי חשוב, שמצדדים שונים הרבו לפלפל בו. עיקרה של הברייתא: ״שכשנכנסו יונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמנה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה״.
קושית הבית יוסף :
אף בעצמו של נס האריכו לפלפל בספרי ההלכה. הנושא היסודי ־קושית הבית יוסף[11]: מכיון שבפך הנמצא היה שמן מן המוכן ליום אחד הרי שלא הוצרכו לנס אלא לשבעה ימים, ולמה תיקנו שמונה ימים לחנוכה? אין מספר להתירוצים שנאמרו על שאלה זו.
הבית יוסף עצמו כתב שלשה תירוצים:
א) חלקו לכתחילה את השמן שבפך לשמונה חלקים ובכל לילה היו נותנים במנורה חלק אחד והיה דולק עד הבוקר, ונמצא שבכל הלילות היה נס (ועל תירוץ זה הקשו: איך היו רשאים לכתחילה לסמוך על הנס ולהדליק חלק שמיני?).
ב) שלאחר שנתנו השמן בנרות שבמנורה כשיעור, נשאר הפך מלא כבתחילה.
ג) שבליל ראשון נתנו כל השמן בנרות ודלקו כל הלילה ובבוקר מצאו הנרות מלאים שמן, וכן בכל לילה.
(הקשו על שני התרוצים האחרונים: אם כן חוזרת הקושיא על היום השמיני, שלא היה בו נס, שהרי היה להם שמן בפך או במנורה מיום אתמול?).
הט״ז תירץ: בזוהר מבואר, שאין הקב״ה עושה נס אלא על דבר שישנו כבר באיזו מדה, שאין הברכה שורה על דבר ריקן. בעל ברחנו אפוא שבליל ראשון לא נדלק כל השמן, ונשתייר קצת ממנו בכדי שהברכה תחול בליל השני. הרי, שגם בלילה הראשון היה נס.
והפרי־חדש: על נס השמן קבעו באמת יו״ט שבעה ימים בלבד, והיום הראשון עשו יו״ט לזכר נצחון המלחמה על היוונים[12].
תירוצים שונים כתבו עוד בכמה ספרים. והר״י פיק ז״ל, והנצי״ב ז״ל, נחלקו בגירסת השאילתות[13]: ״ולא היה בו להדליק אפילו יום אחד״, או: ״אלא יום אחד״. מאליו מובן: לגירסת ״אפילו״ נופלת כל הקושיא מאליה.
בחוגי הישיבות רווחת שמועה בשם רבי חיים סולובייצ׳יק ז״ל, ליישב הקושיא באופן מקורי. הוא הוסיף לחקור: איך יצאו ידי חובת הדלקת המנורה באותו שמן, הרי אין כשר למנורה אלא ״שמן זית״ שמובנו כמשמעותו: שמן שגדל על עץ זית ונעשה מפרי הזית, וזה היה שמן של נס ולא שמן של זית? (כיוצא בזה כתב הרד״ק[14], שאותו שמן הנס של אלישע היה פטור ממעשרות).
בעל ברחנו -אמר ר׳ חיים – שהנס לא היה בכמות, בתוספת שמן, אלא באיכות, שנתעצם כה השמן ודלק שמונה ימים.
מעתה אין מקום לקושיית הבית־יוסף: הם עירו את כל השמן שבפך למנורה, אלא שבכל לילה ולילה כלה חלק השמיני ממנה. הנס היה אפוא ביום הראשון ממש באותה מידה עצמה שבשאר הימים[15].
כשתימצי לומר, יש להסביר עם זה את המחלוקת של בית שמאי ובית הלל: ״פוחת והולך״, או ״מוסיף והולך״. בעצם כבר היה בלילה הראשון שמן של נם על כל ח׳ הימים, שהרי כבר נתעצם כחו פי שמונה, למחרתו לא היה להם שמן של הנס אלא כדי ז׳ ימים וכן בכל לילה ולילה היה השמן הולך וחסור ״פוחת והולך״.
אלא שכל זה היה בכח ולא בפועל; בכחו של השמן לדלוק פי שמונה. בפועל, היה להיפך: ביום הראשון ראו הנס רק בלילה אחד ולמחרתו ראו עוד בלילה אחד וכן בכל לילה הוסיפו לראות הנס ״מוסיף והולך״. ובזה נחלקו בית שמאי ובית הלל.
