ב | שמיטה בזמן הזה

שמיטה בזמן הזה

השמיטה בזמן הזה שני מובנים לה — בזמן הזה במובן ההלכתי, כלומר: בזמן שלאחר החורבן, בניגוד לזמן שבית המקדש היה קיים, ובזמן הזה בהוראתו המילולית, פשוטו כמשמעו: בימינו אנו. יש ענין לבירור שאלת השמיטה משני הצדדים האמורים, אלא שכאן, בפרק הזה, אנו מייחדים את הדיבור למובן הראשון, ההלכתי, של זמן הזה.

יחס כפול בין חורבן הבית לשמיטה — היחס שבין החורבן למצוות התלויות בארץ בכלל ויחס מיוחד לשמיטה בתורת שמיטה.

המצוות התלויות בארץ, אף על פי שאינן קשורות באופן ישר עם בית המקדש דוקא, אבל הן נוהגות בארץ ישראל בתורת קדושת ארץ ישראל,וזו,הקדושה, תלויה בשייכותה של הארץ לישראל — ארץ ישראל כמשמעה.

החורבן בא יחד עם הגלות, עם כיבוש הארץ מידינו — וזוהי שגרמה לשינוי המצב ההלכתי של המצוות שהן ״חובת קרקע״. פעמיים נתקדשה ארץ ישראל— בכיבוש יהושע (״קדושה ראשונה״) ובימי עזרא (״קדושה שניה״). ונתעוררה שאלה: קדושות אלו בטלו עם החורבן, או לא בטלו?

נחלקו בדבר בכמה סוגיות בתלמוד^[1]. ויש שחילקו ביניהן: קדושה ראשונה בטלה עם חורבן בית ראשון, וקדושה שניה לא בטלה עם חורבן הבית השני. ״׳אשר ירשו אבותיך וירשתה׳ — ירושה ראשונה ושניה (של יהושע ושל עזרא) יש להן ושלישית אין להן״^[2]. וברש״י: ״כלומר, לא בעי למיהדר ומירתא,דירושה ועומדת היא, ואשמעינן האי קרא דלא בטלה קדושת הארץ בגלות טיטוס״.

כדעה זו פסק הרמב״ם, והוסיף הסבר: ״חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות (בזמן בית ראשון) אינו אלא מפני שהוא כיבוש רבים, וכיון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכיבוש ונפטרה מן התורה ממעשרות ומשביעית שהרי אינה מארץ ישראל, וכיון שעלה עזרא וקידשה לא קידשה בכיבוש אלא בחזקה שהחזיק בה, לפיכך כל מקום שהחזיקו בה עולי בבל ונקדש בקדושת עזרא השניה הוא מקודש היום ואף על פי שנלקח הארץ ממנו, וחייב בשביעית ובמעשרות על הדרך שביארנו בהלכות תרומה״^[3].

הסבר זה של הרמב״ם משמש ענין לענות בו במפרשים ובפוסקים. נתקשו בדבר: א) למה הכיבוש מתיחס לתקופת יהושע והחזקה לימי עזרא, והלא גם בימי יהושע החזיקו בארץ? ב) מפני מה הכיבוש נתבטל עם חורבן הבית הראשון והחזקה לא נתבטלה עם חורבן הבית השני?^[4]

ביאורים רבים נאמרו על כך. מהם: כיבוש נכרים בא ומבטל כיבוש ישראל, מה שאין כן חזקה שהחזיקו מיד כורש מלך פרס, שנתן להם רשות להחזיק, לא יוכל כיבוש לבטל החזקה שהיתה מדעת הנותן^[5]. ועוד: נבוכדנצר וכורש שכבשו את הארץ על פי ד׳, נבוכדנצר מישראל וכורש מבלשצר, והנביא ״קרא להם בגרון״, הוראת שעה היתה שקנו את הארץ בכיבוש ונתבטלה קדושה ראשונה, אבל נכרים אחרים אין להם כח לקנות בכיבוש^[6], על כל פנים בארץ ישראל ולאחר מתן תורה (שלא יוקשה מ״עמון ומואב טיהרו בסיחון״^[7]), וד׳ חיות שראה דניאל לא ניתן להם רשות מן השמים לכבוש ולא נשלחו מאת הקב״ה ולא קנו בכיבושם^[8]. ושוב: חזקה שבימי יהושע לא הועילה לקנות, מאחר שכבר זכו בה על ידי הכיבוש והגורל ואורים ותומים, קל וחומר מ״עודר בנכסי הגר וכסבור שהם שלו״ שלא קונה^[9], כל שכן כאן שבאמת היה שלהם, אבל בימי כורש זכו על ידי קנין חזקה, שבציווי כורש עלו ומצאו את הארץ הפקר והחזיקו בה^[10].

