Shutterstock.com

"לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל… ותרועת מלך בו״.

(במדבר כג כא)

"כל ישראל בני מלכים". האדם מישראל שליט על גופו ומלך על עצמו. "צדיקים לבם ברשותם ורשעים הם ברשות לבם".

אצל הצדיק המוח שליט על הלב, והשכל מתגבר על המידות. "כי יצר לב האדם רע מנעוריו", והוא מתגבר עליו ומכניעו ומנצחו.

ולפיכך אמרו דורשי רשומות, כי "מלך" הוא ראשי תיבות של "מוח, לב, כבד", כלומר: המוח בראש, שליט ומלך על הלב והכבד, המסמלים את המידות הטבעיות (לב) ואת חמימות הגוף (כבד).

וכשבלעם רצה לקלל את ישראל, שאלו התוספות: מה היה יכול לקלל, מאחר שרק רגע אחד יש, שבו, לפי הגמרא, שאפשר היה לו לפעול בקללתו, הרגע שבו הקב״ה כביכול כועס ("כי רגע באפו"), והשיבו: יכול היה לומר מלה אחת: "כלם". ״כלם״ – הוא ההיפך מ"מלך", כלומר: "כבד, לב, מוח". הוא רצה להפוך את ישראל לעבדים נרצעים למאוויי הלב.

'חרות על הלוחות', אל תיקרי חרות אלא חרות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה'. ואת החרות הזאת רצה בלעם לשלול מישראל ולהפכם לעבדים משועבדים, ל"יצר לב האדם". "ויהפוך ד׳ אלוקיך לך את הקללה לברכה"" "כלם" נהפך ל"מלך", והעבד הפך לבן חורין.

״ותרועת מלך בו״, בכל אחד מישראל. נשתרש בכל אחד הכח לשבר ולנפץ את כל אלילי החומר ומזימות היצר, את ה"כלם" (כבד לב מח) להפוך למלך (מח לב כבד).