כותב הטורים הוכיח במקום אחר[16], שזו דרכם ושיטתם של בית שמאי ובית הלל בכמה מקומות בהלכה: בית שמאי מחשיבים את הדבר כפי מה שהוא בכח, ובית הלל מעריכים אותו מנקודת הוצאתו לפועל[17].
יש כידוע, אף תשובה אחרת לשאלת ״מאי חנוכה?״ ־ נצחון החשמונאים במלחמתם על היוונים. ההלכה אינה מתעלמת אף מתשובה זו.
הרמב״ם פותח בכך את הלכות חנוכה: ״בבית שני כשמלכי יון גזרו גזירות על ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטמאו הטהרות, וצר להם לישראל מאד מפניהם ולחצום לחץ גדול עד שרחם עליהם אלקי אבותינו והושיעם מידם והצילם וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם והעמידו מלך מן הכהנים וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנה עד החורבן השני…״;
ומכל מקום לא קבעו ימי החנוכה אלא ל״הלל והודאה״ ולא למשתה ושמחה, ו״רבוי הסעודות שמרבים בהם הם סעודות הרשות[18]. מה נשתנה אפוא חנוכה מפורים, מאחר שאף כאן היה נס של הצלת ישראל?
הלבוש מבאר: ״ומפני שלא נמסרו ישראל באותו זמן ביד מושל אחד שהיה מושל עליהם להריגה, כמו שהיה בימי המן, אלא שבאו האויבים עליהם למלחמה ולא בקשו מהם אלא ההכנעה ולהיות ידם תקיפה על ישראל ולהעבירם על דתם כידוע ממעשה אנטיוכוס שלא גזר עליהם להרוג ולהשמיד רק צרות וגזירות כדי להמיר דתם וכו, ואם היו ישראל נכנעים להם להיות כבושים תחת ידם ולהעלות להם מס וחוזרים לאמונתן חלילה לא היו מבקשים יותר (השוה: ״…להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך״), אלא שנתן הקב״ה וגברה יד ישראל ונצחום, לכך לא קבעום אלא להלל ולהודות ולא למשתה ושמחה, כלומר: כיון שהם רצו למנוע אותנו אלא מזה שלכפור בו יתברך ח״ו, ובעזרתו ית׳ לא הפיקו זממם וגברה ידינו, לכך קבעו אותם לחזור ולשבח ולהודות לו על שהיה לנו לאלהים ולא עזבנו מעבודתו, אבל בימי המן שהיתה הגזירה להרוג ולהשמיד את הגופות, שהוא ביטול משתה ושמחה וכו’, לכך כשניצלו קבעו להללו ולשבחו ית׳ גם כן ע״י משתה ושמחה״[19].
מדבריו למדנו, שעל כל פנים קריאת ההלל והודאת ״על הנסים״ ניתקנו על ההצלה מידי היוונים (ב״על הנסים״ מפורש אף בנוסח ההודאה: ״מסרת גיבורים…״).
ולא עוד אלא שלדעת הנצי״ב בהעמק־שאלה, אף ברכות ״שעשה נסים״ ״ושהחיינו״ בלילה הראשון מכוונות ״על שני דברים, על נס הצלה ועל נס נרות״.
והרוגצ׳ובי[20] מחדש: ברכת ״הרואה״ (״הרואה נר של חנוכה צריך לברך״) אינה אלא על הנס ״שניצולו מן העכו״ם״, אלא שעכשיו ש״בטלה מגילת תענית״[21] בטל הזכרון של ההצלה ו״נשאר רק מן הנרות ומשום מצוה״ ולכן לא נהגו בימינו ברכת הרואה.
לזכר לנצחון המלחמה היו נוהגים בכמה קהלות ספרדיות לקרוא בחנוכה מגלת־אנטיוכוס[22]
חנוכה – ח׳ נרות והלכה כבית הלל:
מובן אחר לשם חנוכה ניתן בדרך נוטריקון ־ ״ח׳ נרות והלכה כבית הלל״ (״מוסיף והולך״, בניגוד לבית שמאי, הסוברים ״פוחת והולך״). אף טעם זה נאמר באבודרהם והביאו בעטרת־זקנים שעל השלחן־ערוך. הזכירו גם הפרי־מגדים.