ראינו, שהרמב״ם כלל אף שביעית בין הדברים שנתחייבו בהם עם קידוש הארץ. וכן בדין: שביעית היא מהמצוות התלויות בארץ^[11]. ומכיון שקדושה שניה לא בטלה, הרי, לכאורה, שמיטת קרקע נוהגת בזמן הזה מן התורה. וכך אמנם הבין ה״כסף משנה״ בדעת הרמב״ם^[12]. כך הבינו בדעתו (ופסקו כן להלכה!) אף קצת מהאחרונים^[13]. מצינו אף לרש״י שתלה דין שמיטה בזמן הזה בקדושת הארץ לאחר החורבן^[14]. אלא שנקודה אחרת יש בדבר. הרמב״ם הרי הטיל מעין תנאי: ״וחייב בשביעית ובמעשרות על הדרך שביארנו בהלכות תרומה״. ושם, בהלכות תרומות, כתב דברים מפורשים: ״התרומה בזמן הזה ואפילו במקום שהחזיקו עולי בבל ואפילו בימי עזרא אינה מן התורה אלא מדבריהם, שאין לך תרומה של תורה אלא בארץ ישראל בלבד, ובזמן שכל ישראל שם, שנאמר: ׳כי תבואו’ ביאת כולכם, כשהיו בירושה הראשונה וכמו שהן עתידין לחזור בירושה שלישית, לא כשהיו בירושה שניה שהיתה בימי עזרא שהיתה ביאת מקצתן, ולפיכך לא חייבה אותן התורה״^[15].

אמנם בגמרא לא מצינו ״ביאת כולכם״ אלא לענין חלה^15א, אבל מכל מקום להרמב״ם שתלה אף חיוב תרומה ב״ביאת כולכם״ ולמד הדבר מ״כי תבואו״, בעל כרחנו שאף בשמיטה תנאי זה אמור, אם משום שכיון שבביאת עזרא לא נתקדשה לחיובי מצוות הארץ מחמת החסרון של ״ביאת כולכם״, ממילא לא נתקדשה אף לענין שמיטה^[16], ואם משום שאף בשביעית הרי כתוב ״כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה״^[17]. וגדולה מזו אמר ר׳ חיים סולובייצ׳יק: ״כי תבואו״ הרי בעצם לא כתוב כלל בתרומה, אלא שהרמב״ם למד תרומה מ״כי תבואו״ האמור בשמיטה, מפני שתרומות ומעשרות תלויים בשנות השמיטה^[18], ולפי זה כל שכן ששמיטה עצמה צריכה ״ביאת כולכם״^[19].

תנאי זה של ״ביאת כולכם״ בנוגע לתרומות ומעשרות (וממילא אף לשמיטה) אמנם לא הכל מודים בו^[20]. כמה ראשונים סוברים שבימי עזרא נתחייבו במצוות התלויות בארץ מן התורה. הדבר תלוי בביאור בירושלמי: ״ר׳ יוסי ב״ר חנינא אמר: בדבר תורה נתחייבו (בימי עזרא), הדא הוא דכתיב: ׳והביאך ה׳ אלקיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה׳, הקיש  ירושתך לירושת אבותיך, מה ירושת אבותיך מדבר תורה אף ירושתך מדבר תורה.

״ אמר ר׳ אלעזר: מאיליהן קיבלו עליהן את המעשרות, מה טעם: ׳בכל זאת אנו כורתים אמנה וכותבים׳…״^[21]. להרמב״ם: ״מאיליהם״, פירושו כפשוטו: מדרבנן. לשאר ראשונים: ״מאיליהם״, שהסכימו לקדש את הארץ. משקידשו, החיוב מן התורה^[22].

אבל לעומת זה לא כל הראשונים מודים להרמב״ם אף בנוגע לקיום קדושת עזרא לאחר החורבן. לכמה ראשונים אף קדושה שניה בטלה, ועם חורבן הבית השני בטלה קדושת הארץ לכל הדינים שהם חובת קרקע. אותה שאמרו בגמרא בכמה מקומות ״תרומה בזמן הזה דרבנן״^[23] הטעם הוא מפני שקדושה שניה בטלה^[24]. לכל אלה הראשונים וראי שאף שמיטה בזמן הזה מדרבנן. וכך כתב בפירוש ב״ספר התרומה״ (הלכות ארץ ישראל), ששביעית מדרבנן מטעם זה שקדושת עזרא בטלה (אף מדברי רש״י בגיטין וסנהדרין — ראה למעלה — נראה שדעתו שבטלה הקדושה).

