credit:shutterstock.com


מאמר חסידות – חנוכה אור או אש ?


שאלה זו יש להציג בנר חנוכה: מה מצותה, להדליק אש או לעשות אור?

מציגו מצוה באש: קיום המערכה על גבי המזבח, אש תמיר תוקד על המזבח.

ומצינו מצוה באור: נר שבת, משום שלום בית.

ובכן: מה גדרה של מצות נר חנוכה? אור או אש ?

כשתימצי לומר, נחלקו בדבר אבות העולם, בית שמאי ובית הלל: ״פוחת והולך״, או ״מוסיךף והולך״.

האור משמש ביטוי לנר מצוה ותורה אור, לנר ה׳ נשמת אדם. אור הנשמה צריך לחדור לתוך כל הפנות הנדחות של האדם (״חופש כל חדרי בטן״) ולהאיר את כל הרמ״ח והשס״ה שלו.

ואור התורה צריך שיחדור, לתוך כל הפנות הנדחות של העולם ולהאיר את כל מחשכי תבל ומעמקי ארץ.

והא בהא תליא. האדם עושה את העולם. ״גם את העולם נתן בלבם״׳. ולכן כשבני האדם יאירו את נפשם הם, יתרומם אף העולם כלו לדרגת האור העליון של תורה אור.

והאש לעומת זאת מסמלת את בעור וכליון הרע. האש שורפת ומבערת את כוחות הרע שבנפש האדם פנימה, כדבר שנאמר: ״ובערת הרע מקרבך״. והאש שורפת ומכלה אף את כחות הרע הפועלים בעולם כלו.

ודאי, אנו זקוקים לשני הכחות, לאש ולאור, אבל נחלקו שני ה״בתים״ של שמאי והלל איפה להעמיד את הדגש החזק, מהו העיקר ונקודת הכובד בעבודת האדם.

בית שמאי, כדרכם, מחמירים. אי אפשר לאדם להתרומם להאור העליון אלא אם כן יבער וישרוף את כל כוחות הרע שבקרבו. ״כי לא יגורך רע״ היינו כל עוד לא בוער הרע – אין ה' נמצא במחיצתו, על כן רק אחרי בעור הרע ממילא יתקרב לאור הקדושה.

בית הלל מקילים. אדרבה, על ידי אור של התורה ממילא יגרש את החושך של הרע. מעט אור דוחה הרבה חושך וכל שכן הרבה אור. ״אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש״. התורה והאורה של בית המדרש תגרש ממילא את ה״מנוול״.״ויהי בנסוע הארון״ האור של הארון עם לוחות הברית, יגרום ל ״קומה ד׳ ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך״״. וכמו שנאמר ״כי הנה ד׳ יוצא ממקומו ונמסו ההרים״״.

ה' שוכן בתוך כל אחד מישראל כמו שנאמר ״ושכנתי בתוכם״, אלא שהוא במעמקי הלב פנימה, אבל כשהוא ״יוצא ממקומו״, ממסתרי הנפש, ומתפשט להאיר בכל הגוף אזי ממילא ומאליו ״ונמסו ההרים״.

ולכן בסיפור של אותם הנוכרים שבאו להתגייר כשבאו לפני שמאי, הוא הרגיש בהם שהשקפת עולמם עדיין ״גויית״, עוד לא בערו את כוחות הרע מקרבם, שהרי הם מתנים תנאים משונים אז "דחפם באמת הבנין שבידו״. אבל כשבאו להלל קבלם ולמדם תורה, בבטחון שהאור שבה יחזירם למוטב. והאור שבה אמנם החזירם למוטב.

ובימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו, היו שתי התופעות הללו: אש ואור.

בתחילה השתמשו החשמונאים באש הקודש לבער ולכלות את הטומאה של תרבות היונים שהשתלטה בארץ. בחרב נוקמת נקם ברית יצאו נגד היונים מזה והמתיונים מזה, שטמאו את ארץ הקודש במזבחות אלהי נכר, הכריחו את ישראל לחלל השבתות להתגאל במאכלות אסורות ולבטל אות ברית קודש, ולא נתקררה דעתם עד שהעמידו פסל בהיכל הקודש.

וכשנמסרו הטמאים ביד טהורים ורשעים ביד צדיקים, וזדים ביד עוסקי תורתיך, וכוחות הרשע נתבערו מן הארץ – בא האור. בבחינת ״ואח״כ באו בניך – וטהרו את מקדשך״. אור התורה הואר במקדש ובכל הארץ, וליהודים היתה אורה, זו תורה.

ונחלקו בית שמאי ובית הלל על איזה משתי התופעות אנו עושים את הזכרון לדורות, בית שמאי לשיטתם, אומרים: הזכרון הוא לאש, לביעור הרע וכליון הטומאה.

ובית הלל, לדרכם, סוברים: הזברון הוא לאור. ודאי, בשעתה היתה המלחמה נחוצה, אבל אין עושים מזה סמל ופולחן, אין האמצעי הזמני הופך למטרה תכליתית. לא זהו הלקח לדורות. הלימוד לדורות הוא האור.

ולכן לבית שמאי שהעיקר הוא ביעור הרע, פוחת והולך שכן כמה שהאש שורפת יותר, הולך ופוחת הרע ומתבער, עד שיגיע הזמן של ״ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ״ לגמרי, ״והרשעה כולה בעשן תכלה״ כליל.

אבל לבית הלל שהזכרון הוא האור, הרי כל מה שדולק יותר, מאיר יותר. כל מה שמשתמשים יותר ב״נר מצוה ותורה אור״, הרי הם מוסיפים לה אור יותר ויותר. ועל כן על אור מוסיף והולך.


credit:shutterstock.com