קשה לומר, שמניחי הנוטריקון נתכוונו, שזהו באמת טעם יסודי לקריאת עיקר שם חנוכה. יש לשער, שאמרו את הדבר בתורת סימן ורמז. ואף על פי כן מצינו בספרי הלכה, שהשתמשו בטעם זה לצורך יישובי קושיות שונות.
בשו״ת מור־ואהלות[32] כתב בשם ספר ״בית (בת?) עין״, ליישב קושיית הבית־יוסף (ראה למעלה), שאם היו עושים חנוכה שבעה ימים לא היה ניכר בכל יום שהלכה כבית הלל, שכן ביום הרביעי יצטרכו להדליק ד׳ נרות בין לבית שמאי ובין לבית הלל, ומכיוון שהשם חנוכה רומז שהלכה כבית הלל, יש צורך שבכל יום ויום תהיה ניכרת הלכה זו.
אף הוא, בעל מור־ואהלות, אומר חידוד זה בנוגע לקושיית הראשונים, למה לא תיקנו ט׳ ימים חנוכה משום ״ספיקא דיומא״. אילו היו ימי חנוכה תשעה, לא היה ביום החמישי ניכר שהלכה כבית הלל, שבין לבית שמאי ובין לבית הלל יהיה אז ״הנר החמישי״. כמובן, יש ל״תירוצים״ כאלה, ערך של שנינות ו״צחות״ בלבד. אבל על כל פנים אנו רואים, שאלה שהנוטריקון של ״ח׳ נרות…״ שימש להם יתד לתלות עליו חדודים הלכתיים, ראו בו, בנוטריקון זה, לא סימן בלבד, אלא משהו הקשור בעיקרו של החג.
מקור השם”חנוכה”?
השאלה של ״מאי חנוכה?״ מתאימה בעצם לשם של החג יותר מלתוכנו. התשובות הרבות, שאנו מוצאים במקורות הלכתיים שונים לשאלת השם, מוכיחות עד כמה נתחבטו בעלי ההלכה בפתרון שאלה זו. שלא ככל המועדים, ששייכותו של השם אל החג ברורה ומובנת, הרי השם חנוכה אין לו ענין באופן ישיר לא לנצחון המלחמה ולא לנס הנרות. מאי ״חנוכה״?
הפתרון הרגיל הוא ״חנו כ״ה״. פתרון זה מקורו בראשונים. בשבלי־הלקט[23] כתב: ״וסימן הוא בידנו חנוכה חנו בכ״ה בכסלו״. אולי יש מקום לומר, שסימן אינו משמש טעם לעיקר קריאת השם.
אבל באבודרהם[24] כותב דברים ברורים: ״ולכן נקראו אלו הימים חנוכה כלומר חנו בכ״ה בכסלו״. אף הר״ן[25] כתב: ״ויש מי שכתב, שלפיכך קוראים חנוכה כלומר חנו בכ״ה״. נזכר טעם זה בכל־בו[26], בטור[27] ובשאר הפוסקים עד אחרוני האחרונים[28].
ועדיין יש להבין: חנייה זו מה טיבה, מנוחה מהמלחמה או שביתה ממלאכה? המהרש״א[29] הבין, כנראה, שהמכוון הוא לשביתת מלאכה. ולכן, כשהביא את דברי הר״ן שלמעלה, כתב: ״וקצת קשה מאי חנייה שייך הבא, כיון דהותר בהן מלאכה ולא ניתנו ליום טוב אלא להלל ולהודות״.
אף הב״ח[30] הבין כן. לאחר שהביא דברי מהרי״ל ש״קבלה בידינו שאין לאדם לעשות מלאכה בשעה שנרות דולקים בחנוכה״, כתב: ״ונראה קצת ראיה מדקראו להו חנוכה כלומר חנו בכ״ה, דאי אין איסור כלל במלאכה מאי חנייה שייך כאן, דדוחק הוא לומר דר״ל חנייה ממלחמה״.
אולם הלבוש[31] כתב להיפך: ״וקראום חנוכה שתי תיבות חנו בכ״ה, ולשון חנו משמע שחנו מנסיעתם למלחמה מלשון ויסעו ויחנו ולא מלשון שביתה ממלאכה, ולכך מותרים הם במלאכה״.
אף הפרי־חדש מפרש את ה״חנייה״, שנחו מהמלחמה.