עד כאן — על שמיטה בתורת אחת המצוות התלויות בארץ. אבל בעיה הלכתית מהוה בזמן הזה אף השמיטה ביחוד. ״תמן אמרין אפילו כמאן דאמר מעשרות דבר תורה מודה בשמיטה שהיא מדבריהם, דתני ׳וזה דבר השמיטה שמוט׳, רבי אומר: שני שמיטין הללו שמיטה ויובל, בשעה שהיובל נוהג שמיטה נוהג דבר תורה, פסקו יובלות שמיטה נוהגת מדבריהן״^[25]. יוצא, שאפילו להסוברים שקדושת עזרא לא בטלה, ואפילו להחולקים על הרמב״ם בהתנאי של ״ביאת כולכם״, באופן שכל מצוות התלויות בארץ נוהגות בזמן הזה מן התורה, מכל מקום השמיטה אינה אלא מדבריהם.

השמיטה תלויה ביובל והיובל אינו נוהג אלא בזמן ש״כל יושביה עליה״ (על ההבדל בין ״ביאת כולכם״ ל״כל יושביה עליה״ ראה ב״חידושי רבנו חיים הלוי״, שמיטה ויובל, פי״ב). אפילו בבית ראשון, משגלו שבטי ראובן וגד וחצי שבט המנשה, פסקו היובלות^[26]. נחלקו ראשונים אם בזמן בית שני נהגו יובלות מן התורה, ש״ירמיהו החזירן (לעשרת השבטים) ויאשיהו מלך עליהם״^[27], או שלא נהגו אז אלא מדבריהם^[28]. אבל לאחר החורבן לא מנו יובלות אפילו מדבריהם. דעת הראב״ד, שאף לאחר החורבן, כל זמן שבית־דין היה קבוע בארץ ישראל עשו זכר ליובל והיו תוקעים בשופר ומשלחים עבדים ומחזירים שדות, אלא שמשבטל בית־דין הגדול נתבטל היובל, אבל נחלקו עליו הראשונים: ״אין הדעת מסכמת ולא השכל מקבל שינהגו בכך לאחר חורבן, שהרי הארץ חרבה ושממה ביד הישמעאלים ואין ישראל עליה אלא כאכסניה, ולמה יחזירו שדות ובתים וינהגו דרור לעבדים והם עבדים לעבדים״^[29]. על כל פנים: מן התורה ודאי שאין יובל לאחר החורבן וממילא אף השמיטה אינה מן התורה.

קשר זה שבין שמיטה ליובל הובא בירושלמי בשם רבי — אבל מבלי חולק. אף במקומות אחרים אנו רואים שיטת הירושלמי ששמיטה בזמן הזה מדבריהם^[30]. אבל בבבלי מבואר שמחלוקת בדבר. על השאלה: איך התירה המשנה להשקות בית השלחין בשביעית, השיב אביי: ״בשביעית בזמן הזה ורבי היא״ (״דאמר דהוא מדרבנן ומילתא דפסידא שרו רבנן״. רש״י), ורבא אמר: ״אפילו תימא רבנן (״ופליגי עליה דרבי ואמרי דשביעית בזמן הזה דאורייתא״), אבות אסר רחמנא תולדות לא אסר רחמנא״^[31].

הרי שחכמים חולקים. כיוצא בו: על תקנת פרוזבול שאלו, איך תיקן הלל תקנה נגד דין התורה, והשיב אביי: ״בשביעית בזמן הזה ורבי היא…״. שאלו שוב: איך תקנו חכמים השמטת כספים בזמן הזה נגד דין התורה, והשיב אביי שבשב ואל תעשה יש כח ביד חכמים לתקן, ורבא אמר:״הפקר בית־דין הפקר״^[32]. לרש״י, נתכוין רבא להשיב אף על השאלה הראשונה:תקנת פרוזבול מועילה אף לחכמים הסוברים ששמיטה בזמן הזה מן התורה, בכח של ״הפקר בית־דין (בדבר שבממון) הפקר״. לתוספות, לא בא רבא להשיב אלא על השאלה השניה, אבל תקנת פרוזבול אף הוא מודה שאינה אלא מפני ששמיטה בזמן הזה מדרבנן. נמצא, שלרש״י אף כאן הוזכרה בדברי רבא מחלוקת חכמים על רבי.

