Shutterstock.com

העיר מיץ

והצנע לכת עם אלוקיך

(מהפטרת השבוע, מיכה ו, ח)

איש אחד בא לפני אדמו״ר הזקן בעל ה״תניא" עם בנו, נער כבן אחת עשרה שנה, שניטל ממנו כוח הדיבור, וכבר דרש ברופאים – וללא הועיל.

אמר לו הרבי:

  • תיסע למדינת אשכנז, לעיר מיץ, ותתאכסן בבית יהודי אחד, סוחר בעצים, הדר סמוך להר, שליד הכניסה לעיר, ותחכה שם עד שישלח השי״ת רפואה לבנך.

שאל האיש:

  • ומה אעשה שם במיץ?

השיב הרבי:

  • לא תעשה דבר. תלך בשווקים ותטייל ברחובות, עד שתיוושע.

והאיש לא היה אמיד עד כדי להוציא הוצאות על נסיעה רחוקה כזו. אולם כשסיפר את דברי הרבי לחסידים, מיד התנדבו החסידים ואספו ביניהם כל הסכום הדרוש לנסיעה, ושלחוהו למיץ, מתוך בטחון גמור שבוודאי יתקיימו דברי הרבי.

אחרי טלטולים ארוכים בא האיש למיץ. בבואו ראה, שאמנם יש בעיר סמוך לכניסתה הר, ועל ידו בית של יהודי הסוחר בעצים. נכנס אליו האיש, ושאל אם יוכל להתארח אצלו, והשיבו: כן.

והאיש הולך בכל יום עם בנו, הנער האילם, בשווקים וברחובות העיר, ואינו יודע מאין יבוא עזרו. עברו כבר במה ימים, ואינו רואה שום תכלית לנסיעתו.

לימים שאלו בעל הבית, שנתארח אצלו:

  • הגד נא לי מה מעשיך פה? הרי אתה נמצא כאן זמן מסוים, ואינני רואה שתתעסק בשום דבר.

סח לו האיש כל המאורע. נתפלא בעל הבית: מהיכן יודע הרבי במדינה רחוקה על מציאותו? ומה ענין רפואת הנער האילם אליו? אך פתאום נצנץ רעיון במוחו, ואמר:

  • שמע נא, ידידי: כמדומה אני שהרבי שלך נתכון לחתני. הבה ואספר לך מה שאירע עמי.

בחור אחד היה יושב בבית הכנסת ועוסק בתורה. ריחמתי עליו, וביקשתיו שיאכל לחם על שלחני. הבחור נתרצה. עבר זמן מסוים, והבחור אמר לי:

  • בקשה אחת לי אל כבודו: אינני רוצה לאכול לחם חסד, והיות שכבודו יש לו עסק גדול של עצים בחצר, ומסתמא נצרך הוא לשומר, על כן יבנה נא לי חדר קטן בחצר, ואני אשב שם ואשמור את החצר והעצים.

הסכמתי לבקשתו, ועשיתי לו בית קטן בחצרי, והוא ישב שם בתור שומר.

פעם אחת הקיצותי בלילה, וראיתי מבעד לחלון, שאש גדולה בוערת בחצרי, במקום שהבית של השומר עומד שם.

נבהלתי מאד, שהרי החצר מלאה עצים, ובנקל תוכל השריפה להתפשט הרבה, וכעסתי בלבי על השומר, שישן לו שם במנוחה ואינו מרגיש בשריפה. יצאתי בבהלה אל החצר כדי להעיר את השומר, ולכבות את האש. ומה השתוממתי לראות, כשיצאתי אל החצר שאין שום אש ואין שום שריפה.

חזרתי הביתה, וסיפרתי על החיזיון המשונה הזה לאשתי, וצחקה לי: ודאי – אמרה – נדמה לך כך מתוך השינה.

עברו ימים אחדים, ובאחד הלילות ראיתי שוב באמצע הלילה אש גדולה בחצרי ושוב בסביבת בית השומר. הפעם בבר הערתי את אשתי, קודם שאצא לחצר, שתראה גם היא את האש, ניגשה אשתי אל החלון אף היא, והתחילה לצעוק אלי, שארוץ במהרה לכבות את השריפה. יצאתי מהבית – והנה שוב אין אש ואין שריפה.

חזרתי לביתי, וסיפרתי לאשתי על הפלא. השתוממנו על הדבר. והוחלט אצלנו, שעניין הבחור השומר איננו פשוט, והסכמנו בינינו לבלי לדבר על זאת שום דבר, ולעשות עצמנו כלא יודעים וכלא רואים.

אחרי ימים אחדים הצעתי לבחור שישתדך עמי ויישא את בתי לאשה. הבחור הסכים, אבל תנאי אחד התנה: שאבנה לו בקצה העיר בית, ושם ידורו, הוא ואשתו, ואני לא תהיה לי רשות לבוא אליהם לביתם בשום אופן.

אנחנו – אמר הבחור – נבוא אליכם לבקר אתכם לפרקים, אבל אלינו אל תבואו. אתפרנס – אמר – מאפיית לחם, כי מומחה אני במלאכה זו. אם כבודו מסכים – סיים הבחור – לתנאי הזה טוב, ואם לאו – איני מסכים לשידוך.

הסכמתי לתנאי, וקיימתי את הדבר. אחרי הנישואין העתיקו הזוג דירתם לבית שהכינותי להם בקצה העיר, ואני איני בא אליהם בשום פעם. הם באים אלי לפעמים, ובתי אומרת שהיא שבעת רצון מאוד מבעלה.

ובכן – סיים בעל הבית – לדעתי ודאי נתכוון הרבי שחתני, שהוא צדיק נסתר, יושיע אותך.

ישרו הדברים בעיני האיש, והחליט ללכת עם בנו לאותו אופה, חתנו של בעל הבית.

באו אליו, מצאוהו בביתו, והאיש פנה אליו:

  • הרבי מלאדי שלחני אל כבודו, שירפא את בני הניצב בזה מאילמותו.

נזדעזע האופה, ואמר:

  • גם כאן מצא אותי?! תאמר לו, שעתה אלך למקום שלא ימצאני עוד.

ובירך האופה את הנער שיתרפא. ברכתו נתקיימה תיכף, הנער התחיל לדבר, והם נסעו בחזרה לביתם לשלום.