הברכי־יוסף הביא את דברי הב״ח והשיג עליו: ״ודבריו מגומגמים, וכל הראשונים כתבו דחנוכה לרמוז שחנו כ״ה ואין גם אחד שיאמר דאסור במלאכה או שנהגו האנשים, רק בפירוש איתמר דנשי נהיגי ולא מסתברא דמשום מנהג נשים קרו ליה חנוכה וכו’, ומה שכתב דדוחק לומר חנייה ממלחמה אין זה דחוק כלל ושייך טפי חנייה בנסע למלחמה וחנה״.
אף בהשלמת שלחן ערוך הרב לבעל דברי־נחמיה כתב: ״חנו כ״ה, שביום כ״ה בכסלו חנו מאויביהם״.
חנוכה – חנוכת המזבח :
טעם שלישי ־ והוא הנראה לפשוט ביותר ונכון ביותר ־ לקריאת שמו של החג, הוא זה שכתב המהרש״א לשבת. וזה לשונו: ״ונראה לפרש דנקרא חנוכה על שם חנוכת המזבח, כדאמרינן בפרק ר׳ ישמעאל[33] דבית חשמונאי גנזו אבני מזבח ששקצו אנשי יון לעבודה זרה והוצרכו לבנות מזבח חדש ולכך נקרא חנוכה״.
בימיו של המהרש״א עוד לא נתפרסם ספר האור־זרוע בדפוס. עכשיו אנו רואים, שכך כתב אף האור־זרוע[34]: ״ולפיכך נקרא חנוכה על שם חנוכת המזבח שנסתר ובנאוהו״.
על בנין המזבח החדש מסופר אף בספר החשמונאים[35]: ״ויהי אחרי טהרם את הבית ויעשו מזבח חדש ־ ומאת ה׳ היתה זאת לחטא את הבית בעצם היום ההוא אשר טמאו אותו הגוים והוא יום העשרים וחמשה לירח כסלו״[36].
חנוכת המזבח הוזכרה אף ברש״י למגילה[37] בתורת טעם למה שקורין בתורה בחנוכה בפרשת הנשיאים (בכל הראשונים הוזכר טעם אחר לקריאת הנשיאים; ראה להלן).
אנו מוצאים חנוכת המזבח אף במגילת־תענית[38]: ״ומה ראו לעשות חנוכה זו ח׳ ימים, אלא בימי מלכות יון נכנסו בית חשמונאי להיכל ובנו את המזבח ושדוהו בשיר ותיקנו בו כלי שרת והיו מתעסקין בו ח׳ ימים״.
בשו״ת כנף־רננה[39] ערער על טעם המהרש״א. לדעתו, מכיון שקדושה ראשונה קידשה לעתיד לבוא וקדושת המקום של המקדש לא נתבטלה[40], לכן כשנחרב המזבח אינו אלא כמזבח שנפגם, שהבנין הוא חלק מן המקום (״מחובר לקרקע כקרקע״) ומקום המזבח עדיין בקדושתו עומד. כשם שכשמתקנים פגימת המזבח אינו צריך חינוך, כך כשבונים מזבח חדש אינו צריך חינוך.
לאחר כל אריכות דבריו אין בהם כדי הוכחה. מזבח חדש אינו דומה למזבח שנפגם ובוודאי כשבונים מזבח חדש הוא צריך קידוש וחינוך. ולא עוד אלא שאף במזבח שנפגם עדיין יש מקום להסתפק ולומר שמכיון שנפסל הוא צריך חינוך[41].
חנוכה – חנוכת כלי המקדש :
נימוק אחר לשם חנוכה נותן הגר״י אייזיק ז״ל, מסלונים[42]. בעצם הוא אותו הטעם של המהרש״א, אלא שהוא מרחיבו יותר. לא המזבח בלבד הוא שנתחנך, אלא כל כלי השרת כולם. ועל שם כך קראו לימים האלה חנוכה ־ ימי חנוכת כלי השרת שבמקדש.
יסודו: ״ ובאו בה פריצים וחללוה (יחזקאל ז כב) – מכיון שנכנסו נכרים להיכל יצאו כליו לחולין, וכיון דנפקי לחולין קנינהו בהפקירא והוו להו דידהו וכשנשתמשו בהן לעבודה זרה נאסרו״[43].
ונחלקו בעל המאור והרמב״ן שם: לבעל המאור דוקא אבני המזבח מתחללים על ידי הפריצים ולא כלי שרת, ולרמב״ן כל כלי שרת דינם כך. המחבר מביא ראיה לרמב״ן ממסכת נדרים[44]: ״ומה בלשצר שלא נשתמש אלא בכלי קודש שנעשו כלי חול נעקר מן העולם, המשתמש בכתרה של תורה על אחת כמה וכמה״.