דברי רבי גופם הובאו בבבלי (בשני המקומות) בנוסח אחר: ״בשתי שמיטות הכתוב מדבר, אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים, בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים, בזמן שאי אתה משמט קרקע אי אתה משמט כספים״. לרש״י שתי השמיטות הן של שביעית: שמיטת קרקע מובנה חרישה וזריעה ושמיטת כספים כפשוטה. התוספות מפרשים: שמיטת קרקע פירושה יובל, שהשדות חוזרות לבעליהן, ושמיטת כספים — שביעית, בין לחרישה וזריעה ובין לכספים, קראו לשביעית שמיטת כספים, להבדילה מיובל, שאינו משמט כספים. לשני הפירושים אין שמיטה בזמן הזה מן התורה לדברי רבי. ובספרא^[33]: ״שביעית נוהגת אף על פי שאין יובל״, אלא שנחלקו בפירושו: לרש״י^[34] הכוונה בזמן שאין היובל נוהג, כחכמים החולקים על רבי. ולתוספות^[35] הכוונה כשישראל חטאו ולא קיימו בפועל דיני יובל, והרי זה אפילו לרבי.

השאלה המתעוררת היא: הלכה כרבי, או לא? לשיטת התוספות התשובה ברורה: ודאי שכן. הרי בין לאביי ובין לרבא זהו כל הכח של תקנת פרוזבול, לפי ששביעית בזמן הזה מדרבנן. ותקנת פרוזבול הרי היא הלכה פסוקה ומקובלת. לרש״י אין כאן הכרעה, ויפה כתב הגרא״י קוק: במקום שאין הכרעה בבבלי, ודאי שעלינו לפסוק כהירושלמי, ובירושלמי אין מחלוקת על רבי^[36].

ואף זו: רש״י עצמו נראה שפסק כרבי, שכן על מה שהכריז ר׳ ינאי ״פוקו וזרעו בשביעית, משום ארנונא״, פירש רש״י: ״שביעית בזמן הזה דרבנן״^[37] ו״הרי אמורא שפסק כן להלכה ולמעשה ולא מצינו אמורא שיחלוק עליו בפירוש״^[38].

ושורה ארוכה של ראשונים (ומהם אף כאלה שפירשו סוגיית פרוזבול כרש״י) פסקו בפירוש שהלכה כרבי: הריטב״א^[39], הרשב״א^[40], הסמ״ג^[41], הסמ״ק^[42], היראים^[43], החינוך^[44], הטור^[45] ועוד. אף רובם ככולם של המחברים האחרונים הוכיחו שהלכה ששביעית בזמן הזה מדבריהם^[46]. אף הם הוכיחו בראיות נכונות, שאף הרמב״ם כך סובר. מהלשונות של הרמב״ם שהסתמכו עליהן: ״אין שמיטת כספים נוהגת מן התורה אלא בזמן שהיובל נוהג…״^[47]; ״ובזמן שהיובל נוהג, נוהג דין עבד עברי וכו’ ונוהגת שביעית בארץ והשמטת כספים בכל מקום מן התורה. ובזמן שאין היובל נוהג, אינו נוהג אחד מכל אלו חוץ משביעית בארץ והשמטת כספים בכל מקום מדבריהם״^[48]; ועוד. אפילו ה״כסף משנה״ שמחלק להרמב״ם בין קרקע לכספים (לדעתו רבי מקיש שמיטת כספים בלבד ליובל, אבל חרישה וזריעה לא הוקשו ליובל), מצינו לו במקום אחר^[49] שכתב ששמיטת קרקע להרמב״ם מדבריהם בזמן הזה.

ומהר״י קורקוס^[50] העיד שברמב״ם כת״י כתוב מפורש כן. בחדושי הר״ן לעבודה זרה, שהוציא הרש״א וורטהיימר מכת״י (ירושלים תרס״ג), כתב, שזוהי שיטת הגאונים שהלכה כרבי אף בשמיטת קרקע ו״כן פסק הרמב״ם ז״ל״. כללו של דבר: לא מצינו מי מהראשונים שיכתוב מפורש שהלכה כחכמים, אלא הרמב״ן ב״ספר הזכות״^[51], אבל אף הוא, הרמב״ן, כתב במקום אחר להיפך^[52].