הרי מפורש, שאף בכלי שרת אמר ״ובאו בה פריצים וחללוה״. ולפי זה היו מוכרחים בימי החשמונאים לעשות כל כלי השרת חדשים, או להתיך את הישנים ולעשותם פנים חדשות, כדרך שכתב הרמב״ם[45], והיו צריכים לקדשם על ידי חינוך בעבודה (״כל הכלים שעשה משה משיחתן מקדשתן מכאן ואילך עבודתן מחנכתן”[46]) ־ והיא היא ה״חנוכה״ שהיתה אז. ויש להביא סיוע לדבריו מלשון הברייתא של מגילת־הענית[47]: ״ותיקנו בו כלי שרת״[48].
אולם בנוגע לדעת בעל המאור, שהמחבר דחה אותה מגמרת נדרים, יש להעיר,שרבי חיים מצאנז ז״ל[49] ביסס את שיטת המאור והביא ראיה לכך מפסוק מפורש בעזרא[50]: ״ואמרה אלהם אתם קדש לה׳ והכלים קדש והכסף והזהב נדבה״. הרי שדקדק עזרא: הכלים הם קודש בעצם, כלומר קדושתם קדושת הגוף, כמו הכהנים, אבל הכסף והזהב הם נדבה בלבד, לא גוף הקדושה. הרי שכלי השרת לא יצאו לחולין על ידי פריצי נבוכדנצר. ואי־אפשר לומר שעזרא חזר וקידשם, שהרי ״עבודתם מחנכתם״ ועדיין לא שבו לארץ ולא נעשתה בהם שום עבודה[51]. את הקושיא שעל בעל המאור מבלשצר האריך ליישב, שבלשצר השתמש לאו דוקא בכלי שרת, אלא בסתם כלים, שהיו במקדש.
אף באור־שמח[52] עמד על קושיא זו שעל בעל המאור ויישב באופן אחר: אימתי אין כלי שרת יוצאים לחולין עם ביאת פריצים, דוקא בשעה שבית המקדש קיים, כמו בימי אחז בבית ראשון ובימי החשמונאים בבית שני, שהכלים ראויים להשתמש בהם לגבוה, אבל בלשצר היה אחרי החורבן וכלי שרת אינם ראויים לעבודה (לכמה תנאים בטלה קדושה ראשונה של דוד ושלמה), לכן אין בהם מעילה ויוצאים לחולין על ידי ״ובאו בה פריצים״ (והאריך לבסס חילוק זה בראיות).
על כל פנים: אפילו אם נאמר, שלשיטת בעל המאור אי־אפשר שקראו את השם ״חנוכה״ משום חנוכת כל כלי־השרת, שכן לא נתחללו כלל, אבל לשיטת הרמב״ן, שאף על כלי שרת אנו אומרים ״ובאו בה פריצים וחללוה״, וודאי שיש ויש מקום לומר טעם זה של ר׳ אייזיל לקריאת שם החג ־ חינוך כלי השרת כולם.
חנוכה – חינוך ההיכל :
ור׳ יעקב עמדין ז״ל נותן טעם חדש לקריאת שם ״חנוכה״. וכך הוא אומר[53]: ״בטעם שם חנוכה נראה לי דבר חדש בעז״ה, שנקרא גם כן על שם חינוך ההיכל שהיה בזמן הזה בימי חגי הנביא, ככתוב בנבואתו[54], שבעשרים וארבעה לתשיעי שהוא כסלו הוסר ולמחרתו חנכוהו בהקרבה ובהדלקה מבערב, שאין מחנכין המנורה אלא בין הערבים כמו ששנינו במנחות, ועל שם חנוכת הבית נקראים ימי נס הנרות שאירע באותו פרק חנוכה. ויש מכאן סעד גדול למה שנהגו לעשות סעודות ולהרבות קצת שמחה. והאחרונים ז״ל נדחקו בכל זה״. האריך עוד ליישב קושיות שונות עם חידושו זה, שהשם חנוכה הוא ״זכרון ליום ראשון לכבוד ההיכל״, ומסיים: ״וזה נכון מאוד עם שלא שערוהו הקודמים״.
חנוכה – גמר מלאכת המשכן :
וחנוכה אחרת היתה אף היא בכ״ה בכסלו ־ גמר מלאכת המשכן. חנוכה בכח ולא בפועל. ראוי היה המשכן להתחנך אז, אלא שנדחה לראש חודש ניסן. ואחד מהאחרונים רואה בזה טעם להשם ״חנוכה״.
הקשר שבין המשכן לחנוכה נמצא בכמה מדרשות. בילקוט שמעוני[55] (והוא מפסיקתא רבתי): ״וכן אתה מוצא במלאכת המשכן, אמר ר׳ חנינא: בכ״ה בכסלו נגמר מלאכת המשכן ועשה מקופל עד אחד בניסן, כמו שכתוב ביום החודש הראשון באחד לחדש תקים את משכן… (שמות מ ב) והיו ישראל ממלמלין על משה לומר למה לא הוקם מיד שמא דופי אירע בו, והקדוש־ברוך־הוא חשב לערב שמחת המשכן בחודש שנולד בו יצחק וכו’ ומעתה הפסיד כסלו שנגמרה בו המלאכה, אמר הקדוש־ ברוך־הוא עלי לשלם, מה שילם לו הקדוש־ברוך־הוא חנוכת חשמונאי״.
מדרש זה הובא בראשונים בתורת טעם לקריאת פרשת הנשיאים בחנוכה[56]. בשבלי־ הלקט מביא ״בשם רבנו שלמה זצ״ל״(רש״י): ״מה ראו לקרות בחנוכה בנשיאים בחנוכת המזבח, לפי שעמד משה רבינו בהר ק״כ יום וירד בי׳ בתשרי ונתבשר סלחתי ביום הכיפורים, ובו ביום נאמר לו ועשו לי מקדש (שמות כה ח) וידעו כל ישראל שמחל להם הקדוש־ברוך־הוא ושמחו במלאכת המשכן ועשו אותה בזריזות, דאמר ר׳ שמואל בר נחמני: בשלשה חדשים עשו המשכן וכל כליו תשרי ומרחשון ובכ״ה כסלו גמרוה״.
מפרשי השלחן־ערוך[57] הביאו את הדבר בתורת טעם נוסף למה שכתב הרמ״א ״שיש קצת מצוה בריבוי הסעודות״[58].
פרשת המנורה :
הרמב״ן בפירושו על התורה[59] מביא לשון רש״י מ״מדרש אגדה״: ״למה נסמכה פרשת מנורה לחנוכת הנשיאים, לפי כשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו שלא היה עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקדוש־ברוך־הוא חייך שלך גדולה משלהם שאתה מדליק את הנרות בוקר וערב״.
הרמב״ן מפרש: ״ענין ההגדה הזו לדרוש רמז מן הפרשה על חנוכה של נרות שהיתה בבית שני על ידי אהרן ובניו, ר״ל כי הם חשמונאי ובניו, ובלשון הזה מצאתיה במגילת סתרים לרבינו נסים שהזכיר האגדה הזו ואמר, ראיתי במדרש, כיון שהקריבו י״ב שבטים ולא הקריב שבט לוי וכו׳ אמר לו הקדוש־ברוך־הוא משה דבר אל אהרן ואמו־ת אליו, יש חנוכה אחרת שיש בה הדלקת הנרות ואני עושה בה לישראל על ידי בניך נסים ותשועה וחנוכה שקרוייה על שמם והיא חנוכת בני חשמונאי, ולפיכך הסמיך פרשה זו לפרשת חנוכת המזבח״.
הרמב״ן מביא עוד קטעים מילמדנו וממדרש־רבה ומבאר אותם שאף הם מרמזים על חנוכת החשמונאים, אלא שכל אלה המדרשות יש להם ענין אל התוכן של חנוכה ואל קביעות זמנו של החג, אבל לא אל קריאת השם.
אולם בשו״ת כנף־רננה[60] האריך לבאר, שעל שם כך נקרא ״חנוכה״, שאז היה תשלומין לגמר מלאכת המשכן. הוא, לשיטתו, שהמזבח בימי חשמונאים לא היה צריך לחינוך[61], ולזכר בעלמא חינכוהו, ונתכוונו בזכר זה להשלים חנוכת המשכן. כמה פלפולים העלה על יסוד זה שהשם ״חנוכה״ ניתן על שם חנוכת משה במדבר שהיתה צריכה להיות בכ״ה בכסלו.