לעומת זה ישנה שיטה של קצת ראשונים, שבזמן הזה אין שמיטה נוהגת כלל, אפילו מדבריהם, אלא מ״מידת חסידות״ בלבד. טעמם: מכיון שהלכה כרבי שהשמיטה תלויה ביובל, לכן בזמן שהיובל נוהג מן התורה אף השמיטה מן התורה, ובזמן שהיובל מדבריהם אף השמיטה מדבריהם, ובזמן הזה, שהיובל אינו נוהג כלל, אפילו מדבריהם, אף השמיטה כך. זו שאמרו: ״שביעית בזמן הזה מדרבנן״, הכוונה על זמן שבית־דין הגדול היה קיים, אפילו לאחר החורבן, שנהגו אז, לדעתם, אף ביובלות מדבריהם^[53]. ועוד אמרו: שביעית אף היא צריכה קידוש בית־דין הגדול, ומשבטל בית־דין זה בטלה השמיטה אף מדבריהם^[54]. הראשונים^[55] נחלקו על שיטה זו בתוקף ודחוה בהחלט, אבל בימינו נדפס המאירי לגיטין^55א ואנו רואים שאף הוא סובר כדעה זו^[56]. בשו״ת הרשב״ש (בנו של התשב״ץ)^[57], כתב, שכדעה זו סוברים: הבה״ג, ר״י אלברצלוני הנשיא, ר׳ יהודה בן יקר ובעל העיטור. אמנם אנו איננו רואים בבה״ג ובעיטור שכך הם סוברים, אבל על כל פנים הרשב״ש מעיד כן בדעתם. וב״אור זרוע״^[58] הביא ״לשון רבנו שמואל״ לענין שמיטת כספים: ״…דאפילו בזמן הזה דליכא שמיטת קרקע אפילו בארץ אפילו מדרבנן…״. הרי לפנינו אף דעת הרשב״ם כך^[59]. אלא שלהלכה סוף סוף נחשבת דעה זו כדחוייה^[60].

כהפתעה מחדש הגאון ר׳ יוסף־דוב סולובייציק ז״ל, מבריסק, ב״בית הלוי״, איסור תורה חדש בשמיטה בזמן הזה — איסור אלה ושבועה, שקיבלו עליהם בימי עזרא, ככתוב בנחמיה⁶¹! הגרא״י קוק האריך הרבה לדחות הדבר מכמה טעמים: שבועה אינה חלה על דורות הבאים: קבלת השבועה היתה רק על זמן המקדש (״ולא נעזוב את בית אלקינו״): אין שבועה חלה לקיים את המצוה ולא באה אלא לזירוז (בפרט זה האחרון יש לדון: בר״ן נדרים, ח א, ברשב״א שם, וב״המאור״, שבועות פ״ב, מבואר שמקרבן בלבד פטור הנשבע לקיים את המצוה, אבל השבועה חלה ואם עבר לוקה משום ״בל יחל״. וראה ״קצות החושן״, עג, ס״ק ה), ועוד. אף בשו״ת ״זכרון יהונתן״⁶² השיג על חידושו של ״בית הלוי״ בטענה, שהרי בפסוק מפורש שם שאף על משא ומתן בשבת ויו״ט נשבעו, והלכה פסוקה היא שאיסורו מדרבנן. סימן, שקבלתם לא היתה אלא על אותו הדור בלבד.

סיכומו של דבר: שתי הדעות הקיצוניות — שמיטה בזמן הזה מן התורה ושמיטה בזמן הזה אף מדרבנן אינה נוהגת — מהוות מיעוט.

רובם הגדול של הראשונים ושל האחרונים פוסקים: שמיטה בזמן הזה נוהגת מדבריהם. ברוב הזה ישנן אמנם שלש קבוצות:

א) מדרבנן, מפני שקדושת עזרא בטלה עם החורבן:

ב) מדרבנן, מפני שאף בימי עזרא לא היתה ״ביאת כולכם״:

ג) מדרבנן, מפני ששמיטה תלויה ביובל. אבל הצד השוה שבהן — מדרבנן.

מה ההבדל למעשה בין ששמיטה היא מן התורה ובין שהיא מדרבנן? סוף סוף הרי אין בכח מי שהוא לבטל אפילו איסור דרבנן!

אבל יש ויש תוצאות מעשיות ממסקנה זו בנוגע לזמן הזה במובנו הפשוט: בימינו עכשיו. הדבר קשור עם ״היתר המכירה״, ועל כך — במה שיבוא.