חכמי הסוד עסקו אף הם לבאר לפי דרכם את השם ״חנוכה״. ביחוד האריך בזה הרבה ובאופנים שונים בבני־יששכר. רוב ביאוריו סובבים על נקודה אחת: מוכיח מהמקובלים, שבשעת הדלקת הנרות מתגלה גילוי מהאור הגנוז, הוא אורו של משיח. ולכן נקרא בשם ״חנוכה״ ־ חינוך לגאולה העתידה.
עניני טומאה וטהרה לגבי הנס שהיה :
כמה ענינים של טומאה וטהרה נתבארו אגב הפלפולים והחידושים שנאמרו על ברייתא זו. הקשו כמה קושיות ותירצו כמה תירוצים.
מהן: למה הוצרכו לנס והרי ״טומאה הותרה בציבור״[2], ומותרים היו להדליק אף בשמן טמא?
מן התירוצים: אמת, אם לא היה נס היו מדליקים בשמן טמא, אבל רצה הקב״ה להראות חיבתו לישראל שיעשו את המצוה בהידור ובטהרה;
כשם שכתבו בעלי התוספות על התורה[3], ששעיר החטאת של מלואים נשרף מחמת טומאה, מפני שדוקא כשכבר יש השראת השכינה אינה מסתלקת מחמת טומאה, כי ״אני ד׳ השכן אתם בתוך טמאתם״, אבל במלואים, שאז היתה התחלת השראת השכינה, לא הותרה טומאה, כך בחנוכה, שהיה חינוך המקדש מחדש, לא הותרה טומאה
הקשו עוד: למה היו כל השמנים בחזקת טמאים והרי ספק טומאה ברשות הרבים טהור?
מן התירוצים: השמנים היו בהיכל, כלשון הברייתא, וההיכל הוא רשות היחיד.
ושוב: למה נטמאו השמנים והרי ״משקי בי מדבחייא רכן״[4]?
תרצו: מסוגיית הגמרא[5] יוצא, שמי שגורס ״בי מדבחייא״ (משקי המזבח, יין ושמן) סובר שטהורים מלטמא אחרים, אבל טומאת עצמם יש בהם, ומי שסובר שטהורים לגמרי גורס ״בי מטבחייא״(היינו דם ומים, אבל לא יין ושמן).
ועוד: מה הועיל פך השמן הטהור שנמצא, הרי נטמא הוא גופו על ידי הכהנים, שהיו כולם טמאי מתים? מן התירוצים: הדליקו על ידי פשוטי כלי עץ, שאינם מקבלים טומאה.
ואף זו: איך עשו את המנורה, שאף היא הרי נטמאה טומאת מת, בתורת כלי מתכת? מן התירוצים: בעבודה זרה[6] מבואר, שעשו אז מנורה חדשה של עץ, ואף על פי שכלי עץ שיש לו בית קיבול מקבל טומאה והרי היה לה בית קיבול השמן והפתילות, מכל מקום הרי היא כלי עץ העשוי לנחת (שלא על מנת לטלטלה) שאינו מקבל טומאה[7].
ושוב: באיזו טומאה טימאו היונים את השמנים, הרי גוי אינו מקבל טומאה בחייו?
מן התירוצים: כבר גזרו אז על הנכרים להיות כזבים, ואף על פי שגזירה זו מי״ח דבר היא[8], שגזרו תלמידי שמאי והלל[9], המאוחרים מזמן החשמונאים, שתי גזרות היו: הראשונה, והיא קדומה, שנכרי זב מטמא כישראל, והאחרונה, של י״ח דבר, שכל נכרי, אפילו תינוק שאינו ראוי לזיבה, מטמא כזב.
ועוד, ש״לגיון (״גדוד העוברים להילחם על בית מלחמתם״, רש״י) העובר ממקום למקום ונכנס לבית, הבית טמא, שאין לך כל לגיון ולגיון שאין לו כמה קרקפלין(״עור ראש אדם מת, וזה למכשפות במלחמה״, רש״י), ואל תתמה שהרי קרקפלו של ר׳ ישמעאל מונח בראש מלכים״[10].
קושיות אלו ושכמותן הולידו שקלות־וטריות ארוכות, שכן כל תרוץ מלווה ראיות והוכחות ומשא־ומתן הלכתי רחב.
[1] שבת כא ב.
[2] יומא ו ב ועוד.
[3] דעת־זקנים לבעלי התוספות, פרשת שמיני.
[4] עדיות פ״ח מ״ד.
[5] פסחים יז א.
[6] דף מג א.
[7]ראה חגיגה כו ב.
[8] עבודה זרה לו ב.
[9] שבת יג ב.
[10] חולין קכג א.
[11] סימן תרע.
[12] וראה מה שהשיגו על הפרי־חדש: בברכי־יוסף תרע: במעשה־רוקח על הרמב״ם מגילה פ״ג: בשו״ת בנין־של־שמחה או״ח סימן יז.
[13] שאילתא כו. וראה באשכול הוצאת הר״צ אוירבאך ז״ל, (בהוצאת אלבק אין בכלל הלכות חנוכה) עמוד 19: ״ורב אחא גרס לא היה בו להדליק אפילו יום אחד״. אגב, אם תתברר נכונותה של אחת הגירסאות אפשר יהיה להשתמש בה בתורת הערה נוספת להדיון על זהות האשכול של הרצ״א.
[14] במלכים ב ד.
[15] וראה בכלי־חמדה פרשת ויקהל, שהביא עיקר הסברא בשם הרי״מ מגור ז״ל אלא שמחלק בין נס לברכה: הנס הוא יש מאין ואין עליו דין של דבר טבעי, כמבואר במנחות סט ב ותוספות שם, בענין חטים שירדו בעבים, אבל הברכה היא יש מיש (וכדברי הט״ז בשם הזוהר), ואז דינה של התוספת כדין העיקר. וראה עוד שם, ובשו״ת דברי־טעם (ווארשא תרס״ח שהעירו מהרמב״ם ברכות פ״י הכ״ב, שתוספת הברכה חייבת במעשרות.
[16] סיני כרך א: ״קו חדש בשיטות בית שמאי ובית הלל״, נדפס ב״לאור ההלכה״ בשם: ״לשיטות בית שמאי ובית הלל״.
[17] וראה שנות אליהו להגר״א ברכות פ״א מ״ה, שאף באור הטבעי לב״ש מברכים במוצאי שבת על יסוד האש ולב״ה על הוצאתו לפועל.
[18] טור ושו״ע.
[19] וראה ט״ז.
[20] פ״ג ה״ג.
[21] ראה ר״ה יח ב.
[22] נדפסה במחזור שאלוניקי 1568, בסדר תפלה לספרדים (ווין תק״פ) ובסידור עבודת־ ישראל לר״י בער.
[23] סימן קפט.
[24] סדר תפלות חנוכה.
[25] בפירושו להרי״ף שבת פ״ב.
[26] סימן מד.
[27] סימן תרע.
[28] הפרי־מגדים, חיי־אדם, משנה־ברורה ועוד.
[29] שבת כא ב.
[30] תרע.
[31] שם.
[32] אוהל־מנורה־הטהורה סימן ה.
[33] עבודה זרה נב ב.
[34] ח״ב סימן שכא.
[35] ב י.
[36] וראה תוספות־יו״ט מגילה פ״ג מ״ו.
[37] ל ב.
[38] פרק ט.
[39] סימנים עז-עט.
[40] ראה רמב״ם בית הבחירה פ״ו הי״ד.
[41] וראה אבי־הנחל סוף דרוש יב, ואבן־האזל כלי המקדש פ״א הי״ג, לענין כלי השרת שניקבו והתיכום.
[42] אבי־הנחל שם.
[43] עבודה זרה נב ב, ורש״י.
[44] סב א.
[45] כלי המקדש פ״א הי״ג.
[46] שבועות טו א.
[47] ראה למעלה.
[48] וראה באור־זדוע ח״ב שכא.
[49] בשו״ת דברי־חיים ח״ב או״ח סימן טז.
[50] ח כח.
[51] וראה שו״ת שאילת־דוד, להר״ד מקארלין ז״ל, או״ח סימן ג, שאף הוא העיר מפסוק זה ופלפל בדבר.
[52] עבודה זרה פ״ה ה״א.
[53] בספרו מור־וקציעה תרע.
[54] חגי ב יח.
[55] רמז קפד.
[56] ראה שבלי־הלקט סימן קפט, אבודרהם ועוד. וראה בטור סימן תרפד, ובמפרשי השו״ע שם.
[57] תרע.
[58] וראה שם בביאור הגר״א.
[59] פרשת בהעלותך.
[60] סימן עז.
[61] ראה למעלה.